ביעילות ובסדר מופתי - ללכת להתחסן ולראות את ארץ ישראל היפה

נותנים כתף:הם באו בזוגות ובבודדים, על כיסאות גלגלים או עם הליכונים. כאן קשישה נשענת על נכדתה, פה מישהי נתמכת במקל. היו שם ילדים בני 60 שעזרו להוריהם בני ה־80, עובדים זרים שדחפו את מטופליהם, אישה שסייעה לבעלה ולהפך. והם היו מכל המינים ומכל הסוגים. חרדים, חילונים, ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים, ובקיצור - כל עם ישראל.

בשעה שזומנה, הם נכנסו לירכתי הארנה בירושלים,אלה למכבי ואלה לכללית. למרות חשיבות הרגע, ואולי בניגוד לצפוי, לא היו בלאגן, לא דחיפות ולא ויכוחים. דיילים צעירים, לא מודעים לעיתים לקשיי השמיעה של הדור המבוגר, קיבלו והדריכו אותם על הצעדים הנדרשים. הסדר היה מופתי והמהירות מפתיעה.

רק 15 שניות, ולפעמים פחות, הפרידו ביןמתחסןלמשנהו, והנה הגיע תורנו. אבא נכנס. הזדהות, רישום, זריקה, רבע שעה המתנה, ואח, איזו הקלה. הקצב מסחרר, היעילות מרשימה והסיוט מתקרב אל סופו.

אחרי שנה מטורפת, החיים השפויים נראו פתאום כמשהו שעשוי לשוב בקרוב. לא עוד סגרים והגבלות, הרחקות ומסיכות, לא עוד הנחיות סותרות וגזירות מבולבלות. לא עוד הורים כלואים בבתיהם, שומרים מרחק מאהוביהם, חוששים לחייהם. לא עוד שיבוש הסדרים הבסיסיים, אלא שגרה בת השגה.

כמובן, צריך להמתין למנה השנייה, להקפיד על ההנחיות עד הסוף ולהתפלל שלא יהיו מוטציות והפתעות אחרות. אך העיקר, החיסונים כאן, ניתנים למי שצריכים אותם ראשונים, ולא לחזקים.

היו אלה רגעים של ישראל היפה. למרות הפגמים והחולשות, הבעיות והצרות - ואפילו למרות הפקק הנוראי בדרך הביתה - אלפים במדינה הזו נמתחים שנה שלמה כדי להביא מזור לישראל. כמי שמסקר מקרוב את קבלת ההחלטות, אני יודע כמה קשה עבדו כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה שעות, כדי שנגיע לרגע הזה. מראש הממשלה, שר הבריאות ובכירי המערכת ועד הצוותים הרפואיים והפקידים המושמצים - כולם נתנו את עצמם עד הסוף. כמובן, היו תקלות, ועדיין יש, ובכל זאת, הנה אנו מגיעים אל החיסון הגואל.

"אני מעריך את ביבי ואת העם שהעדיפו אותנו, הזקנים, על פני הצעירים", אומר לי אבי הטוב כשיצאנו, "הרי הם אלה ששילמו את המחיר הכבד על השנה הזו - לא אנחנו". בהחלט גם זו דרך לראות את הדברים.

שקיעה ירושלמית צבעה בכתום את הארנה. בימים כתיקונם זריקות כאן בהיכל מכוונות לסלים, ולא לכתפיים. עוד קצת וגם הן ישובו לפעולה.