"רועי הפך לסֵמל שלנו"

תמי פרג'ון יושבת על הספה הלבנה בביתה שביהוד, מביטה בתמונות ארבעת ילדיה לובשי המדים, וברגע של כנות כמעט בלתי הגיונית היא מנסה להשוות: "לאבד ילד זה הרבה יותר קשה מלאבד בעל. כמה שזה נשמע נורא, בעל אפשר להחליף, אישה יכולה להתחתן שוב, אבל ילד לא. גם אם תביאי עוד ילד זה לא כמו הילד שהיה לך". תמי היא דמות מוכרת ביהוד. כולם זיהו אותה כ"זאת שנולדה לה רביעייה", אבל כעבור שנתיים מהלידה מת בעלה בתאונת עבודה והיא נאלצה לגדל את הילדים לבדה. כמעט 20 שנה לאחר מכן שוב כולם דיברו עליה - ושוב בנסיבות טרגיות, כאשר הפכה ל"אמא של רועי ז"ל", ההרוג הראשון מהנח"ל החרדי. 

לפני 28 שנים התמלא ביתה של תמי אור, כשנודע לה שהיא נושאת ברחמה רביעיית עוברים בריאים. אלירן, מור, גיא ורועי הקטן נולדו בהפרשים של שתיים-שלוש דקות והיו בפגייה חודש וחצי, עד שהגיעו למשקל שאיפשר להוציאם מבית החולים. "למרות שמדובר ברביעייה לא עשיתי מזה סיפור, קיבלתי את זה באהבה, הבאנו מטפלות והסתדרנו", היא נזכרת.

שנתיים לאחר הלידה פקדה את המשפחה הטרגדיה הראשונה כאשר אבי המשפחה, עמנואל, נהרג. "הוא היה מנהל עבודה בעבודות עפר וגידור", מספרת תמי, "בוקר אחד הזעיקו אותו לראות איזו עבודה בתל אביב למרות שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם. הוא עמד למטה ופועל בניין עלה על סולם רעוע לגובה של ארבע קומות עם ברזלים ביד, והם נפלו על הראש של עמנואל. הוא איבד את ההכרה והיה מאושפז שבוע ימים ואז חזר להכרה. בבית החולים יד ורגל שמאל לא תיפקדו והרופאים רצו לראות איזה עצב נפגע. הם הזריקו לו זריקה כלשהי, בלי שנספיק להחזיר תשובה אם אנחנו מסכימים או לא, על דעת עצמם, לעמוד השדרה. ואז החלה הידרדרות. הוא איבד את ההכרה ולבסוף נפטר".

האחים גדלו ולמדו יחד, אך לקראת הצבא נפרדו. "אלירן ורועי היו מאוד חזקים בדת, התפללו שלוש תפילות ביום. לכל הארבעה היתה מוטיבציה מאוד גבוהה לשרת בצבא ובמיוחד להיות קרביים. הם דיברו על זה ורצו את זה מאוד", אומרת תמי. לאחר הישיבה שירת גיא בגדוד 890 של הצנחנים, ובמלחמת לבנון השנייה היה באזור בינת ג'בייל בצפון, רועי הפך להיות מ"כ בנח"ל החרדי ואלירן התחיל בצריפין ועבר לעוקץ, אך נשאר קרוב לאמו. "אלירן נשאר קרוב אלי כדי לטפל בי, היתה לי תקופה קשה של התקפי חרדה ולא אחת הוא אף לקח אותי למיון. ארבעה ילדים בצבא זה קשה".

את הבחירה של רועי בנח"ל החרדי מסבירה תמי בהתחזקותו הדתית: "הוא לא היה עם פאות וכיפה שחורה, אבל המסלול של הנח"ל החרדי, שבו שומרים מאוד על כשרות, על שלוש תפילות ביום ועל שיעורי תורה, מאוד התאים לו. הוא התחזק בישיבה לפני הצבא וזה מה שהוא רצה לעשות".

רס"ן דניאל רודיונוב, קצין אג"מ של הגדוד כיום ואז מפקד המחלקה של רועי, מספר על חייל מיוחד: "הוא היה משקיען, תמיד מדוגם, תמיד מצוחצח, תמיד נראה כמו חייל לדוגמה. תפס עניין מאוד מהר. למשל, להסמכה על ה'נגב' (נשק צה"לי) הוא הגיע באיחור של יומיים, ובתוך שעות ספורות התאפס על החומר ואפילו סיים בהצטיינות. במקרה אחר היה קטע שהחברים שלו היו צריכים לזחול כי הם הגיעו אחרונים, והוא החליט שהוא זוחל איתם למרות שהגיע ראשון, כדי לתת להם כוח".

"הרגשתי שירו בי"

האסון של רועי נחת על המשפחה ב־19.08.2006, כשבוע לאחר סיומה של מלחמת לבנון השנייה. רועי, שהיה מ"כ בגדוד נצח יהודה, או בשמו המוכר יותר הנח"ל החרדי, עמד במחסום באזור הבקעה ומחבל שהגיע למקום עם נשק ירה בו מטווח קצר כמה כדורים. רס"ן רודיונוב, שהיה מפקד המחסום, נזכר: "שני חיילים היו בתוך ה'שרוול' ורועי עמד על הכביש. הוא נעמד מול המונית שממנה יצא המחבל כדי לבדוק אותה. המחבל ירה בו כמה פעמים, אחד הכדורים פגע מעל השכפ"ץ ורועי התמוטט ונהרג. שני החיילים שהיו במקום הספיקו להרוג את המחבל בעת שהחל לברוח".

תמי כבר הפכה את המושג "19 באוגוסט" שם נרדף לקללה: "אני זוכרת כל דקה מהשבת הזאת, השעה היתה רבע לשלוש בצהריים, חיכיתי לאלירן שיחזור מהתפילה ונשב לארוחת שבת.כל כמה דקות הסתכלתי בעינית ופתאום ראיתי מישהו עם מדים בחדר המדרגות. הוא עלה וירד, כנראה כדי לבדוק שאין עוד פרג'ון באותו בניין, ודפק בדלת. לא רציתי לפתוח, חשבתי שזו טעות, הוא דפק שלוש פעמים ורק אז פתחתי. הוא שאל: 'את תמר? את אמא של רועי? רועי נהרג'. אני זוכרת שקיבלתי את זה כאילו מישהו יורה בי כדור. אני לא אשכח את זה. עד היום כשמישהו דופק בדלת זה עושה לי רע, בייחוד בשבת".  

דב קלמנוביץ', מארגן הטקס "זוכרים, שרים ומספרים", שייערך הערב בירושלים ושבו יסופר על רועי, מגלה לתמי כי בסרט שנעשה על בנה אמרו חבריו שכאשר נשאל רועי מה ירצה לעשות שיהיה גדול השיב שהוא רוצה להיות אבא. תמי מתרגשת ומוסיפה: "סיפרו לי שביום שישי בערב, לפני שנהרג, הוא עשה סיבוב בחדרים אצל החיילים שלו ואמר להם: 'אם משהו מציק לכם תגידו לי - אני כמו אבא שלכם'. הוא ישב איתם עד שתיים וחצי בלילה, דיבר עם כל חייל, התנדב להחליף מישהו בשמירה ובבוקר כבר היה במחסום".

בגדוד הנח"ל החרדי הפך רועי פרג'ון למיתוס, לחלק בלתי נפרד ממורשת הקרב. קלמנוביץ': "הבן שלי משרת בנח"ל החרדי ומדברים שם הרבה מאוד על רועי, הוא הסמל של הגדוד, תמיד חשבו שהנח"ל החרדי הוא יחידה צבאית שרק שומרת על יישובים ועושה אבט"שים (אבטחת יישובים) חסרי משמעות קרבית, וזה ממש לא ככה. רס"ן רדיונוב מוסיף: "כל ארבעה חודשים יש פלוגה שמגיעה לסידרת חינוך וחלק מובנה מזה הוא הדיבור על רועי. לומדים את התחקיר של האירוע, עושים טקס לזכרו, הוא חלק ממש חי מהגדוד. אין חייל בגדוד שלא מכיר אותו".

תמי מודה שלא הצליחה לחזור לשיגרה אחרי המוות של רועי. וכי מי יכול לחזור למה שהיה אחרי טרגדיה כפולה במשפחה - לאבד בעל ובן. "החיים אף פעם לא יחזרו להיות אותו דבר", היא אומרת. "המשפחה לא אותו דבר, כל אחד חי את החיים שלו, יש לפני האסון ויש אחרי האסון: לפני היו צחוקים בשישי בערב, היינו מתגלגלים מצחוק, בייחוד כשרועי היה. היום השבתות לא אותו דבר, הן משעממות. גיא התחתן וגר פה לא רחוק, אבל האווירה יבשה. שינוי מן הקצה אל הקצה. לי זה עצוב שזה ככה".

כיום משמשת תמי סייעת בגנים ומוצאת שם קרן אור לחצי יום: "לא האמנתי שיש לי מקום לאהוב, לחבק, לנשק. נקשרתי לילדים, זה עושה לי את היום, אבל אני עדיין רואה את רועיקי מול העיניים שלי כל הזמן. אני במטבח ובטוחה שהוא מאחוריי, שאני שומעת אותו, את הקול שלו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו