דמיינו לעצמכם שאתם חרגול שמח וחביב שקם בבוקר, מנשק לשלום את אשתו החרגולית וילדיו החרגולים ויוצא לעוד יום עבודה של נגינה מול הנמלה העמלנית. ואז, פתאום באמצע הדרך, אתם נתקפים דחף בלתי נשלט לקפוץ לתוך שלולית קרובה ולהתאבד. תעלומה, שמישהו יזעיק מז"פ.
במשך שבועות ארוכים יתהו מכריכם ואוהביכם מה גרם לחרגול שמח ועצל כמוכם לטרוף את נפשו בכפו, ועוד במוות מזעזע כטביעה. מרה שחורה? חובות לבנק? הרומן שהשתבש עם הנמלה? הפתולוג יבוא עם התשובה: לא חובות ולא רומן אלא מתקפה אכזרית ומרושעת של תולעת העונה לשם תולעת שיער הסוס. שנקראת כך משום שהיא דומה לשיער סוס גס ועבה.
זו כרוניקה של מוות ידוע מראש (כמו כולנו, אגב, אבל אהבתי את המצלול הדרמטי). תולעת שיער הסוס מסתננת לתוך גוף החרגול כאשר הוא מרווה את צימאונו במים נגועים. התולעת נודדת לחלל גופו וניזונה מרקמותיו הפנימיות, שם היא גדלה עד לאורך של 30 ס"מ.
לאחר תקופת האינקובציה, בגיל ההתבגרות, התולעת מפתחת יצר מיני.
ומה רוצה התולעת? לא חכה, אלא חתן. ככה זה עם תולעים. הבעיה היא שכל התולעים הכי שוות מסתובבות בשלוליות ובמקווי מים מסריחים והיא תקועה בתוך חרגול בטלן. זו בעיה, אבל לא עבור תולעת שיער הסוס שלנו, שמתכנתת מחדש את מוח החרגול האומלל במטרה לגרום לו לחפש אחר מקור מים קרוב ולקפוץ פנימה. בניגוד כמובן לטבעו, שהרי החרגול אינו אמפיבי ולא יודע לשחות.
וכך, בזמן שהחרגול, המארח האדיב לשעבר, מפרפר בשארית כוחותיו, תולעת שיער הסוס גולשת מתוך פי הטבעת שלו אל המים המעופשים בחיפוש אחר מין קבוצתי עם תולעים. מ.ש.ל
גם שנאת נתניהו היא סוג של טפיל קניבלי שמשמיד (מטאפורית, כן?) את המארח שמתעקש לרוץ לבחירות ולהתאבד בטביעה. השמאל־מרכז הישראלי פשוט שם קץ לעצמו במחול שיגעוני. הוא מוכן לוותר על כל עיקרון תמורת הראש של נתניהו. פלשתינים, דת ומדינה, זכויות אדם, משפט צדק.
נתניהו הפך להפרעה נפשית רוחנית כה אקוטית עד כדי שגרם למחנה שלם לאנטרופיה מוחלטת. מפלגת העבודה מתה, מרצ מפרפרת ואהוד ברק שוב רוצה לחזור.
ב"וזרח השמש", המינגוויי כותב כיצד שומרים על הפרים במכלאות לפני הבאתם לזירה. "משחררים את הפרים מהכלובים אחד־אחד, ויש שוורים במכלאה שאמורים לקבל אותם ולמנוע מהם להילחם, והפרים מסתערים על השוורים, והשוורים מתרוצצים שם כמו בתולות זקנות כדי להרגיע אותם.
הם נוגחים לפעמים בשוורים?
בטח, לפעמים הם רודפים אחריהם והורגים אותם.
השוורים לא יכולים לעשות כלום?
לא, הם מנסים להתיידד.
למה מכניסים אותם למכלאה?
כדי להרגיע את הפרים ולמנוע מהם לשבור את הקרניים שלהם על קירות האבן או לנגוח זה בזה.
בטח נהדר להיות שור". (תרגום: יואב כ"ץ)
מלחמות שוורים הוא כמובן מינוח מוטעה. המטדורים נלחמים בפרים. שוורים הם פרים מסורסים. הם איבדו את כושר הלחימה יחד עם הביצים, זו הסיבה שמשתמשים בהם כדי להרגיע את הפרים. עכשיו בחירות, מלחמה על כל הקופה, ואתה לא יוצא למלחמה עם שוורים מסורסים, בתולות זקנות או גנץ, ראש ממשלה חליפי וחביב שהפך לשור הידידותי שהפרים נרגעים עליו. רמת התיעוב והלגלוג שהמרכז־שמאל, מצביעיו לשעבר, מפגינים כלפיו מעוררת פלצות וגם מעוררת את התהייה המתבקשת - איך הם מעיזים לקרוא למצביעי הליכוד "כת" או "עדר"?
מי בדיוק עדר? אולי שלושים מנדטים שהצביעו עבור הולוגרמה והתכווצו לחמישה מנדטים ביום טוב.
יאיר לפיד, שותפו לשעבר של גנץ, אוהב את המינגוויי. יאיר לפיד גם יודע לכתוב. קצר. סטקטו. קצב מדויק. אז יאיר לפיד מודל 2020 מבין את המטאפורה. היא לא רק על גנץ. כל מחנה המרכז־שמאל ולפיד תקועים במכלאה עם פרים זועמים.
היה משהו מכמיר לב בניסיונות של לפיד השבוע להמעיט בחשיבות תפקידו של נתניהו בהבאת החיסונים. עוד יותר מכמיר לב ופתטי היה הניסיון להכהות את הרושם שהותירו דבריו הנחרצים ב־13 בנובמבר למאורות הגולה אופירה וברקו. "בינואר תגיע אולי קופסה עם 5 חיסונים וכל היתר יגיע אחרי כולם, נתניהו משקר לציבור". (כחכוח בגרון) ישראל, נכון לשעת כתיבת הטור, במקום הראשון בעולם במתחסנים בנפש. במקום להודות בטעות ולהתנצל, הוא התחפר. זו לא הפעם הראשונה שלפיד אינו מדייק, האיש מקפיד לטעות. זוכרני שלאחר מותו של אמנון דנקנר, פרסם לפיד בפייסבוק סטטוס הספד (כתוב לעילא) ודימה את המנוח ל"דון קישוט הרוכב על דולציניאה". טענה שהיתה מעיפה לדנקנר את הגבה עד קטמנדו.
דון קישוט (קיחוטה) אולי ביקש לרכוב על דולציניאה, אותה נערה כפרית פשוטה וגסה בשם אלדונסה לורנסו שבשיגיונו הפכה לגבירה אצילה ויפה, אבל רכב על בהמה כחושה בשם "רוסיננטה".
לאחר שגולשים העירו לו על הטעות, לפיד מחק את הסטטוס ופרסם גרסה מתוקנת: "לכל מי שתיקן אותי, תודה, אכן רוסיננטה היא סוסתו של דון קישוט, מצטער, זה נכתב בסערה". סערה־סערה אבל עוד טעות. רוסיננטה לא היה סוסה אלא סוס.
אוי סרוונטס, גאון אדיר שכמותך, הצבת משל לאנושות. מחד, דון קיחוטה, קוקו על כל הראש, אבטיפוס לאידיאליסט בעל העיניים הבוערות עם אורות גבוהים היוצא למלחמה בטחנות רוח. לעומתו, סנשו פנשה, נהנתן שמנמן, טיפוס ארצי כמו סביח המרחרח כל העת אחר הזדמנויות גשמיות. כולנו נעים על הסקאלה שבין דון קיחוטה לסנשו פנשה, והכי מצחיק לפגוש באמצע הדרך סנשו פנשה עם אורות גבוהים של דון קישוט.
ועוד יותר מצחיק לשמוע את תקשורת הנדסת התודעה מהדהדת את טענת השר הזאב אלקין, הדאוס אקס מכינה של סער, שנתניהו הפך את הליכוד למפלגה של איש אחד, של פולחן אישיות. הרי אותה תקשורת פמפמה לנו את יאיר לפיד ב"יש עתיד", את גנץ ב"כחול לבן", את ליברמן! את בנט הפרויקטור וגם את גדעון סער, שליט במפלגתו, אחרי שהובס בפריימריז בידי נתניהו. עם כל הכבוד לאלקין שנחל תבוסה משפילה בירושלים למשה ליאון, הוא ברח מהתנועה הדמוקרטית בישראל למפלגה של איש אחד.
משעשע שבאולפנים צווחים "התפוררות, הליכוד מתפורר", אשכרה? בינתיים אני רואה שאין יותר שמאל, רק רסיסי אטומים מפוצלים שמחשבים קיצם לאחור דרך מרפסת. חרגולים ושוורים.
