בתחנת החיסונים של קופת חולים כללית שליד צומת פת בירושלים היתה אווירה, איך לומר זאת דן, חגיגית במידה. ההפתעה הגדולה, המרעישה, היתה שהכל הלך חלק. מרגע ההגעה ועד המפגש עם המזרק של ערכת החיסון של פייזר חלפו כשלוש עד חמש דקות. האחריות של האחיות, מול חוסר האחריות של שמענדריקים מתנשאים שהחליטו באותו זמן שהם יפילו ממשלה.
האחות התנצלה שאולי היא תכאיב. צחקתי. שאלה את סדרת השאלות כמו שסוכני אף.בי.איי שואלים בסרטים לפני שהם עוצרים אותך. לא שמרתי על זכות השתיקה ואמרתי לה "כל הכבוד". היא אמרה משהו שכלל את המילה "היסטורי". האחיות היעילות, המסורות והחרוצות של קופת חולים העבירו בו זמנית כ־20 מתחסנים בעמדות השונות. עשרה חודשים אחרי שעלה ארצה החולה הראשון, אחרי ספינת השוטים, עשרה חודשים אחרי מערת המכפלה עם הדרום־קוריאנים והפיראט האדום - ויש חיסון. ידיד בעיירת קולג' מפורסמת בארה"ב לא מאמין שיצליח עד הקיץ להתחסן. כך שהידיעות על התרגילים שחברי כנסת חד־פעמיים, זוטרים, שמצפצפים על כולנו, מבצעים כדי למנוע את הפשרה שתעצור את הבחירות, נראו רחוקות ולא רלוונטיות.
ראש הממשלה נתניהו נהנה לראות את הסירה מתהפכת. הוא צוללן ותיק ומנוסה, לבוש חליפת צלילה ובלוני חמצן, בזמן שכל האחרים נופלים למים, מפרפרים ומנסים להחזיק את האף מעל למים. קשה להאמין, אבל הם בעצמם הפכו את הסירה ביודעם שהם לא יודעים לשחות וכנראה יטבעו. בראש הצונחים למים, בני גנץ. לפי כל הדיווחים הוא רצה להגיע לפשרה והגיע לכל מיני הסכמות. בשלב מסוים אפילו הסכים להרחיק את תאריך ביצוע הרוטציה. אולי נתניהו לא התנגד שהממשלה תתפרק ונלך לבחירות במארס; אבל מי שהתמכרו בחדוות הרס והרס עצמי בעיקר להפלת הממשלה אלו קבוצת חברי הכנסת הטירונים, שיכורי הכוח של כחול לבן, שלא היה להם חוט שדרה מוסרי להתמודדות תחת לחץ התקשורת ותנועת החולצות השחורות.
כשאתה מדבר עם אנשים פשוטים שהצביעו לגנץ בבחירות האחרונות, אתה יכול לדלג על הסקרים. אדם שזהותו הבסיסית היא מפלגת העבודה, שוקל ברצינות בבחירות הבאות להצביע למפלגת גדעון סער, ותסלחו לי אם אדלג על שם מפלגתו כי זו מפלגה אישית. המעניין שחלק נכבד ממצביעי העבודה בעבר מדברים כאילו זהותם הפוליטית נשארה מפלגת העבודה, אך כבר כמה מערכות בחירות שאינם מצביעים עבורה. מתי זה קרה? אולי ב־2013, אולי ב־2015, אולי אפילו באפריל 2019. מאז חלקם דילגו אל יאיר לפיד תוך כדי שיאמרו לך שאמנם הוא לא מתאים לראשות הממשלה אבל הוא עקבי. יש להם רגש לאומי וכאשר לפיד חבר לגנץ הם הצביעו לאחרון ואף תמכו בהחלטתו להצטרף לממשלת אחדות עם הליכוד. עכשיו, אמר לי מצביע כזה, הוא כבר לא יצביע לגנץ. עכשיו הוא מתנדנד בין לפיד לגדעון סער. לעומתו יש מעטים שמעריכים את אומץ ליבו ונכונות ההקרבה של גנץ, ואחרי שהצביעו למפלגת העבודה או אפילו מרצ, הם יצביעו הפעם דווקא לגנץ.
מתווה הפילוג
האמירות העמומות של גדעון סער לגבי סוגיות השבת והיהדות מציבות אותו במחנה הליברלי, זה שדוגל בשוויון (כמעט) לכולם
מאחורי הסיסמה "רק לא ביבי" מסתתרת התפלגות כוחות חדשה. האמירה הריקה, הירודה, הביביפובית, הפכה לקו שמבטא היערכות כוחות חדשה על המפה הפוליטית בישראל. זה כבר לא השמאל־ימין הישן שהתחלק על פי העמדה המדינית לגבי השטחים והנושא הפלשתיני, קווי 67' וחלוקת ירושלים. בבחירות של 2021 זו חלוקה שהמערך התרבותי, הערכי, החברתי שלה הוא המפריד בין המחנות ולא הנושא המדיני.
החלוקה היא ליברלים ורדיקלים מול שמרנים וימנים. השמרנים הימנים כוללים את הליכוד, הציונות הדתית, "ימינה" בסימן שאלה, המפלגות החרדיות. ליברלים ורדיקלים הם מתנגדי חוק הלאום, אלה ששמים דגש על "זכויות", "שוויון" בכל סוגיה אך מנוכרים לקידום שכבות חברתיות נמוכות המבקשות חלק ונחלה במעמד הבינוני ובהגמוניה התרבותית. ההסוואה לכל העמדות החדשות האלה היא "הגנה על שלטון החוק", חברות במפלגת "שומרי הסף", והצגה של "ממלכתיות". לצד השמרני הימני נלווית גם נציות ביטחונית בנושא הגרעין האיראני ובנושא הפלשתיני.
אם זו ההתפלגות, לא קשה לראות שגדעון סער שייך למחנה הליברלי. "אני מחובר למסורת", הוא אמר בראיון בשנה שעברה לעיתון זה. "בתודעה שלי אני מאה אחוז יהודי... חשוב לי שהילדים שלי יקבלו מזה משהו". אמירה עמומה כמו העמימות לגבי הגדרתו כשומר שבת, לא דתי, מה כן? סער גם לא מסוגל להביע התנגדות לפתיחת מרכולים בשבת, ובייחוד התנגדות למסלול השיפוטי המפוקפק שבאמצעותו החליט בית המשפט העליון על פתיחת המרכולים בתל אביב. "כמו שאני מתנגד להגבלת הבילוי של אדם ביום החופשי שלו לפי אורח חייו, אני חושב שמסוכן לבטל לחלוטין את יום המנוחה", אמר בראיון. הדגש על "לחלוטין". אין לו עמדה מפורשת.
גם אין לו עמדה לגבי תחבורה ציבורית בשבת, עבודה, כדורגל, תחבורה נוסף על מרכולים. הוא בעד "לגבש אמנה חברתית רחבה בסגנון גביזון־מדן... שתיצור קונצנזוס חדש סביב יום השבת". אבל בסוף הוא לא "שומער־שאבעס".
בקרב הקהילה הלהט"בית הוא נחשב "בעדנו". כשהיה שר הפנים ב־2014 העניק אזרחות גם לבני זוג חד־מיניים, שעלו לארץ. "לעניין זה איני רואה מקום להבחין בין יהודים שנישאו בנישואים הטרוסקסואליים ליהודים שנישאו לבני מינם בחו"ל, על פי חוק. אלה ואלה עונים על התכליות של חוק השבות, בבחינת 'ושבו בנים לגבולם'".
לא מצאתי עמדה ספציפית לגבי זכאות לפונדקאות עבור זוגות הומואים, אבל ברוח "ושבו בנים לגבולם" אפשר להניח שגדעון לא יעז להפלות זוגות הומואים כנגד זוגות הטרוסקסואליים.
המצטרפים המתוקשרים לגדעון סער עשו זאת משיקולים אישיים, שגברו אצלם על שיקולים לאומיים או תנועתיים. בחמש השנים האחרונות הגשים נתניהו את כל מה שאמור לעניין את צביקה האוזר, חיזוק אחדות ירושלים עם ההכרה האמריקנית והעברת השגרירות. הכרה אמריקנית בריבונות על רמת הגולן. האוזר היה פעיל בנושא והגה תוכניות פיתוח. והעברת חוק הלאום כחוק יסוד. האוזר בראיון איתי הדגיש את האיום המתעצם מסביבנו ובייחוד מעגל האיום האיראני. נתניהו נתן את המנהיגות הדרושה בנושא בהצלחה יתרה. כל זה היה אמור להביא אותו לתמיכה בנתניהו, אבל הצטרפותו לגדעון סער מסמנת ששיקולים אחרים הנחו אותו. חברות ארוכת שנים, ובריתות פוליטיות.
בראיון מסוף אוגוסט, האוזר אמר שזרק למגרסה הצעות מפתות שהיו מעניקות לו ביטוח פוליטי כפול וזאת מתוך רוח הקרבה למען שמירת אחדות הממשלה. עכשיו מתברר שארבעת החודשים האלה שקנה עבור גנץ וביבי - "לא אכפת לי שהכתפיים שלי יהיו הסולם לרדת מהעץ" - היו בסך הכל הלוואת גישור לעצמו ולחברו לדרך יועז הנדל עד שגדעון סער ישלים את תוכניות הפילוג שלו.
תיאטרון האבסורד
העותרים נגד חוק היסוד המגדיר את ישראל כמדינת העם היהודי הפליגו בתיאוריהם עד תקופת העות'מאנים כדי להוכיח "היעדר השוויון"
עורכי הדין ג'בארין, חלבי ושנקולבסקי שטחו בזה אחר זה במשך כשעה את התנגדויותיהם לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. תוך כדי השיח שקיימו איתם שופטי בית המשפט העליון בזמן שהרצו את דבריהם, היתה תחושה די ברורה לאן נושבת הרוח בבית המשפט. השופטים, כולל הנשיאה חיות, לא מתיימרים להביא לביטול חוק יסוד שחוקק בכנסת בדרך חוקית ברוב של 61. זה כולל גם את השופטים הליברלים פוגלמן ומזוז.
זה לא שהם אוהבים את החוק, אלא "השאלה היא לא האם צריך לחוקק את החוק או לא; אלא האם יש עכשיו עילה להתערב נגד החוק". כך ניסח זאת השופט מזוז.
אחת הטענות היתה נגד הסעיף העוסק בעידוד התיישבות יהודית, והנשיאה חיות העירה כי זה "מתיישב עם עקרונות הציונות". לאמור שלדעתה יש דבר כזה "עקרונות הציונות" וחוקים ופעולות ברוח הציונות אינם פסולים. השאלה רק "האם זה פוגע בזכויות של אחרים?" היא רמזה שבפועל, יש בידי בית המשפט הכלים החוקתיים והפרשניים להתמודד עם בעיות של אפליה שעלולות להתעורר כתולדה של החוק.
"ביטול חוק יסוד זה דבר חסר תקדים", אמרה הנשיאה לעותר הנכבד שנקולבסקי שהופעתו היתה קצת תמוהה, אבל אולי במידה מסוימת דווקא משקפת את רוח בית המשפט העליון במיטבו. עומד עורך דין שמצהיר שהוא מייצג את משפחתו בלבד, שהחוק פשוט לא מוצא חן בעיניהם בעיקר בגלל היעדר ערך "השוויון"; ובית המשפט פותח בפניו את דלתותיו.
"לכן אנחנו צריכים להשתכנע שאי אפשר להציל (את החוק)... שאין לו תקומה", אמרה חיות. הכוונה כנראה שאם השופטים מוצאים בו פגמים, עדיין יש ביכולתם להתמודד איתם במסגרת המרחב הפרשני.
כדי לדחוק בשופטים לפסול את החוק הגיעו כמה מהעותרים לאבסורד. תואר מצב שהחוק יביא בשלב מסוים ליצירת קווי תחבורה ציבוריים ליהודים בלבד בדרך ליישובים יהודיים. טענות על החוק המוביל לאפרטהייד בהיותו כביכול גזעני, נשמעו בתקשורת. אבל כשעורך דין נאלץ לפרט ולתרגם את ההכללות הקיצוניות לתיאור מציאותי, מתגלה האבסורד השקרי. זה כולל גם את מעמד השפה הערבית, שלטענת עותרים כמו ג'בארין משונמך כתוצאה מהחוק. כדי לבסס את עמדתו הוא חזר אחורה עד לשלטון העות'מאני ועד ל"דבר המלך במועצתו" בתקופת המנדט. מי שנראה קשוב לטיעון הזה היה השופט יצחק עמית.
כשצופים בדיון, מתמסמס קצת הטיעון נגד עצם הדיון של בג"ץ בחוק יסוד. היתה תחושה ששיקול הדעת של הנשיאה חיות, לפחות מבחינה חברתית, הוא בעל תוקף. מאחר שחוק הלאום הוא חשוב מאוד, יש הצדקה לאפשר לגורמים נוספים שלא מיוצגים בכנסת לעשות סבב נוסף של דיונים ושיקולים. אפשר לצפות שבפסק הדין, אם יאשר את החוק, יונחו היסודות לעתירות עתידיות נגד פעולות של המדינה שיבוצעו בכוח חוק הלאום.
כן, הסכם שלום
המעורבות המרוקנית במלחמת יום הכיפורים היא מענה לאלו הטוענים כי לישראל תמיד היו קשרי ידידות עם ארץ המגרב
על רקע השלום עם מרוקו עלתה טענה שלישראל תמיד היו קשרים עימה ורק עכשיו הם יצאו לאור. שלמה נקדימון חשף שבתחילת שנות ה־50 המוסד שלח קבוצה של יוצאי לח"י שישמשו משמר המלך. באמת סיפור מדהים.
אבל מרוקו בהחלט הפכה ברגעי משבר למדינת אויב. בייחוד הדברים אמורים ב־1973, במלחמת יום הכיפורים. במאמר מחקרי קצר שפרסם לפני שלוש שנים כתב שאול שי כי "בתחילת ספטמבר 1973 לנוכח המתיחות שגאתה בגבול בין סוריה לישראל ברמת הגולן, הודיע ראש המודיעין במטכ"ל המרוקני קולונל מוחמד בן עלי לרפי מידן, ראש שלוחת המוסד במרוקו, על כוונתו של המלך לשגר לסוריה 'כוח סמלי' כאות סולידריות עם חאפז אל־אסד. האם המסר נועד לשמש התרעה למדינת ישראל על המלחמה הקרבה?"
השגריר באו"ם, גלעד ארדן // צילום: עידו סימן טוב
מידן נדרש על ידי המוסד לעזוב מייד את מרוקו. הכוח המרוקני המצטבר בסוריה נערך בשיפולי החרמון. בכוח היה גדוד טנקים ובסך הכל זה היה כוח חטיבתי. חטיבת חי"ר נשלחה גם למצרים. המידע שהעביר המלך באמצעות המודיעין שלו על העברת הכוח לסוריה יכול להיחשב כהתרעה מרוקנית לקראת המלחמה המתקרבת, בדומה להתרעה שמסר חוסיין מלך ירדן ערב ראש השנה.
מרוקו היא דוגמה למדינה שהצליחה להתגבר על ארגון מחתרת מהפכני ושמרה על המשטר המסורתי שלה תוך מעבר הדרגתי לדמוקרטיה. היום, בכפוף למלוכה החוקתית, מתקיימות בחירות, יש פרלמנט ויש מפלגות אופוזיציה והפגנות. במדינות ערביות מזרחיות שבהן הוגשם חזון "מהפכת השחרור הלאומי" החיים איומים, שנים רבות של דיקטטורות חצי־צבאיות, והתפצלות אמבית של האוכלוסייה לשבטיה. סוריה ולוב היו המדינות הכי מהפכניות, ואיפה הן נמצאות היום. על חורבות השחרור הלאומי עולה האסלאמיזם.