נתן שרנסקי, לפני כמה חודשים נתת לתושבי ישראל חמש עצות מניסיונך כיצד להתמודד טוב יותר בזמן הבידוד. עכשיו, כשאנחנו עומדים לפני סגר נוסף אך גם רואים את החיסונים שבקצה המנהרה, אולי אפשר לדבר בזהירות על חמש עצות לאזרחי ישראל כדי לנצל את החופש שאולי יגיע אחרי הסגר הצפוי.
"בתחילת הקורונה אמרתי שלא מומלץ לבנות על דברים שלא תלויים בנו. גם כעת אני סבור שאין זה מועיל לחשוב שבעוד כמה שבועות כולנו נהיה בחופשה. כשהייתי אסיר בכלא במוסקבה וכל הסימנים הראו שאני עומד להשתחרר - סירבתי להתמסר לכך, משום שלא רציתי להתאכזב בהמשך. רק כשהודיעו לי באופן רשמי על השחרור, במטוס, האמנתי.
"באשר לחופש, לצערי אין לי בנושא הזה ניסיון ייחודי. במצבים קשים אנחנו מגלים את הכוחות האנושיים, את חשיבותה וערכה של המשפחה, הקהילה. גם אחרי הקורונה צריך להמשיך וליהנות מהערכים האלה, ואסור לשכוח את הניסיון שצברנו בימים הקשים. הקורונה הזכירה לנו עד כמה העם שלנו קטן, עד כמה אנחנו תלויים אחד בשני. יש דברים שהאנושות יכולה לנצח רק ביחד. וחלק מהיחד הוא הקשר בין זהות הפרט לזהות האוניברסלית".
בספר החדש שלך, "Never Alone", שיצא לא מזמן במשותף עם ההיסטוריון פרופ' גיל טרוי, אתה מציין כי הקשר הזה הוא אחד הדברים שהחזיקו אותך בכלא.
"אספר לך סיפור בעניין הזה. נלסון מנדלה שוחרר בדיוק שלוש שנים אחריי, ואחרי השחרור שלו נפגשנו. אני כבר הספקתי לכתוב יומן שבו סיפרתי על התקופה בכלא, על החקירות, והוא הספיק לקרוא את הדברים שכתבתי בעודו בכלא, ורצה להיפגש.
"כשנפגשנו, הוא אמר לי ש'המצב שלך היה הרבה יותר קשה משלי'. עניתי לו שהוא ישב 27 שנים בכלא ואני רק תשע, אבל הוא התעקש שהתקופה שלו היתה קלה יותר כי העם שלו היה איתו, ואילו אני הייתי לבדי. אני חייב להגיד לך שממש נעלבתי. אמרתי לו, 'מה זאת אומרת? העם שלי נלחם למעני'. אבל מנדלה סיפר שקרא את היומן שלי והתעקש שהכל היה בראש שלי. אמנם בכל תקופת המאסר ראיתי את משפחתי רק פעמיים, אבל ממש לא הרגשתי לבד. אמרתי לו שבסופו של דבר, העולם שבמידה מסוימת בניתי בראשי היה זהה לעולם האמיתי. אנשים לא מבינים עד כמה התנאים בגולאג שונים לחלוטין ממה שהם מכירים. אבל הסולידריות של העם היהודי חזקה יותר מכל גולאג".
הסולידריות היהודית גם חזקה יותר מהקורונה? איך תשפיע למשל הקורונה על מגמות העלייה לישראל?
"אין ספק שפתחו הרבה יותר תיקי עלייה. השיקול אם לעשות עלייה הפך לריאלי להרבה אנשים, כי הקורונה מזכירה לך את חשיבות המשפחה, הבית - וישראל מסמלת בית והיא כתובת טבעית לכך. למרות פתיחת התיקים, מטבע הדברים העלייה יותר איטית כי נדרש בידוד, למשל. אבל בינתיים, במספרים אבסולוטיים העלייה לא גדלה, אלא רק מספר התיקים. כשיוסרו מגבלות הקורונה יש סיכוי לעלייה הרבה יותר משמעותית".
"אפשר לסמוך על ישראל". עולה חדשה מצרפת בנתב"ג // צילום: קוקו
באילו מספרים של פתיחת תיקים מדובר?
"אני לא מכיר את המספרים במדויק, אבל אני כן יכול לומר שהיו מדינות עם פי שניים יותר תיקים, ואפילו הרבה יותר מכך. באמריקה רמת העלייה לא משתנה כבר עשרות שנים, בערך 4,000-3,500 איש לשנה. כפי שאני מבין, היום יש שם יותר מ־10,000 תיקים שנפתחו.
"הכמיהה הזו לישראל היא גם פועל יוצא מכך שאנחנו נראים הרבה יותר טוב ממדינות אחרות בעולם. אנחנו בין הראשונים שהבאנו חיסון. במובנים רבים ישראל מוכיחה את עצמה כבית שאפשר לסמוך עליו".
ציונות לצד מייקל דאגלס
איך השפיעה הקורונה על האנטישמיות?
"אין ספק שזעזועים גלובליים עלולים לעורר אנטישמיות. מתחילת הקורונה הופיעו אנשים שיצאו בהאשמות שלפיהן היהודים מנצלים את הקורונה כדי לעשות כסף בבורסה, או שישראל הכינה את הכלכלה שלה למשבר כי היא ידעה ראשונה על הקורונה. הופיעו גם קריקטורות. נאמרו עוד כל מיני אמרות לא מבוססות - כי אנטישמיות הרי בנויה על רגשות, לא על לוגיקה.
"התקפות על יהודים והמדינה היהודית עולות מכל הכיוונים. אנחנו רואים אנטישמיות מהשמאל הקיצוני בקמפוסים במאמץ לקדם חרם נגד ישראל, האשמות בפשעי מלחמה ומדיניות אפרטהייד. מתחזקת גם האנטישמיות מימין – שמתבטאת במתקפות אלימות, לפעמים רצחניות, נגד יהודים בבתי כנסת ובקהילה, והאשמות שונות נגד יהודים, כגון: הבאת עובדים זרים לאמריקה ולקיחת מקומות עבודה מאזרחים אמריקנים. אנחנו נתקלים גם באנטישמיות מהאסלאם הקיצוני, שבאה לידי ביטוי באירועים רבים באירופה. השיא שלה היה בהכרזות ומאמצים מצד איראן להגיע ל'עולם ללא ישראל'".
בספרך אתה מראה שיש גם מה שעובד לטובתנו.
"בספר אנחנו מביאים דוגמאות מביקורים ביותר ממאה קמפוסים שאליהם הגענו. כיו"ר ISGAP, מכון בינלאומי לחקר אנטישמיות, אנחנו מסייעים לפרופסורים בהתמודדות עם אנטישמיות, ובימי הקורונה התחלנו לקיים הרצאות במספר שפות.
"אני זוכר שבזמנו הייתי באחד הקמפוסים בארה"ב עם השחקן מייקל דאגלס במטרה לדבר על זהות יהודית. בחוץ נערכה הפגנת סטודנטים, שהאשימו את ישראל באפרטהייד. ניסיתי לדבר עם אחת הצעירות שם, וסיפרתי לה שאני חבר של נלסון מנדלה, ואפילו הייתי משקיף בינלאומי בבחירות בדרום אפריקה.
"ביקשתי לספר לה על דרום אפריקה כדי שנבין יחד אם אפשר לקרוא לישראל מדינת אפרטהייד. היא, בתגובה, החלה לצעוק בקול רם: 'לא באנו לכאן כדי לדבר איתך, באנו לדרוש להחרים את ישראל'. זו תפיסה צרה של מדכאים ומדוכאים, שלפיה ישראל היא קולוניאליסטית, הפלשתינים תמיד צודקים ואין על מה לדבר. ומנגד, הדיביזיות שאנחנו שולחים לקמפוסים בימים כתיקונם - מסייעות ליהודים להבין שאין להם במה להתבייש, שהם יכולים להתגאות בישראל.
"צריך לזכור שבמערב, במיוחד באמריקה, אנטישמיות שמתחילה ביהודים לעולם לא מסתיימת ביהודים, כפי שאמר אלי ויזל ז"ל. בדומה לכך, מה שמתחיל בדמוניזציה ודה־לגטימציה של ישראל, לא נגמר בישראל. היום אנחנו יכולים לראות שאלה שמשווים את הציונות לקולוניאליזם הופכים את ההיסטוריה של ארה"ב להיסטוריה של גזענות. בשבילם, לא רק מייסדי המהפכה האמריקנית הם חלק ממפעל גזעני, אלא גם לינקולן ומרטין לות'ר קינג. אני מצפה שבשנים הבאות יהיה מאבק מרכזי באמריקה לא בהכרח בין ימין ושמאל, אלא בין ליברלים, אנשים שמאמינים בזכויות אדם וחופש, ולפרוגרסיבים שמאמינים באידאולוגיית מהפכה של מדוכאים נגד מדכאים. ישראל מבחינתם הם המדכאים, ובהגדרה אשמים".
שיחות עם יהדות אלסקה
מעבר למתרחש בארה"ב, דבר נוסף שלדעתך טורף את הקלפים הוא ההסכמים עם מדינות ערב.
"מכון מלכותי של בחריין חתם מזכר יחד עם ארה"ב על מאבק באנטישמיות על כל צורותיה, לרבות אנטי ציונות ודה־לגיטימציה של ישראל. שוחחתי איתם ושאלתי - 'אתם מבינים על מה קיבלתם אחריות?' הם בתגובה חיזקו את המהלך, ואמרו שהם רוצים לבנות יחסים נורמליים עם מדינת ישראל, ושאלו - 'מדוע בעצם שאנחנו נוביל דמוניזציה נגד ישראל?' כשאתה שומע דבר כזה, אתה מבין שהעולם הערבי כבר לא יכול להחרים אותנו, וזאת למרות כל הקריאות להחרמת ישראל. אי אפשר להחרים אותנו כשהמרכזים הכלכליים הגדולים של מדינות ערב משתפים איתנו פעולה.
חוויות מהמאסר. מנדלה עם קלינטון // צילום: רויטרס
"כמובן שדבר נוסף שעובד לטובתנו הוא שבירתה של הפרדיגמה שלפיה יש קודם לפתור את הבעיות עם הפלשתינים, ועד שזה לא קורה - לא יקוים שיח עם ישראל, שנחשבת למדינת אפרטהייד. ברגע שמדינות ערב חותמות איתנו בזו אחר זו על הסכמים אז כל הפאתוס סביב החרמת מדינת האפרטהייד יורד לטמיון. צריך לזכור שאנטישמיות זה לא 'בילט אין' בחברות מוסלמיות במשך אלפי שנים. אני מרגיש שיש אנרגיות חדשות עצומות מהעולם המוסלמי, שיעזרו לנו להחליש ואף לשבור את האנטישמיות במערב, כמו גם את תנועת החרם נגד ישראל".
איך אתה מנסה להתחבר לקהילות יהודיות ברחבי העולם כדי להתמודד עם האתגרים השונים שעומדים בפניהן במהלך ימי הקורונה?
"לפני כמה חודשים לא ידעתי מה זה זום. אבל מתחילת הקורונה אני מדבר בזום עם שליחי סוכנות, ודרכם אני שומע מה קורה בקהילות יהודיות בעולם. אני מדבר גם עם נציגים מיהדות אוסטרליה, למשל. אפילו ליהדות אלסקה הגעתי. הקשר הוא מצד אחד מיידי יותר, אבל מצד שני שום דבר לא יכול להחליף אינטראקציה אישית. בשיחות האלה אנשים רצו לדעת מה העצות שלי לבידוד, רצו שאדבר על פרשת השבוע. אני מדבר גם עם מנהיג אוקראינה בשל מעורבותי בפרויקט להנצחת השואה בבאבי יאר. צריך להבטיח שממשלות לא יחרישו את הפעילות הציונית שלנו במדינות הללו".
בינתיים, עד לאחרונה התמקד השיח הציבורי במינוי אפי איתם ליו"ר יד ושם. יש האומרים שמדובר במינוי פוליטי.
"את אפי אני מכיר כמפקד בצבא ממדרגה ראשונה כשעוד הייתי בממשלה. הוא היה עורך ניתוחים מרשימים על הנסיגה מלבנון. הוא אינטלקטואל, בעל אישיות מיוחדת וגם כקצין היתה לו עוצמה מיוחדת.
"עם זאת, ואני חלילה לא אומר זאת כדי לזלזל, השואה היא אינה קרב צבאי. אי אפשר לומר 'אחריי'. נדרש כאן דו־שיח עם אנשים ומיקוד בזכויות אדם. זה מה שעומד בראש האג'נדה. כשראיתי את הביקורת עליו, חשבתי שראוי שייתן תגובה חד־משמעית על היחס שלו לנושאים הללו. אם הוא לא יכול לנקוט עמדה ברורה מאוד בנוגע לנושא זכויות אדם, באשר לכך שזכויות הערבים והפלשתינים לא פחות חשובות מזכויותיהם של היהודים, יהיה לו קשה מאוד לעבוד בעולם הזה. אם הוא לא ידבר בשפתם של חוקרי השואה, זה לא יהיה טוב ליד ושם וגם לא עבורו. כמובן שעכשיו כל המינויים בספק".
"בעד ממשלות אחדות"
לקראת סיום, אי אפשר שלא להזכיר את הפרס המכובד שקיבלת, פרס בראשית - הנובל היהודי, המעלה על נס אנשים יוצאים מגדר הרגיל שהערכים על פיהם הם פועלים, והישגיהם, מעניקים השראה לבני הדור הבא של העם היהודי. בין השאר, זכית בעבר גם בפרס ישראל, מדליית הזהב של הקונגרס האמריקני ומדליית החירות הנשיאותית של ארה"ב. מה מסמלת הזכייה הזו בשבילך?
"הייתי בין אלה ששוחחו על רעיון הפרס לפני כעשור, והייתי עד לתהליך הפיכת הרעיון לפרס יוקרתי. קבלת הפרס נתנה לי הזדמנות לא רק לגייס כסף לפרויקטים משמעותיים – אלא לתרום כסף למטרות ראויות".
שלט הקורא להחרמת ישראל // צילום ארכיון: אי.אף.פי
לאן תתרום את כספי הפרס בסך מיליון דולר?
"רציתי לתרום למקומות ולארגונים שקושרים יחדיו זכויות אדם וזהות יהודית. ואז התחילה הקורונה, חשבתי לתרום לחקר הנגיף - אולם כיום מושקעים בכך מיליארדים, אולי עשרות מיליארדים, ומה זה כבר עוד מיליון? לכן ביקשתי שינסו לחפש ארגונים שגם כסף יחסית קטן בשבילם, נאמר 50 אלף דולר, יכול להוות תרומה גדולה. בין היתר, אני תורם את כספי הפרס לארגונים שמטפלים באוכלוסיות שקופות - למשל עלה נגב, כפר המציע בית חם, מקצועי, ואוהב לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית מורכבת; אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש; איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית; וגם לארגון המסייע בשיקום אסירים מבחינה נפשית בשם מגדל אור. תרמנו גם לסטארט־אפ ניישן, לחברות שתומכות בחדשנות הישראלית, וגם לקהילה היהודית בבלארוס".
סיפרת בעבר שכילד, המורה לרישום בעיר שבה גדלת באוקראינה לימדה אותך שכדי לצייר אובייקט בצורה המדויקת ביותר, יש להביט עליו משלוש נקודות מבט – מלפנים, מאחור ומלמעלה. היום, כמעט 35 שנה לאחר שעלית לארץ, מה רואות עיניך תחת הפירוט הזה כשאתה מסתכל על מדינת ישראל?
"הגעתי לישראל בצורה דרמטית, בבוקר הייתי בגיהינום הקג"ב ובסוף היום הגעתי לישראל, לגן עדן, לכותל. הרגשתי בשמיים ופחדתי להתעורר ולחזור לצינוק. הכל היה נראה כחלום. כשאתה בשמיים אתה יכול רק לרדת, אז אני כבר 35 שנה יורד אבל עדיין בגן עדן. מבחינת חיים יהודיים חופשיים, ישראל היא גן עדן. תראה את ההפגנות בבלפור: מצד אחד זה מאוד מרגיז, ומצד שני זה מה שהופך את החברה שלנו לכזו מיוחדת - אנשים יכולים להוציא תסכולים ולהפגין מול בית רה"מ".
המצב הפוליטי הוא לא בדיוק גן עדן.
"תמיד הייתי בעד ממשלות אחדות, מתוך עיקרון. גם דיברתי עם גנץ ונתניהו. לצערי, הממשלה לא עבדה יותר כממשלת אחדות. הקורונה אמנם חיזקה את ישראל, אבל לצערי היא לא חיזקה את ממשלת האחדות. ולמרות הכל, המדינה שלנו חזקה, ויש לי בה הרבה אופטימיות, כי יש לנו את היהדות, את היהודים. לכן, כמו שמו של ספרי, אף פעם לא נהיה לבד".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il