הזדמנות שהוחמצה

השנה היה נדמה לרגע שאנחנו מצליחים לגשר על הפערים בינינו ולייצר מכנה משותף גדול ואיתן. זה לא קרה

בתחילת 2020 עוד נראה היה שייחודה של השנה הזאת הוא הסימטריה בספרות המציינות אותה, סימטריה שתשוב רק עוד 101 שנים, ב־2121. ינואר עוד עמד בציפיות להיות סתם ינואר בשנה סימטרית, שכיף לעצב את ספרותיה בבלונים כסופים, בפברואר זוגות עוד התחתנו ב־02.02.20 המבוקש, אבל זמן לא רב אחר כך התקדרו ענני סערה בשמיים, ומרגע ששמנו לב שמשהו מתרחש עד שחיינו הושבתו, חלפו רק שבועות בודדים.

זה התחיל בספינת התענוגות "דיימונד פרינסס" הרחוקה, ודי מהר הגיע אל ספינת "הפיראט האדום" הקרובה, וכל קלפי חיינו נטרפו בסופה. זה היה מפחיד ומשתק ומפעיל ומלהיב גם יחד. אני חייב להודות שבהתחלה קצת נהניתי מתחושת החירום. אני אוהב התגייסויות אנושיות משותפות.

שירת "מה נשתנה" במרפסות בעיצומו של ליל הסדר בזום היתה אירוע מכונן ומפעים של אחדות מרגשת. גם מהמחסור הרגעי בנייר טואלט וביצים נהניתי בדיעבד. רגע שילך איתי הוא הרגע שבו התקמבנתי על שתי תבניות ביצים וחילקתי לשכנים, שלא היה להם.

היתה אווירה של סוף העולם. התרגשתי מהחוויה ההישרדותית הבסיסית שחוו דורות אחרים, ונמנעה מאיתנו, ברוך השם. מחסור, תחושת סכנה, אי ודאות. למדתי משהו על תוכניות לטווח ארוך, ולמדתי לא לתכנן כלום ליותר מיום קדימה. היה בזה משהו משחרר.

בהתחלה היה נדמה שאנחנו מצליחים לגשר על הפערים הפעורים בינינו ולייצר מכנה משותף גדול ואיתן: השמירה על חיי אדם. הצעיר למען הזקן. אבל הגשר לא החזיק מעמד, למרבה הצער. פוליטיקת הזהויות פוצצה אותו. המגזריות, שהרכינה ראש לחודש־חודשיים, זקפה אותו מחדש, חזק שבעתיים. הזדמנות אדירה שהוחמצה. לי אישית זה מכאיב.

תשעה חודשים עברו מאז הסגר הראשון עד היום, תשעת חודשי היריון בין הולדת המפלצת לתחילת החיסונים. ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שנתן מחוכמתו לבשר ודם. לפני מאה שנה זה חיסל שליש אנושות, אבל הגאונות האנושית, שיודעת להנדס את הנסתר מהעין ולפעול ברמת קוטן הדורשת גדוּלה, הביאה את החיסונים. זכינו לחיות בזמן הזה, להסתופף בחברת מדענים שמשחקים עם ריבוזומים משל היו לבני לגו, לזכות לראות כמה גאונית מערכת ההפעלה שלנו ולקבל מעט צניעות.

בשנה הזאת עטינו מסיכות, אבל נשרו הרבה מסיכות. התברר מהו ומיהו כל אדם במדינה. ההסתרות שחיי השגרה מאפשרים נעלמו לפתע, וכל אחד נגלה במערומיו, בביתו, ברחוב שלו, במכולת, בעבודה, בכל מקום. לכל אחד ואחת ראו בדיוק אם הם אנשים סבבה, שאפשר לחיות איתם בחברה, או שהם אגוצנטריים, מפונקים, לא רואים אף אחד ממטר, קדושת ערכים בגרונם וזילות חיי אדם במעשיהם. בתקופה שלפני הנגיף לעיתים לא היה ברור מיהו מי. בזמן הזה ממש נתלה שלט ירקרק על הפרצוף שהודיע ברבים מיהו מי. על הפה והאף - בן אדם. על הסנטר - מפגע אנושי

לכל הטורים של אברי גלעד

החצי הראשון של השנה היה במידה מסוימת רוחני. כל אחד נהיה הבבא סאלי זצ"ל וידע לספר מה היקום רוצה להגיד לנו, על איזה חטא אנחנו משלמים - דתי, תרבותי, אנושי, סביבתי - ואיך נשתפר מעכשיו. אחר כך, למרות שרבים ציפו שהמשבר הזה יוליד מתוכו גאולה ברורה, לא בא משיח צדקנו, וההרגלים הישנים השתלטו על התודעה.

 

איור: יהודה נוני
איור: יהודה נוני

לטעמי, הסיפור הגדול של הקורונה הוא סיפור על קוצר רוח. על התודעה האנושית, שלא יכולה עוד לשאת אי־נוחות, המתנה, צורך בנשימה עמוקה, דרך מסיכה. רוב האנושות לא עמדה בניסיון, ומכיוון שנכנעה לילד המפונק שגר בתוך כל אחד מאיתנו, המגיפה היתה ועודנה חמורה בהרבה ממה שיכלה להיות, אם עוד בילדותנו היו מלמדים אותנו דחיית סיפוקים. אפשר לנסוע לדובאי גם בעוד שלוש שנים, המקום לא שוקע בים. מה ששוקע בים הוא עמל משותף של עשרות שנים, שבוזבז כדי לפצות את כל הנפגעים. אם היינו לא רק מצייתים להוראות אלא מחמירים עם עצמנו עוד ונמנעים מכל מצב של הידבקות או הדבקה, זה כבר היה מאחורינו - עם רוב חסכונותינו בבנק, ולא בביטוח הלאומי.

עוד רגע אנחנו מחוסנים, וזה כמעט מאחורינו. מה ניקח מהשנה הזאת? מוקדם לומר. מה שבטוח הוא שזאת שנה שנזכור לעולם. יהיה מה לספר לנכדים.

אשוח

בבית של קרובת משפחה עומד עץ אשוח. קטן וצנוע, מואר בכמה נורות לד קטנות, מפיץ אור ונחמד למראה. אמנם פלסטיק, אבל אשוח. והקרובה דנן אינה קרובה בשום דרך לנצרות, היא פשוט מחבבת את מראהו של עץ הפלסטיק הקטן הנוצץ בביתה, נותן לה תחושה של קשר לעולם הגדול, לתמונות מסרטים ומסדרות שגדלנו עליהם. 

ראו בנותיי הקטנות ואמרו: אבא, גם אנחנו רוצות אשוח בבית. ואנחנו רוצות את המתנות האלה, שיש מתחת לאשוח ובתוך גרביים שתולים על העץ. "אבאאאא. אשוחחחחח".

הסברתי להן שיפה העץ בעיניי, ונאים מנהגי החג עד מאוד, רק שהחג הזה לא שלנו. אמרו: אז למה שלא נעשה אותו שלנו? הסברתי: כי העץ הזה מסמל את הולדתו של יהודי אחד, ישוע בן יוסף, שהיה חכם ורב השפעה על תולדות העולם, אלא שבשימוש בשמו לשווא נהרגו מיליונים מבני עמנו, והצבת אשוח בסלון היא כמו הבעת סליחה לבני הדת שעסקו במשך 2,000 שנה, באופן אובססיבי, בפגיעה בכל דרך אפשרית בבני עמנו בארבע כנפות תבל.

אין לנו זכות למחול בשם כל המעונים, השרופים, הנסקלים, הנטרפים. לא ייתכן שבגלל מראהו של עץ כרות המקושט בסלון הבית בשלל צבעונים, נתכחש להיסטוריה של כל כך הרבה שנים. גם אם נרגעו היחסים בין בני הדתות, ורוח של שלום ואחווה נמצאת פה ושם על פני השטח, אין לנו זכות לשכוח את אשר עוללו אלה לעשרות דורות של בני עמנו, מאז הומצאה הדת הזאת, שיצאה מחלצי היהדות ופנתה נגדה להשמידה עד לפני רגע או שניים, ויש האומרים שגם כעת השנאה עדיין יוקדת פה ושם, מתחת לקליפה דקה של נימוסים מעושים.

הסכסוך בינינו לבין הנצרות הוא אחד השורשים העמוקים ביותר שלנו, אמרתי לבנותיי, ומי ששם עץ כרות בסלונו, מראה בכך שלא אכפת לו לחתוך את השורש, לא של העץ ולא של הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם. יכול להיות שיש בינינו כאלה שלא מרגישים שייכים לשורש, אבל אני בוחר לשמור על כבוד מקדשי השם במרוצת השנים, ולא להכניס הביתה משהו שלו אנשים היו רואים, היו נחרדים עד עמקי ליבם. כך אני שומר על מקומי בשרשרת הדורות. 

אבל, אמרתי לבנותיי הקטנות, זה שלנו אין אשוח ואין מצב שיהיה, לא אומר שעינינו צרה במי שיש לו אשוח. בטח שלא בנוצרים. להם יש סיפור אחר, והם שמחים בחגם, ומותר אפילו ליהנות מקישוטיהם ואשוחיהם. אין אנו שייכים למבזים קודשי האומות, חלילה.

קמנו ונסענו לחיפה, והסתובבנו בעיר התחתית, והרגשנו בחו"ל, עם שפע העצים המנצנצים מכל חלון ובחזיתות החנויות. חזרנו הביתה, ניקינו את החנוכיות משעוות החג, ושמנו אותן בחזרה במקום, עד שיגיע שוב חג האור שלנו

* * *

שנה אזרחית טובה לכולכם. שנצא מזה מחוזקים ובריאים. נהנה לכתוב לכם את מחשבותיי, שמח שדבריי מהדהדים בלבבכם. זכות גדולה לי. אשמח לכתוב גם ב־2021

avrigilad@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר