אישה נעלמת וגופתה המרוטשת מתגלה ביער; זאת מציאות חיינו, אך לא ניתן להם לנצח

בשעות המוקדמות באחד הבקרים בשבוע שעבר נתקלתי, בעודי רוכב על אופני השטח שלי, בצעיר פלסטיני עם פטיש ענק ביד. אני על אופניים והוא מולי עם פטיש 5 קילו. אתר העבודות היה בסמוך, ההיגיון היה לצדו, ועדיין - אני, הוא - ופטיש ענק.

מדובר במסלול הקבוע שלי ושל עוד רבים אחרים. שביל עפר מתחת ליישוב אפרת שפופולרי למדי בקרב רוכבים בדרכם ליער במערב גוש עציון, ובקרב רוכבי מסלולי אופניים (סינגלים). השביל חוצה פרדסים וכרמים בנוף פסטורלי למדי. הפלאחים שעובדים בצד הדרך הינם לרוב קשישים יחסית, ומרימים את ידם לשלום בעוד אנו דוהרים על פניהם.

אבל באותו יום כלל לא הייתי בטוח שפסטורליה היא המילה הנכונה להגדיר את המצב, בעודי מתקרב במהירות לצעיר שאחז בפטיש הכבד על כתפו. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, והייתי מודע עד כאב לאקדח שבמותן ימין שלי. עברו לי בראש תסריטים ותגובות אפשריות. ומה עושים אם ואיך וכמה ולמה. ואז עברתי אותו. הכל היה בסדר. בשבוע שלאחר מכן נמנעתי מלהגיע לאותו מקום, שובר שגרה, ליתר ביטחון.

אפשר רק להניח שזה מה שעבר לאסתר הורגן במחשבותיהברגעיה האחרונים, וזה הסיוט שאנחנו חיים בו. אתה רואה אדם, והוא הופך מולך בתוך שנייה לרוצח משתולל. רגע אחד מדובר באדם נורמטיבי, כמותו אתה רואה מדי יום, ורגע אחר כך אתה נלחם על החיים שלך, פשוטו כמשמעו.

את ההודעה על הרצח קיבלתי גם כן על האופניים. עצרתי לרגע לסדר את הספוטיפיי ליד מעיין צורים - מעיין מדהים בלב יער שקט - ואז ראיתי בטלפון את הפושים שהפכו ברגע את היער לאפל וחשוך באור הבוקר הראשון. "חשד לרצח בשומרון", נכתב, והיה ברור שמדובר במכבסת מילים, בינתיים, עד שהמשטרה תחליט להגדיר את האירוע הנורא כפיגוע.

פתחתי את התמונה של אסתר הורגן.אישה שמחה, מחייכת, שאורה כבה. ראיתי אישה שאנשים כמוה אני רואה כל יום – רצים, רוכבים, הולכים, מטיילים – גברים ונשים כאחד. המשכתי ברכיבה אבל זה כבר לא היה אותו דבר. הדריכות הוכפלה, העצב התעמק. בדרך הביתה עברתי ליד אותו מקום שבו ראיתי את הצעיר עם הפטיש בשבוע שעבר. היד ירדה אוטומטית מהכידון, מוכנה לכל צרה שלא תבוא. לא היה שם אף אחד, הדרך הביתה עברה בשלום.

את האקדח רכשתי ב-2015, בשיא גל הטרור, לאחר שבמסלול הרכיבה שלי נדקר אדם שיצא לרוץ. לפני מספר חודשים עברתי יום הדרכה בירי על גבי אופניים. זו המציאות שבה אנחנו חיים ואסור לשכוח אותה. מצד שני, מעולם לא הפסקתי לרכוב בגלל סיכון כזה או אחר. לתחושתי, את אותו סיכון אפשר למצוא גם בתחנת רכבת ההגנה בתל אביב, בדרך לעבודה. גם שם רצח מחבל חייל, גם שם אני מסתובב עם אקדח על כל צרה שלא תבוא.

הצוואה של אסתר הורגן היא להמשיך לצאת החוצה, להמשיך לבצע פעילות ספורטיבית בכל מקום. להיזהר, להתחמש, אבל לעולם לא להפסיק. כי זו מטרת הטרוריסטים. הם רוצים שנפסיק ללכת ל"רמי לוי", הם רוצים שנפסיק לרוץ ולרכוב, הם רוצים שנפסיק להגיע לתחנות אוטובוס, לקניונים, ששגרת החיים שלנו תהפוך לסיוט. הצוואה שלה היא לא להפסיק לרגע, אם ביו"ש, אם בירושלים ואם בתל אביב.

במקביל, עלינו לדרוש מהמשטרה ומהשב"כלחדול מהפוליטיקלי קורקט. ברבים מהפיגועים בשנים האחרונות המשטרה היססה להגדיר את האירוע ככזה. כך היה ברצח של אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, כך היה ברצח המזעזע של אורי אנסבכר וכך היה במקרים רבים אחרים. "חשד לרצח" הם מגדירים זאת, ומקטינים את הבעיה, מרדימים את הציבור.

כשאישה נעלמת באמצע יום ומתגלה לאחר שעות ארוכות ביער עם גולגולת מרוצצת, ניתן להעריך בכל קנה מידה שמדובר בפיגוע. אלא שהמשטרה מתמהמהת ומקטינה את האירוע. כשזה נשמע כמו פיגוע, זז כמו פיגוע ומתנהל כמו פיגוע – זה לא "חשד לרצח" – זה פיגוע.