65 שנה: מה יישאר מ"הרֵעות" ומ"יצאנו אט"?

כבר סיפרתי על היום ההוא שבו ניצבתי לצד אבי ברחוב מזא"ה פינת יבנה בתל אביב וצפינו בטנדר הפתוח שהוביל את גופות הלוחמים מהקרב לשחרור יפו הערבית, ואחת מהן - מכוסה בשמיכה כחולה - היתה של כדורגלן הדור נתן פנץ. נעמי שמר שוררה על "בכל שנה בסתיו, גיורא", ולי יש את "בכל שנה באפריל, נתן". האצ"ל יצא לשחרר את השכנה הערבית, שסירבה לעשות שלום עם תל אביב כפי שהוכיחה כבר האקדמיה, והקרב היה עקוב מדם.

עתה, מקץ 65 שנים, בשבתי באיצטדיון בלומפילד הסמוך, מפזזים לצידי בעליצות כיצד ישברו את חלונות הראווה של החנויות בשדרות ירושלים שביפו, ואני תוהה אם הצעירים הנמרצים האלה יודעים מה אירע כאן ברגעי האמת, באפריל 1948, תש"ח - אז היה זה בפסח. החלונות האלה כבר נשברו. כשהיה צורך בכך.

רק כמה שנים לאחר מכן היה אפשר להוציא לאור את הספר "המרד", שגולל את עולמו של מנהיג מתייסר. שלושה ימים ושלושה לילות תקפו לוחמי האצ"ל בשכונת מנשייה ולא יכלו לה. מפקדם מנחם בגין, שהיה מנהיג דגול אבל אוהב יהודים גדול מכך, לא יכול היה לשאת בסבל הכרוך בשפך דמם וביקש להפסיק. הוא הציע הפוגה - והם, ששילמו בחייהם, ובראשם עמיחי (גידי) פאגלין - שיכנעו אותו להעניק להם עוד 24 שעות לחימה, והכריעו. למגדל השעון שהקימו הטורקים ב־1906 הוצמד שלט לכבוד "כיבוש יפו". אז המילה כיבוש היה לתפארה ולא לגנאי. עד ש"פינוק" תפסה את מקומה - אותה מילה שהסוציולוג עוז אלמוג רואה בה ביטוי לשוני לדרדור הערכים הישראלי.

יום הזיכרון שלי מתחיל תמיד בפנץ. במרוצת הקרנת שמות הנופלים אני מכיר כבר את התאריכים - מתי נהרגו רבים ומתי שררה הפוגה קלה במלחמת השחרור, ומה השירים הנקשרים לקרבות. "באב אל וואד" לחיים גורי הוא אנדרטה דומעת ומדממת ודוממת לקרב על הדרך לירושלים הנצורה, ו"דודו" לחיים חפר מבכה את חברו הטוב שנהרג במצודת ישע בגליל.

תמיד אנו חוזרים אל הנוסחים ההם. אל "מגש הכסף" לנתן אלתרמן שאין כמותו ואל "ירושלים של זהב" - החרוז המתמשך שאין שני לו לבטא את "יפה נוף, משוש תבל". הילה כהן, בתו של הרמטכ"ל המנוח דוד אלעזר, שרה בעצבות כל הלילה ולקראת שחר מתכנסים כל הקולות הניחרים לשיר הפלמ"ח שוב של אלתרמן, ואדם מגיע לגיל שבו הוא שואל את עצמו לא רק מה יישאר מ"הרֵעות" ומ"יצאנו אט" במורשת הלאומית, אלא אם הוא יהיה כאן גם בשנה הבאה לחזור אל השירים ההם, שמאבדים מהרלוונטיות שלהם באוזני הישראלים החדשים.

אי אפשר ולא צריך לנסות לבלום את חילופי הדורות. הפוליטיקה הישראלית - שבטעות נקראת חדשה - הוכיחה זאת. הדור ההולך ונמוג אינו מצפה מהבאים אחריו להעתיק את התחושה ולשמר את הצליל והחרוז. רק זאת: שיתחילו בשירי הבראשית ההם וילכו לדרכם בלי שהחוט המשולש יינתק.

להתמקד בשיכון

ממשלה שירשה גירעון שיא מקודמתה מתמודדת עם הסוגיה כיצד לסגור עליו בלי להרע עם העם. לא מומלץ לנהוג כרחבעם בן שלמה, שהודיע "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".

אפשרות אחרת היא לקצץ בקצבאות הילדים ולהעלות את המע"מ ולהקפיא לשנה וחצי את טיוב השירותים - את רמת סל התרופות ואת היקף ההשקעה בתעבורה ובמבני חינוך עד יעבור זעם.

מכלל הסעיפים האלה, המתכנסים תחת הכותרת של "מיטיבים עם העם", ראוי לבחור במודע עניין אחד שבו נחוצה הקלה ממשית. נראה לי כי המצוקה הגדולה מצויה בתחום השיכון. אורי אריאל הוא אדם מעשי ואמין.

את המעט שאפשר לחלק הייתי משקיע בעניין אחד שמא מעט הכסף יתמסמס ולא יורגש בשום תחום. גם הייתי יוצא לדרך בלי להוציא מידיו את מינהל המקרקעין ובלי ההשתלה המלאכותית המיותרת של החדרת משה כחלון לראשו. לתת לאריאל את הסמכות ואת הכסף ולטפטף דירות.

ארץ האפשרויות

רק בישראל: בנימין נתניהו הכריז על נכונותו לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני לפי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים"; וציפי לבני ניאותה לרמוז כי ההכרה בישראל כבמדינה יהודית אינה תנאי לפתיחה בדיונים; והאמריקנים - זה נכון - לוחצים עתה יותר על אבו מאזן לחדש את המשא ומתן בלי תנאים מוקדמים ופחות על ישראל שתנדב מחווה לפלשתינים - אבל נפתלי בנט פוגש בשרי חוץ ובסגניהם ורומז להם כי הכל הבל הבלים. צריך להכין Plan B.

לא ידוע אם מישהו כועס על בנט. מפני שמשרדי החוץ בעולם התרגלו כי ישראל מדינה מוזרה. לממשלה יש מדיניות, ולשריה אחרת. כך היה וכך נמשך. בוודאי בממשלה הנוכחית שבה נראה משרד החוץ כאילו טרוף־טורף. אין שר חוץ. יש סגן, זאב אלקין, שלומד אבל אינו מנוסה. ד"ר יובל שטייניץ נגס את הדיאלוג הבינלאומי ולמשה (בוגי) יעלון מעמד מיוחד כנהוג לגבי שרי ביטחון, ועולם כמנהגו נוהג.

רק שמאחורי התנהלותו של בנט מתקיים היגיון לא בלתי סביר. הוא אינו מתנגד שהממשלה תנסה לחתור להסדר עם אבו מאזן, אינו תוקע מקלות בגלגלי מרכבתה מפני שממילא הוא מעריך כי לא תנוע. הוא נהנה לגחך כי גם מנהלי המו"מ יודעים זאת. אפילו הפלשתינים.

הוא דיבר עם אחמד ג'עברי - האיש החזק בחברון - שאמר לו כי כמוסלמי מאמין, לא יכיר בזכותה של ישראל, אבל כאדם מעשי הוא יודע שהיהודים לא יתאיידו ולכן ראוי לראות מה אפשר לעשות יחדיו כדי להקל את החיים.

שרי חוץ משוחחים עם בנט. תוכניתו מורכבת מכמה פרקים. יש בה אפילו מקום לממלכת ירדן. מין "חיה ותן לחיות". כשהייתי בהיי־טק, הוא אומר לבני שיחו, הציעו לי תוכנית מושלמת שאינה בת ביצוע, ותוכנית פחות טובה שאפשר ליישמה, אז הלכתי על השנייה. כך גם כאן. כשהמשא ומתן על שתי מדינות לשני עמים ייכשל, הוא אומר לזרים, יעבור העולם לאותה Plan B.

הזרים ממריאים מכאן בתחושה מוזרה. מעולם לא הציע להם שר סחורה שאין עליה חותמת של ממשלתו. אבל כבר הוכיחו להם כי במה שקשור להוויה הפוליטית ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

אין צורך להמתין

בבואו לשאת את נאומו בערב יום השואה נזכר בנימין נתניהו באורח אסוציאטיבי בניצולים שהם כבר קשישים, ובמגיפת הבריונים שמכים בהם ללא רחם. למרות שעיקר דבריו הוקדשו לשואה ולאיומים האיראניים, הזכיר את הפגיעה בישישים והבטיח למגר את הזוועה.

רק שהפתרון בנמצא. בעבר הציע יו"ר ועדת החוקה דוד רותם לקבוע בחוק כי התוקף קשיש וגורם לו חבלה יישלח ל־20 שנות מאסר "ועונש זה בלבד". בלי שיקול דעת ובלי רחמים מטעם בית המשפט. בלי "על תנאי". מאסר הוא מאסר.

גם אין צורך להוכיח מחשבה פלילית. אפשר לבצע מייד. אין צורך להמתין ליום השואה הבא.

לדבר אמת

במין כפייתיות מובנת אך מקוממת מנסה ח"כ מרב מיכאלי לשכנע את דעת הקהל כאילו סבה ישראל (רז'ה) קסטנר היה המציל הגדול של יהודי הונגריה בתקופת השואה, ובכלל - היא סבורה - הגיעה העת לחדול מהתחושה שהיינו לקורבנות (ומה היו היהודים מול הנאצים, כובשים?) ביום השואה הציגה את התזה הכפולה ב"מעריב". מסע התעמולה שלה קורם עור וגידים. מעט הניצולים בידי סבה נקראו להדליק נר לזכרו בכניסה לבית מגוריו בשדרות עמנואל בתל אביב, שלידו נרצח בידי בני עוולה.

אבל האמת קודמת לתחושת הנכדה הנסערת. מי שהצליח בהצלת יהודי בודפשט היה עסקן ציוני אחר, משה קראוס. הוא נעזר בדיפלומט שוויצרי חסיד אומות העולם, שרל לוץ. הם הצילו אלפים בבירת הונגריה.

הממסד הפרו־קסטנרי ניסה לטשטש זאת. קראוס היה חשוך בנים ולחנה סנש שנרצחה בבודפשט לא היו צאצאים לספר על מעשי ההצלה והגבורה שלהם. אך העובדות כהווייתן מצויות בעבודת דוקטור של איילה נדיבי, שכמעט עלה בידי הממסד למנוע את פרסומה. הגיעה העת שחיבור אקדמי חשוב זה על פעולות המשרד הארץ־ישראלי בבירת הונגריה במחצית השנייה של מלחמת העולם ימצא את דרכו לציבור הרחב.

פעילותו של קסטנר ראויה לגנאי כשלא הזהיר את יהודי קלוז' מפני משמעות הרכבת היוצאת לאושוויץ - בעוד הצבא האדום המשחרר מצוי כמה קילומטרים מהם; וכשנהג בגסות רוח באמה של חנה סנש העצורה בידי הבולשת הפשיסטית. האם העידה במשפט קסטנר בירושלים אך הלכה לעולמה, ומי יספר על יחסו של קסטנר אל הצנחנית האמיצה מארץ ישראל?

כל זה כאין וכאפס לנוכח ההמשך. קסטנר חילק על דעת עצמו ארבע תעודות יושר לקציני האס.אס אחרי שהמלחמה הגיעה לסיומה. לא סתם אלא עם חותמת של המוסדות היהודיים המוסמכים. מייד לאחר המלחמה לא היה מסמך חשוב מזה לפושעים נאצים. מן המעשה החמור הזה לא זיכה אותו אפילו השופט המתון ביותר שדן בעניינו בשתי ערכאות בירושלים.

אסור שהלאות והלא אכפתיות והליכתו של הדור ההוא בדרך כל הארץ יאפשרו להפוך את האמת על פניה.

אחריות הבית היהודי

תמרור אזהרה: בחירת הרב הראשי מתעכבת. אין בארץ מצב קבוע מעיכוב זמני. זו איוולת, וכל האחריות לה תוטל על רבני הציונות הדתית־לאומית. נוצרה הזדמנות היסטורית להחזיר את המוסד המכריע בענייני רישום נישואים וגירושים וגרות משליטת החרדים לידיים אשר הקימו את הרבנות הראשית.

אך קמצא ובר־קמצא מהססים ומתקוטטים, אחד מעוניין "ברב יותר מבוגר" והאחר ב"רב יותר ידען", ובסופו של יום מפלגת הבית היהודי מפולגת ומהוססת, וזמן יקר יורד לטמיון ובעיות קשות אינן נפתרות כראוי.

המחלוקת היא על בחירתו הראויה של הרב דוד סתיו משוהם, ומי מחבריו התוקע מקלות בגלגלים אינו מבין כי בסופו של דבר קיימת אפשרות רעה שתפקיד הרב הראשי יחזור בעשור הבא לידי החרדים. שכן גם אם נפתלי בנט ואורי אריאל יימנעו מלנקוט עמדה - סתיו אמר לי כי "ירוץ" בכל הרכב, וכששניים רבים השלישי זוכה, וזו תהיה החמצה של ממש.

כדי שלא ישאלו

למרות התנהלותו המחפירה היה אמנון דנקנר יוצר חשוב וליוויתיו בדרכו האחרונה. נשאלתי מדוע באתי, ותשובתי: בזכות הפן החיובי החלקי שלו וכדי שלא אשאל מדוע לא באתי.