תם פרק בסיפור על הפגנה וחושך: פסל הברונזה של המפגין הכורע מאת אמן המחאה איתי זלאיט סולק מירושלים ומצא סופסוף את ביתו הטבעי בתל-אביב, בירת הדמוקרטיה של ישראל. חולדאי אפילו צייץ בגאוותנות אופיינית ש"המפגין ימשיך להפגין. לבסוף יהיה גם אור". שבוע שהסתיים עם חיסונים והסכם שלום, באמת צריך קצת מהאור הטוב הזה.
נדלג לרגע מעל השתלטנות על המרחב הציבורי ומעל פרובוקציית המחאה הדלוחה שבהצבת פסל ברונזה בכיכר פריז, סליחה – כיכר הדמוקרטיה. השאלה היסודית היא אחרת: היש בעולמנו תעופה עצמית בנסיקה גבוהה יותר מליצור פסל בדמותך הסמלית, ועוד לקרוא לו "גיבור ישראל"? אני מכיר רטוריקת העצמה קבוצתית של אקטיביסטים שטופי אידיאלים ("אני ואתה נשנה את העולם"), אבל כאן כבר מדובר בזן של נרקיסיזם פתולוגי של שכבה חברתית שאפילו לא מסתכלת לאחור לראות אם מישהו בכלל מסובב ת'ראש כשהיא מענטזת במורד ההיסטוריה.
המפגין ימשיך להפגין. לבסוף יהיה גם אור. חג שמח. pic.twitter.com/Z4mAn4n8C4
— רון חולדאי (@Ron_Huldai) December 10, 2020
האמת, לא מעניין אם פינו לכם ת'פסל בצדק או שלא בצדק. בואו, אתם מעמידים בכיכר העיר פסל ברונזה של עצמכם וקוראים לביבי "קיסר"? אתם עושים מעצמכם פסלים, מפיקים לעצמכם אלבומי תהילה אחרי כל הפגנה, מצלמים את עצמכם לסרטוני סלואו-מושן נוטפי פאתוס, מצייצים את עצמכם באובססיביות אקספוננציאלית, עוצרים את המדינה כשהמשטרה מפנה אתכם, שלא לדבר על סופרלטיבים עצמיים נטולי מידתיות כמו "אנחנו התקווה" ו"אנחנו נביא את השחר", וכמובן "אנחנו דמוקרטים". כן, רק אתם. באיזה סוג של תסחיף אגו-טריפ צריך להיות כדי לקשור לעצמך כאלה כתרים כבר חצי שנה?
אם זו תפיסת העצמי שלכם עוד לפני שהצלחתם לממש אחוז אחד קלוש מהיעדים שלכם, מה יקרה אם יום אחד ביבי באמת ילך? תכריחו אותנו ללמוד "פרקי אמיר השכל" לבגרות? ילדינו יחויבו לשנן מחרוזי יוסי צברי בכיתה ו'? תנועות נוער ידלגו על האריה השואג ויפקדו מעתה את פסל "גיבור ישראל"? טקס הדלקת המשואות ייפרד מהר הרצל ויועבר לצמיתות לכיכר פריז, סליחה - כיכר הדמוקרטיה?
לתומי חשבתי שישראל הטובה והיפה שגנבו לכם וקלקלו לכם והחריבו לכם, הייתה ישראל של ענווה ופשטות, סעודה של זיתים ופרי תומר וספלי אלומיניום קמוטים, ובעיקר "איש לא ידע בצאתם לדרך". ושלא תעזו לשאול "מה הקשר". רק לפני חודשיים וקצת השוויתם את עצמכם לדור תש"ח ואפילו פרגנתם לעצמכם בית חדש ל"באב-אל-וואד" – אות ומזכרת לשיירות הג׳יפים והדגלים שהוצאתם לירושלים, במזגן, עם הפוך סויה ואסף אמדורסקי בסטריאו.
תסתכלו על עצמכם במראה לרגע, או יותר נכון באחד מאלפי הסלפי שצילמתם את עצמכם או באחד מרבבות צילומי הרחף או באחת ממאות דקות השידור שהוקצו לכם (ואם הערוץ לא שלח ניידת שידור לצומת שחסמתם - זעמתם ורקעתם ברגליים שתקשורת שלא מתעסקת בכם 24/7 בוגדת בייעודה). תסתכלו על עצמכם, ועל פסל הברונזה שעשיתם בדמותכם, ועל וההנצחה ההרואית שכוננתם לעצמכם, ועל השירים שכתבתם על עצמכם, והתמונות שמסגרתם מעצמכם, ואינספור טורי הדעה שהיללתם את עצמכם, ושלל הנאומים שהרמתם לעצמכם ומיליון הציוצים שהחנפתם לעצמכם.
מה אתם רואים שם? אני אגיד לכם. אתם רואים שם אנשים שלידם אפילו בנימין נתניהו, "הקיסר מקיסריה", נראה כמו בן גוריון בצריף עם קירות עץ דקים. מזל טוב, שגעון הגדלות שלכם הכניס לפרופורציה אפילו את המגלומן הגדול של הפוליטיקה הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו