אחרי ההחלטה להשתתף ב"דה וויס" והחשיפה שלה זכו יובל בנאי ושלומי ברכה, הגיע זמנה של משינה לגזור את הקופון. האמצעי: מופע בהיכל נוקיה. התירוץ: המופע האחרון בסיבוב האנפלאגד של החורף.
את ההשפעה של "דה וויס" היה אפשר לראות כבר בכניסה להיכל. הקהל. בתור מי שפקדה הופעות של משינה מאז גיל 14, לא יכולתי שלא לשים לב כי סוג האנשים שהגיעו לנוקיה היה שונה מאוד מזה שנהג להגיע להופעות של הלהקה טרום עידן הפריים־טיים. ראשית היו שם ילדים. שנית, היו שם אנשים מבוגרים יותר, בגילי 60 פלוס - לא מראה נפוץ בהופעות של הלהקה בעבר. שלישית, היו שם אנשים שנראה כי נגררו להופעה בלי כל רצון. אולי האישה קנתה כרטיס דרך אמריקן אקספרס, היה מבצע. חלק ניכר מהם ישבו במהלך כל ההופעה שקועים באייפונים שלהם.
התמהיל המוזר של הקהל הצטרף להחלטה התמוהה של הלהקה לעשות מופע אנפלאגד במקום שהוא הכי פחות מתאים לכך. אני מבינה את ההחלטה לעשות מופע גדול כדי לנצל את המומנטום ולעשות כסף, לגיטימי, אבל אם כבר החלטתם על נוקיה - תעשו מופע חשמלי. השעטנז המוזר הזה של מופע אקוסטי במקום כל כך לא אינטימי יצר אווירה בעייתית מאוד.
ואז גם הגיעו המניירות של אמנים שטעמו את טעם הקונצנזוס. מייקל בנסון, בסיסט הלהקה, מקבל את המיקרופון ושר לבדו את "הכל עוד אפשרי". פתאום הוא יורד מהבמה ומטייל בתוך הקהל, נוגע באנשים, והזרקורים מלווים אותו. מתי בדיוק משינה הפכה להיות שלמה ארצי? ולמה?
התחושה היחידה שליוותה אותי בהופעה היתה עצבות. אני מפרגנת למשינות, באמת, מגיע להם להרוויח כסף. חבל רק שתג המחיר כל כך גבוה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו