דיוויד בלאט עבר לא מעט ציוני דרך בשנה האחרונה: מהזכייה במדליית הארד עם רוסיה באולימפיאדת לונדון, דרך התואר העשירי כמאמן מכבי ת"א ועד הניצחון ה־100 ביורוליג, אבל מעל לכל בולט הקאמבק המופלא שלו עם הצהובים; לפני פחות מחודשיים כולם הספידו אותו ואת קבוצתו, והיו כאלה שקראו לו להתפטר, אבל הערב הוא שוב יעמוד על הקווים ברבע גמר היורוליג.
"אתה לא יכול להיות מאמן, ובטח לא במכבי, בלי שיספידו אותך מדי פעם", אומר בלאט בראיון מיוחד ונרחב, שיתפרסם במלואו מחרתיים במוסף "שישבת". "לשמחתי, הגעתי לגיל שקצת התגברתי על כל משחקי הילדים, או הקנטרנות והמלחמות הילדותיות האלה".
על אף ההישגים שהגיע אליהם בקריירה, דבר אחד עדיין חסר לבלאט כדי שייכנס באמת לשורה הראשונה של המאמנים באירופה - זכייה ביורוליג. "לא, זה לא חסר לי, ממש לא", הוא מתגונן. "אני רוצה את זה מאוד, אבל כבר עשיתי מספיק".
מה חסר לך כדי לזכות עם מכבי בגביע כמאמן ראשי?
"יותר משנה אחת עם אותו סגל. זה הכל. לפעמים, דווקא הבינגואים שלנו פועלים לרעתנו. אנחנו לוקחים שחקן פחות מוכר, משביחים אותו והוא הולך לנו. נותרו לי שני חלומות: לזכות בגביע אירופה ולאמן את הבן שלי".
במהלך העונה נראה בלאט כשהוא זועף על שחקניו לא פעם במהלך המשחקים, והוא מודה: "נקודת התורפה שלי כמאמן היא שאני חסר סבלנות לפעמים. אני חייב להודות שלשחק אצלי זה לא אחד הדברים הקלים ביותר. השנה זה קרה לי יותר, כי הייתי יותר מתוסכל. אבל אני, להבדיל מהמאמנים האחרים, לא זורק אנשים מתחת לאוטובוס. אני חושב שזה הדבר הכי נמוך שיכול להיות. אני לא אעשה את זה".
אלא שיש לו לא מעט ביקורת על ארגון השחקנים ועל השביתה האחרונה: "זה פגע מאוד בליגה, וזה פגע באוהדים, וזה פגע בתדמית של הכדורסל. חבל. אני ממליץ לשחקנים הישראלים ללמוד מהרוסים בכל מה שקשור להשקעה, למחויבות ולמוסר עבודה".
לגבי תקרית גיא פניני מודה בלאט ש"הרגשתי כישלון באופן אישי, אבל הוא שילם את המחיר ולמד את הלקח", ומספר על תחושותיו בדרבי ובמגרשים אחרים: "ביום השואה נסעתי באוטו ושמעתי ברדיו ניצולי שואה מספרים על הזוועות שהם עברו, על הדברים הלא אנושיים. וכשאני בא למגרש כדורסל, אני שומע דברים שפשוט מפחידים אותי. זה לא רק דברים שקשורים לשואה, זאת השנאה בעיניים. פשוט מפחיד".
על שאלה אחת קשה לבלאט לענות, ערב הסידרה נגד ריאל מדריד: האם מכבי תעלה לפיינל פור. "אני רוצה לשכב בשדה, להביט לשמיים, כשאין לי אפילו כוח לנשום, ולדעת שעשינו הכל, אבל הכל, כדי לגדול ולהיות טובים יותר, ולא משנה מה תהיה התוצאה. אבל לוותר? לא נוותר".
אהרל'ה ויסברג וערן נבוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
