שמונה מפלגות מרכיבות את ממשלת ישראל ה־35. יש בה שני ראשי ממשלה, 32 שרים, מריבות בלתי פוסקות וחוסר רצון לדגמן ולו מראית עין של חזית מאוחדת. ובכל זאת, היא עובדת איכשהו, למרות כל אלה. הסכמי שלום נחתמו, חיסוני קורונה נרכשו, בג"ץ ממשיך לפסול חוקים וכל השותפים הקואליציוניים לא סובלים זה את זה, כמקובל בכל ממשלות ישראל מאז שמפא"י לא הצליחה להרכיב ממשלה של מפלגה אחת.
קל להסתייג מהשיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל, כיוון שהיא מושתתת על אילוצים ועל פשרות. ומי נכסף לאילוצים ופשרות? אף אחד לא אוהב קואליציות. אף אחד לא אוהב מפלגות קטנות עם כוח פוליטי גדול, אלא אם הוא הצביע להן, ואז הוא רשאי לשנוא את המפלגות האחרות. הממשלה הנוכחית קשה לעיכול עוד יותר מסתם ממשלות ישראליות רגילות, שכן אחת החברות המרכזיות בה היתה מאוד בעניין של רק־לא־ביבי עד שהצטרפה אליו, והתקשתה להיפטר מרוח שלט החוצות הענק שלה "או כחול לבן או ארדואן" גם אחרי שקיבלה מספר שרים פריטטי. אה, וגם "פריטטי" היא מילה מקוממת.
וזו ממשלה שחברים בה שרים עם מעט מצביעים והרבה מתעצבנים. אורלי לוי־אבקסיס חברה לפני הבחירות לעבודה ומרצ וערקה אל הממשלה לאחריהן, בעקבותיה הגיעו גם עמיר פרץ ואיציק שמולי, אבל מצביעי שמאל הרגישו - בצדק גמור - שנבגדו ושקולם נגנב. יועז הנדל וצבי האוזר אמנם הצילו את ישראל מהצבעה נבזית נגד נתניהו בחסות הרשימה המשותפת, אבל ספק אם היו יושבים בממשלה אלמלא המסגרת של כחול לבן.
מצביעי ליכוד, שממילא מרוטי עצבים כבר ארבע שנים מחקירות נתניהו, קיבלו במתנה את אבי ניסנקורן בתור שר משפטים, ויחד איתו להקה שלמה של חסרי־ניסיון פוליטי שהוקפצו מאלמוניות לתפקידי שרים, וחברי קואליציה חדשים שעדיין מתקשים להיפרד מקמפיין הבחירות הלוהט שלהם. ויש סבירות מסוימת שהם חשים שהחלפת נתניהו המנוסה והמצליח בטירון פוליטי ומדיני כמו גנץ ולהקת החובבים שסביבו היא עסקה רעה מאוד שמוטב שלא תקוים.
ומצביעי כחול לבן, שבמשך שלוש מערכות בחירות ייחלו להגשמת משאלתם להיפטר מנתניהו, וחשדו שאין בכוונתו לקיים את החילופים - שמעניינים אותם ואת בני גנץ הרבה יותר מהתקציב - ניצבים בעיניים כלות ורואים איך התקווה הגנרלית התורנית שלהם מכזיבה. שוב. וכיוון שנראה שנתניהו, למרות התחייבותו לקיים את החילופים, לא באמת מתכוון לקיים את הבטחתו - יש מצב שמבחינתם עדיף ללכת לבחירות חדשות ולהצביע למישהו אחר, שאולי לא יזדקק להסכם רוטציה. אשרי המאמין.
לכל מצביע ומצביע יש סיבות טובות לרצות בפיזור הממשלה, הקואליציה והכנסת לכל הרוחות וללכת לבחירות חדשות, בתקווה שתוצאותיהן יהיו מאכזבות פחות. גם כותבת שורות אלה מייחלת בסתר ליבה הפוליטי לניצחון ימני סוחף שיראה לכולם מה זה ושיתפוצצו החמוצים. ואז היא נזכרת שיש כמה וכמה סיבות טובות לא לפרק את הממשלה המגוחכת הזו.
ראשית, כל ממשלה ישראלית היא קצת מגוחכת, בגלל השיטה הקואליציונית. והגיחוך הזה דווקא מועיל לדמוקרטיה - האינטרסים השונים של חברות הקואליציה מהווים איזונים ובלמים הכרחיים כנגד שלטון מונוליתי מדי. ממשלה צריכה להיות חזקה, אבל לא חזקה מדי. טוב שיש התנגדויות גם בתוך קואליציה.
שנית, הממשלה הקואליציונית מבטיחה ייצוג רחב יותר של המצביעים ובכך מונעת תחושת אכזבה גדולה מדי אצל מי שהסוס שלו הפסיד. בישראל לא מתקיים הכלל האכזרי של להקת אבבא: "המנצח לוקח את הכל, והמפסיד יוצא כזה קטן". תחושה נרחבת של אכזבה עממית לא עוזרת לאף אחד. פרסי ניחומים - דווקא כן. פיזור של חמיצות על כמה שיותר מאוכזבים מרבה אחדות בעם, כי כל אחד מתמרמר באופן עקרוני ומרגיש דפוק בדיוק כמו השכן שהצביע הפוך ממנו.
ממשלות חילופים מכוערות יותר מקואליציות רגילות. למרבה המזל הן נדירות יותר, אבל זה לא עוזר להפחית מתחושת הנאחס שהן מעוררות עוד בטרם הקמתן. ממשלת חילופים היא מוצא אחרון, עדות מרובת־שרים וממורמרים לכישלון הבוחרים להכתיר מנצח (שלוש פעמים לא הצלחנו! איזה עם בלאי אנחנו! בואו נשנא מישהו), ולכישלון הפוליטיקאים לתחמן איזה פתרון עם שלושה גלגלים ומטאטא נוצות שיוכל להסיע אותנו כברת דרך למשך ארבע שנים. וכשאנחנו עדים לממשלה המסוימת הזו, אולי ייתכן ששכחנו את שלושת ניסיונותינו העגומים להמליך עלינו ארז לבנון, או אפילו חתיכת אטד.
הממשלה המתפרקת הזו לא נולדה כתוצאה מהגשמת פנטזיה, אלא מאילוצי מציאות שקל לשכוח אותם אחרי הרכבת קואליציה. היא אחרי שלוש מערכות בחירות שספק אם מישהו נהנה מהם יותר מיחסי האנוש של הממשלה שהוקמה בעקבותיהן. היא נשענת על רגשות אפורים מסוג עייפות, אכזבה ודכדוך שחבל שהתחפשו לאיזו סערת רגש של גורל האומה והצלת הדמוקרטיה וכל מיני מצגות דרמטיות, שבהן אני מאשימה בראש ובראשונה את כחול לבן, שהתקשו להיפרד מהרטוריקה האפוקליפטית נגד נתניהו.
גם העובדה שנתניהו מלכתחילה לא התכוון לקיים את החילופים לא תורמת הרבה לתחושת האכזבה שמעורר פירוק הממשלה, אבל אפשר לפחות לשער שאלמלא ההתעקשות של חברי כחול לבן לנהוג כאופוזיציה אישית נגדו (אפשר למנות את ועדת הבדיקה לצוללות, התעקשות על מינוי פרקליט מדינה וניסנקורן באופן כללי), אולי היתה הממשלה מוציאה את ימיה, עם החילופים. מכל מקום אכזבה זו אכזבה, אין מה לדבר. אבל האמת - כחול לבן היא לא באמת מפלגה, ורמטכ"ל לשעבר טרי מהניילונים, גם אם סימפטי כמו גנץ - גם לא מציאה גדולה. גנץ הוא מנהיג־אינסטנט של מפלגת־אינסטנט שלך תדע מי הרכיב אותה, מי עומד מאחוריה ואיזה מנהיג־אינסטנט יבוא במקומה.
ואם תתפרק הממשלה הזו, וחבל שתתפרק - זה לא יהיה בגלל התקציב, ולא בגלל הפרת ההבטחה של נתניהו לחילופים, אלא בגלל התעקשות מחנה גנץ על אידיאולוגיה אחת ויחידה. ומי שכל מה שהוא רוצה זה רק־לא־ביבי, ייתכן שייאלץ להתאכזב. שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו