מאז התפטר אסף זמיר מהממשלה, זה נראה כאילו העורף הפוליטי של כחול לבן, במידה שנשאר כזה, דורש לפרק את השותפות עם הליכוד ובייחוד עם ראש הממשלה נתניהו. אמש נתן שר הביטחון בני גנץ אישור להלך הרוח הזה. הוא נאם כאילו הוא עומד על ארגז תנובה בפני הפגנה של הדגלים השחורים. זה סוג הרטוריקה שמושמעת ברחובות הזועמים של השמאל. אי־אמון בנתניהו.
השאלה היא רק - למה הוא זה שלוקח את היוזמה לפירוק ממשלת האחדות? אם הוא כל כך בטוח שנתניהו מתכנן את "נקודת היציאה" שלו לקראת בחירות, הוא היה אמור לתת לנתניהו לעשות את העבודה. שנתניהו יפרק את הממשלה. אבל גנץ בחר לעשות את הצעד הראשון, אולי משום שמישהו ייעץ לו לדחוף לבחירות במארס, תאריך יעד שנחשב לא טוב לראש הממשלה. בעבר מארס נחשב לתאריך המועדף על נתניהו, עכשיו זה התאריך של גנץ, כאשר נתניהו כאילו מעדיף את יוני.
מה שגנץ שכח לציין, מסיבות מובנות, זה שהשותף הלא־אמין שלו, נתניהו, הוא פנומן. גם מתחת להר הגעש הפוליטי הרועש ויורק אבנים, הוא מצליח לנווט בשלושת הצירים שבהם מתנהלת המדינה. האחד, זו האסטרטגיה הביטחונית מול איראן. היכולת שלו לפגוע באיראן, להרחיק את המלחמה ממדינת ישראל ולמנוע מארצות הברית לדהור להסכם הגרעין, היא דבר חשוב יותר מקובלנותיהם של ניסנקורן, גנץ ומנדלבליט.
הציר השני, בריאות הציבור, מגיפת הקורונה, חיסונים, סגרים וכל השאר. והשלישי, הכלכלה. צריך לשים לב שבנאום הבחירות שלו אמש, לא האשים אותו גנץ במחדלים בטיפול בקורונה - רק הזכיר למי ששכח כמה טוב עשו שרי כחול לבן למען אזרחי ישראל.

מנקודת מבט של ראש ממשלה כמו נתניהו, מה שחשוב אלו ביצועי הכלכלה ולא התקציב. אי העברת התקציב מחלישה את הממשלה, שהרי התקציב הוא המכשיר מספר אחת ובסיס כוחה של הממשלה בכל תחומי החיים. אבל הכלכלה, שיעורי האבטלה, שיעור הצמיחה, דירוג האשראי וכו' לא מושפעים בהכרח מהעברת תקציב או מאי העברת תקציב. כבר לפני זמן רב היתה הערכה של אנשים שמכירים את החשיבה של נתניהו שאין טעם להעביר תקציב בשעה שלא ניתן לתכנן כלכלה לאומית בעיצומה של המגיפה. זה היה בקיץ. אז דובר על כך שבחודשים הראשונים של 2021 כבר אפשר יהיה לדעת מה מצב המגיפה, מה מצב החיסונים.
בניגוד לתכנון של גנץ, לליכוד יש סיכוי טוב להגיע לבחירות בחודש יוני באמצעות חקיקה; יש לא מעט ח"כים שאולי לא יצטרפו לממשלת ימין צרה, אבל יעדיפו ללכת לבחירות בקיץ ולא בעוד ארבעה חודשים.
בניגוד לעולה מהסקרים, התזוזות בין מאגרי הבוחרים הן לא טקטוניות. "ימינה" סופחת אליה קולות מהמאגר של "קדימה" בזמנו, והיום אלו מאוכזבי גנץ ואולי מאוכזבי נתניהו. גם ליברמן כנראה מקבל משהו מהשלל של בני גנץ. אבל היתרון הגדול לכאורה של הימין - בין 65 ל־70 מנדטים - מקורו קודם כל בירידה של שיעור ההצבעה במגזר הערבי. הרשימה המשותפת שקיבלה 15 מנדטים, יורדת ל־11. והסיבה היא, שהנהירה לקלפיות בבחירות האחרונות לא הניבה את הפלת נתניהו, כמובטח באמצעות שותפות עם השמאל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו