מכל הטיפוסים שהעניקה לנו בטובה הפוליטיקה - עלינו להודות לה במיוחד על יאיר גולן. עד שנשא את נאום התהליכים שלו אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד סגן רמטכ"ל מן השורה - כזה שאולי יהיה רמטכ"ל ואולי לא. אלא שבטקס יום השואה בשנת 2016 עמד גולן במדים מגוהצים למשעי וקרא מדף בנימה שקולה ומדודה את המילים המטורללות הבאות: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016". כיוון שהעשורים שאליהם התייחס גולן כיסו באופן מקיף את כל הטווח של עליית הנאצים לשלטון ועד לתבוסתם - לא היה יצור תבוני אחד שלא הבין את כוונתו: ובכן, חברים, חוששני שאנחנו נאצים. כלומר, לא "אנחנו", שבחיים לא נהיה נאצים, הנה תסתכלו עלי. ברור שאני לא נאצי. אבל תיזהרו מהתהליכים.
הדיון הציבורי בדבריו של גולן התנהל בשני מישורים: האחד, האם ראוי שקצין בכיר יביע ביקורת פוליטית וחברתית. השני, האם מותר להשוות בין ישראל בת־זמננו לגרמניה הנאצית. שתי הסוגיות הוכרעו בתוך זמן קצר: הרמטכ"ל גדי איזנקוט, דרך דובר צה"ל, דבק בגרסה רשמית שעל פיה גולן בכלל לא השווה כלום לשום דבר: "סגן הרמטכ"ל מבקש להבהיר שלא היתה לו שום כוונה להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנים. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד" - קרי: אתם גם נאצים וגם חירשים וטיפשים. ואילו שר הביטחון בוגי יעלון, במקום לפטר את גולן, פסק: "ההתנפלות עליו וההתלהמות כלפיו נוכח פרשנות מעוותת, במכוון, שניתנה לדברים שאמר אמש - הן ניסיון נוסף במסע המדאיג והמטריד לפגוע פוליטית בצה"ל ובקציניו".
לאלה נוסף תומך יוקרתי בדמות נשיא המדינה רובי ריבלין, שלא זו בלבד שלא גינה או הסתייג מדברי סגן הרמטכ"ל, אלא אף התנצל בפניו בשם כולנו: "כבן דור שני לשורדי שואה, אני מבקש באמת להתנצל בשם כל מי שהוא אזרח במדינת ישראל ויודע על פועלך, על דברים שנרמזו ונאמרו בקשר לדברים כאלה ואחרים. אתה אחד מטובי בנינו, בלי קשר לעמדותיך הפוליטיות. ואני גאה שיש לנו בן כזה".
בכך ניתן האות לפרישה מבורכת של חופש ביטוי במובנו המדויק ביותר, לאמור: אפשר להשוות בין הדמוקרטיה הישראלית היפה לגרמניה הנאצית המתועבת, ואם לשומע יכאב - הרי אלו כאבי החלמה מאיזמל המנתח, שאמנם קרא למטופל "נאצי", אבל בקטע רפואי.
ב־20 השנים האחרונות נעשו ניסיונות לאסור בחקיקה שימוש בכינויים נאציים או בסמלים נאציים. הצעת החוק עולה, מעוררת דיון מכובד ואז חוזרת למגירה. מדי פעם מגיעה הקללה "נאצי" לבית המשפט, ולעיתים נעשה לנו נס ואפשר לראות למי מותר להשתמש בה, ולמי - פחות. לעיתים הנס הזה מתגלם בבן אדם אחד.
בשנת 1995, בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", קרא העיתונאי אמנון דנקנר לאיתמר בן־גביר "נאצי קטן", ו"סתום את הפה, נאצי מלוכלך". בן־גביר תבע את דנקנר, זכה, ובשנת 2006, לאחר שני ערעורים, קיבל בית המשפט העליון את גובה הפיצוי שבית משפט השלום הטיל על דנקנר: שקל אחד. הזמן חלף, ובשנת 2018 מוכר ערבי בחנות "ילו" קרא גם הוא לבן־גביר "נאצי", "פיהרר" ואף הצדיע לכיוונו במועל יד. בית המשפט הרשיע את העובד ופסק לבן־גביר פיצוי של 200,000 שקלים, ללמדך שדין שונה חל על אושיות חברה ותרבות ועל פשוטי עם.
חופש הביטוי רק נשמע צמרירי ורך: מדובר באחת החירויות הדוקרניות, הפוגעות והקשות ביותר לעיכול. חופש הביטוי מוגבל בחוק רק בקצותיו - הוא נעצר בלשון הרע והוצאת דיבה, בהסתה ובביזוי סמלי המדינה. עד לגבולות האלה - יכול כל אדם לקום בבוקר ולחוש שזכותו להתבטא. כולל להרעיף כינויי "נאצי" או לזהות תהליכים.
למרבה הצער, לחופש הביטוי עלולות להיות תופעות לוואי מצערות, שכן הפלבאים עלולים להשתמש בו לצורכיהם. חמור מזה: עלול אדם לצאת מביתו ולהיות ימני. ועם כל הכבוד - האם חופש הביטוי נועד למטרות ימניות? ודאי שלא. לכן בכל דור ודור יהיה מי שידאג לכך שחופש הביטוי לא יגיע לידיים הלא נכונות. וכשם שבתי המשפט הוכיחו במקרה בן־גביר שהם יודעים להבדיל בין השוואות לנאצים כאשר הן יוצאות מפה של אריסטוקרט לבין שימוש בקללה הזו מצד אנשים שלא קיבלו הרשאה לדבר בחופשיות, כך אפשר לסמוך על החברה בכלל שתדע להבחין בין חופש ביטוי לבין ימנים.
אני הראשונה להודות שימנים יכולים לעצבן, ולכן חשה הזדהות עמוקה עם כל מי שחש נפגע מעצם קיומו של ימני ייצוגי בפאנלים של תוכניות טלוויזיה, או מכלי תקשורת שמפגין נטייה ימנית ברורה, משל היה אורקסטרה שכולה שופרות. ולכן אני שמחה שבדומה לנס בן־גביר - היינו עדים לניסים דומים כאשר בית המשפט שאסר את שידורי תחנת הרדיו ערוץ 7 התיר את שידורי קול השלום.
מועצת הכבלים והלוויין לא הקפידה על הפרות תנאי הרישיון של ערוץ המוזיקה ושל ערוץ HALA בערבית, אבל נטפלה לערוץ 20, וכמובן כמעט שהיינו עדים לנס גדול אף יותר, כאשר 43 חברי כנסת הצביעו בשנת 2014 בעד חוק "ישראל היום", שנועד לכפות עליו להימכר, ואף לקבוע לו מסגרת מחיר, וכל זה, לדברי ח"כ דאז איתן כבל, יוזם החוק: "למען הפלורליזם, למען ריבוי הדעות".
השבוע כתב העיתונאי רביב דרוקר ב"הארץ" מאמר שמפציר ביועמ"ש לטפל בעיתון זה. "זה לא עיתון, זאת תעמולה לטובת פוליטיקאי אחד, וככזה הוא לא חוקי", קבע דרוקר. והוא צודק, שהרי חופש הביטוי בישראל מתקיים זה שנים באופן מאוזן ומידתי בין אלה שרשאים להתבטא, לבין אלה שצריכים לשתוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו