הפשיזם היום הוא שמאלי. האנטישמיות היום היא שמאלית. קשה שלא להבין זאת. מושכלות יסוד: פשיזם שאין בו יסוד אנטישמי הוא למעשה שפיר, חסר משמעות. האנטישמיות היא לא רק מגדיר זהות; היא חומר הנפץ החודר, שמאפשר לכוח הפשיסטי לחולל את ההרס שלו.
הפשיזם השמאלי מסמן מטרות. הוא מקארתיזם ברישיון. תם עידן הליברליזם. כל אחד רואה, בעיקר בארה"ב אך גם בישראל, שליברליזם קיים כל עוד נשמרת לך הזכות לחשוב כמוני. כלומר, הסובלנות והליברליות התחלפו בטוטליטריות רדיקלית, שמחריבה חיי אדם, גם אם אינה גוזלת ממנו את חייו הפיזיים. בארה"ב היא כרוכה ברישיון להשתולל ולזרוע אלימות ברחובות, והיא כן עולה בחיי אדם משום ששלטון החוק מתפורר.
איך זה נוגע לענייננו. מתנפלים על תא"ל (מיל') אפי איתם. כותבים דתיים חושבים שזה בגלל כיפתו הגדולה מדי, הצבע הסגול מדי. זה בוודאי לא עוזר, אבל מתחת לכיפה קיימות שתי מגמות עומק, שהשתלטו במידה רבה על האינטלקטואלים הישראלים. המגמה הראשונה, שהיא תולדה של השואה ומלחמת העולם השנייה, והיא רואה בימין את מקור האנטישמיות, או שמכחישה לחלוטין את היסוד האנטישמי או הרלוונטיות של האנטישמיות.
המגמה השנייה: השואה הפכה לחומר גלם לתעמולה, בעיקר נגד מדינת ישראל. אין לשואה משמעויות יהודיות ייחודיות או ציוניות. להפך - הלך הרוח השליט היום במדינה שבתוך המדינה, מדינת העומק, הוא ש"הציונות היא גזענות", ולכן זה תמיד "את, אני והנאציזם הבא". באיטליה, למשל, ביום שבו מתו ממגיפת הקורונה יותר מ־600 בני אדם, הכותרות התפוצצו בגלל שפומפאו שתה כוסית בפסגות. זאת אנטישמיות.
האנטישמיות המשמעותית, האפקטיבית זה 70 שנה, היא אנטישמיות שמקורה בשמאל. היא קנתה לה אחיזה חזקה גם בישראל, דווקא בגלל שמאליותה. אפשר לומר שהיא הגיעה להבשלה מלאה כאשר מו"ל ישראלי נכנס לשותפות עם מו"ל גרמני נאצי. מאז זה תמיד "ביבי הוא לא בדיוק היטלר, אבל..." היטלר עצמו מקבל בעיתונות הזאת כיסוי חיובי יותר מראש ממשלת ישראל, שנחשב על ידיהם לראשון האויבים של המדינה, כאשר נסראללה הרחק מאחוריו.
יש אנשים שאין להם תחליף, ופרופ' רוברט ויסטריך ז"ל היה כזה. הוא, יותר ממומחים אחרים לנושא, גילה את הסוד הנורא על אנטישמיות השמאל, והנציח את ממצאיו במגנום אופוס שלו, המחולק לשני כרכים: "האנטישמיות - קיבעון קטלני" ו"מאמביוולנטיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל". איזו אמביוולנטיות! דניאל פייפס קבע כבר לפני יותר משנה, שהשמאל הבינלאומי שונא היום את ישראל יותר מהערבים. עינינו הרואות.
ויסטריך באמת הסתלק בלא עת. יצא לי לפגוש אותו פעמים אחדות, כשהיה ראש המכון לחקר האנטישמיות על הר הצופים. הוא בעצמו החזיק בעמדות מדיניות שנחשבות בישראל לשמאל (ציוני). אבל לא יכול היה להתכחש למה שראה, מאז חזה במו עיניו בפלישת הסובייטים לפראג ב־1968. הוא זיהה את ה"אנטישמיות הסיסטמית" המוטמעת במוסדות הבינלאומיים.
האנטישמיות המסתווה לאנטי־גזענות, מסע לשוויון וכיו"ב, בלב האידיאולוגיות והתיאוריות המתקדמות. מאחר שיש להן מטרה אחת: חיסול מדינת ישראל והציונות, כפי שביטאה ועידת דרבן בשנת 2001. אם יש השוואה רלוונטית לנאציזם היא, שוועידת דרבן, בדרום אפריקה מכל המקומות, בחסות האו"ם, היא שוות ערך לוועידת ואנזה, כי מטרתה היא פוליטיסייד, המונח שהשתמש בו יהושפט הרכבי הבלתי נשכח.
עכשיו האינטלקטואלים של הפשיזם השמאלי רואים סכנה שאדם שפוי, שרואה דברים כהווייתם, בן ללוחמת אנטי־נאצית, ייכנס להם לקודש הקודשים. ל"יד ושם". מאז מותו של ויסטריך ב־2015, היתה השתלטות של אנשי אקדמיה שהשקפתם הפוכה לזו של ויסטריך על "המכון לחקר האנטישמיות" בהר הצופים. הם תקעו יתד גם ביד ושם.
כניסתו האפשרית של אפי איתם לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם לא תוכל לשנות מגמות בחקר השואה, אבל אולי זה יעזור במשהו להחזיר את המוסד הזה למטרותיו המקוריות. "רק אישיות כמו אפי איתם יכולה להבטיח תוכן רעיוני ציוני ליד ושם. זה ממש חיוני", אומר ד"ר גוסטבו פרדניק, שפרסם מחקר על ההיסטוריוגרפיה של השואה ומתמחה בחקר היודופוביה.
"יש היום שתי אסכולות המתחרות לגבי השואה: האינטנציונליסטית והפונקציונליסטית, כאשר את הראשונה מייצגים ענקים כגון לוסי דוידוביץ' ודניאל גולדהאגן", אומר פרדניק. פרופ' דן מכמן פירסם כאן לא מזמן מאמר שממנו הובן שהאסכולה הזאת כבר נדחתה. לדברי פרדניק, "האסכולה השנייה זו תפיסה שכוננו חוקרים גרמנים שגורסים שלא היתה 'כוונה' מאחורי השואה, אלא היא קרתה איכשהו בתוקף הנסיבות. סכנת הפונקציונליזם (או סטרוקטורליזם) היא טשטוש האחריות לשואה שעלול להידרדר להכחשה - לא של התרחשות האירועים אלא משמעותם. השמאל כהרגלו דוחף לצד הלא נכון כדי להפוך את השואה לעוד רצח־עם נוסף, ללא אפיונים ייחודיים הנובעים מתופעה שאין לה אח ורע והיא היודופוביה".
שובה של הלהקה
אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה המיועד של ביידן, נפל בעבר לקלישאות מרוטות על המזה"ת. אך הודאתו בכישלון הקונספציה מעוררת תקווה לשינוי
זה נראה כמו איחוד מחדש של להקה בינונית מהעבר הרחוק. אולי להקת "אמריקה", שיש לה לפחות את "סוס ללא שם". במקרה הפחות טוב, להקת "הזומבים" עם השלאגר הבלתי נשכח "מאוחר מדי להגיד שאתה מצטער".
למזכיר המדינה המיועד אנתוני בלינקן יש כנראה תודעה של כישלון, ולא בטוח שזה רע // צילום: אי.פי
ללהקה החדשה־ישנה של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן יש לא מעט להיטים מהעבר: הקמת מדינה פלשתינית עצמאית כמפתח לשלום במזרח התיכון, ומתן מענה לכל מצוקותיה הביטחוניות והלאומיות של ישראל; הסכם הגרעין; אמנת פריז על האקלים; החזרת המימון לפלשתינים ובייחוד לאונר"א; וחזרה לאו"ם על חשבון תקלות צפויות במוסדות הייצוגיים של ארה"ב, כמו הקונגרס על שני בתיו.
בראש הצוות של מדיניות החוץ והביטחון צפוי להתמנות כמזכיר המדינה אנתוני בלינקן, בעבר סגן שר החוץ בממשל אובאמה. ג'ייק סאליבן, לשעבר יועצה של הילארי קלינטון, יהיה היועץ לביטחון לאומי. השניים, כמו יתר המינויים הצפויים, מגיעים ממעבה הממסד הוושינגטוני של המפלגה הדמוקרטית. הנחמה היחידה, אולי, היא שאנשים כמו סוזן רייס או בן רודס, שפגיעתם באמת היתה משמעותית, לא ישתתפו במופע האיחוד.
הביקורת על הנשיא אובאמה וצוותו ידועה. אך יש לזכור שישראל חייבת לאובאמה תודה על הסיוע בכיפת ברזל, ועל מבצע החילוץ של צוות השגרירות הישראלית בקהיר, בסתיו 2011, לאחר שאובאמה נענה לפניית חירום מצד רה"מ נתניהו. קשה לשער איזה משבר בינלאומי ואיזה אסון לישראל נחסך בעקבות הצלחת החילוץ.
בלינקן, כמו בכירי המפלגה הדמוקרטית האחרים, נתן הופעה בכנס של ג'יי סטריט. זה היה בסוף מארס 2012. הוא שיבח את הארגון, ש"בתוך מספר שנים הפך לקול משפיע ובונה לא רק בוושינגטון אלא הרחק מעבר..." והבהיר כי הוא תורם "תרומה חיונית לשיח על היחסים הבינלאומיים של אמריקה והכי חשוב בסוגיות התעדוף של הביטחון הלאומי - ישראל".
בלינקן הציג אז את כל הקלישאות לגבי "השלום", שאותו הגדיר כ"מטרה החמקמקה ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית". אלא שהוא חוזר עכשיו למזרח תיכון שונה לחלוטין. קרתה מהפכה מדינית באזור, שתקשורת הזרם המרכזי בארה"ב מנסה בכל כוחה להתעלם ממנה.
ב־2012 אמר בלינקן כי "חזון (שתי המדינות - או הקמת מדינה פלשתינית עצמאית) הוא באופן עמוק האינטרס הביטחוני של ישראל. הוא גם הפתרון הטוב ביותר לאתגרים רבים אחרים - מדמוגרפיה משתנה שבסופו של דבר מאיימת על הסטטוס של ישראל כדמוקרטיה יהודית... ועד עלייתן של טכנולוגיות נשק חדישות... והשינויים הגדולים הסוחפים את האזור... אני מאמין שבדמותם של מחמוד עבאס וסלאם פיאד (רה"מ הפלשתיני דאז) יש לישראל שותפים למטרה המשותפת של השלום".
את ג'ון קרי הוא הציג כך: "אין לישראל ידיד טוב יותר, מגן חזק יותר, מג'ון קרי". קרי היה הרבה יותר ידידותי לשר החוץ האיראני זריף ולאייתוללות מאשר לממשלת ישראל ולרה"מ נתניהו. גם קרי תמיד אמר שהוא חבר של נתניהו שנים רבות.
לבלינקן יש כנראה תודעה של כישלון, ולא בטוח שזה רע. הוא אמר בראיון לג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק", כי הוא "מאמין שכל מי שיש לו אחריות כלשהי למדיניות שלנו בסוריה חייב להביט בראי ולהודות שנכשלנו. נקודה".
זאת נקודת מוצא שיכולה להביא לשינויי הערכה בסביבת ביידן. בלינקן מנגן בגיטרה ומשחק כדורגל. הוא אכן הכניס שני שירים לאתר מוזיקה באינטרנט.
מה שלמדנו בנגורנו
ההישגים הצבאיים של הכטב"מים מעלים שאלות לגבי שימוש ישראלי בהם, ועוד יותר מכך - על תפקוד משרד הביטחון
ב־14 בספטמבר 2019 ערכו האיראנים מתקפת כטב"מים וטילים על מתקני הנפט של סעודיה באבקאיק. היה זה הלם של הפתעה טכנולוגית, משנה כללי משחק. טלטלה נרשמה גם בישראל והחלה התרוצצות סביב השאלה הפשוטה: האם יש לנו תשובה לסוג כזה של תקיפה?
התשובות, כמו שאומרים, עוררו שאלות. ב־27 בספטמבר השנה - הפתעה טכנולוגית נוספת ואולי קשה יותר בשדה הקרב. פרצה מערכה נוספת בין אזרבייג'ן לארמניה, על נגורנו קרבאך. האזרים עם כטב"מים - מל"טים חמושים תוקפים - הביאו להכרעה בתוך כחודש וחצי במלחמה שלפני 25 שנה לא היה בכוחם להביא לידי ניצחון.
הארמנים, מצוידים במטוסים רוסיים חדישים יחסית, סוחוי מסוגים שונים, וטנקים רוסיים, התפצחו כמו קופסאות גפרורים. במפגש הראשון בין לוחמה אווירית לא מאוישת לבין חיל אוויר עם טייסים בקוקפיט, הושג ניצחון מכריע של כלי הטיס הבלתי מאוישים.
הכלים הקטלניים שבהם השתמשו האזרים היו בין השאר מתוצרת ישראל. אלא שהכטב"מים האלה אולי הניבו הצלחה מסחררת לאזרבייג'ן, אך אינם נמצאים בשירות צה"ל, משום שחיל האוויר מתנגד לרכישתם.
לפני כשלושה שבועות נחתם הסכם השלום בתיווך רוסי בזכות הניצחון המכריע, שזיכה את אזרבייג'ן בשטחים שהם מסדרונות טריטוריאליים נרחבים.
המחשבה הראשונה העולה מהדיווחים ממלחמת נגורנו החדשה, שסיפקה לישראל חומר למחשבה בעקבות שתי הפתעות טכנולוגיות מהממות בתוך שנה אחת, היא מה זה אומר לגבי צה"ל? מצד אחד, מה שאזרים יודעים לעשות בהדרכה ישראלית ובתוצרת ישראלית, צה"ל וגופים אחרים בוודאי יודעים לעשות ביעילות של עשרת מונים. מצד אחר, האויב של ישראל שונה בתכלית. הוא לא יבוא מולנו כמו חיל הפרשים הפולני. הוא מוגדר כ"מוסתר, מוסווה, ממוגן ומאמין". ייתכן שהגיע הזמן לחדול במקצת מהגדרות ופרשנויות מלומדות, ולהתרכז במה שאומות חפצות חיים מקדישות לו את המאמץ - הכרעה של האויב בשדה הקרב.
מבלי להיות קטנוני כלפי שר הביטחון בני גנץ, הסימנים בצד הישראלי לא טובים. צריך לדעת להניח את המשחק הפוליטי בצד. התקלות של השבוע האחרון בכיפת ברזל הן גם סוג של הלם. לא יכול להיות שאין יירוט של טילים והתקלה היא לא גורם אנושי וגם לא גורם טכני. גם תקלת מטוסי האף-16 בשיטפונות החורף שעבר עברה־חלפה לה ללא מסקנות כלפי המפקד האחראי.
בעיה חמורה של תרבות פיקודית התגלתה גם באירוע הניווט הקטלני בנחל חילזון. התסמונת היא של קידום במסגרת האיגוד המקצועי. מה שגנץ מציג לנו היום זה שוב ניסיון השתלטות של בכירי הביטחון על המערכת; כפי שרואים מסירובו לאשר לקצינים בכירים להתלוות למשלחת לסודאן, מה שמעסיק את האיגוד המקצועי זה להתרחק מראש הממשלה, שמא יקבל לגיטימציה מהמדים והדרגות סביבו.
צריך לחקור את הצוללות, אבל בשום אופן לא את מערכת התיווך וכל רשת סוחרי הנשק המשגשגת בקרב יוצאי מערכות הביטחון.
גנץ מייצג את הבעיה, והוא לא הפתרון לבעיות צה"ל ומערכת הביטחון. המערכת עדיין משוועת לשר ביטחון שיטלטל את צה"ל ויכין אותו למבחנים קשים. החלפתו של סגן הרמטכ"ל אייל זמיר, אחרי שנתיים בלבד, היא לא רעיון טוב. מעבר לקביעות שנויות במחלוקת של האלוף יצחק בריק, בדבר אחד הוא צודק: סגן הרמטכ"ל זה תפקיד לארבע שנים לפחות, משום שהוא זה שצריך להגשים מדיניות ולנער את צה"ל מבפנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו