הנוסע המתמיד: מעיתונאי לנהג מונית

ברגע שדני ברנר מקבל את הקריאה, הוא שועט ברחובות נתניה, לעבר שכונת קריית השרון. אחרי שלוש דקות בדיוק אנחנו כבר ברחוב הגולן, אוספים את הצעירה שממתינה לו ברחוב.

"שלום מר נהג, איזו מהירות", היא מפטירה במבטא צרפתי כבד ומתיישבת מאחור. "כל הכבוד לך, נהג".

לפני שנתיים וחצי, אחרי 34 שנים כעיתונאי, החליט ברנר לעזוב את העיתונות ולחזור לאהבה הראשונה שלו - המונית. "בזמן לימודיי באוניברסיטה עבדתי לפרנסתי כנהג מונית", הוא מספר, וזיק שובב נדלק בעיניו. "היה ברור לי שאחזור פעם למונית, לכבישים, למפגש עם האנשים דרך הנסיעה המשותפת. ברגע שמיציתי את העיתונות, לא היה לי ספק שזו הדרך החדשה־ישנה שלי, ואני מאושר. אני אדון לעצמי, אני עובד מהבוקר עד הערב, ואני מלא אנרגיה ותזזיתי כמו תמיד".

ברנר (71) באמת לא יודע מה זה לנוח. לשבת רגל על רגל בבית שלו שבקיבוץ כפר רופין, ליהנות מהנוף של ירדן שנשקף ממול, ולבלות עם האישה אסתר (69), ארבעת ילדיו ותשעת נכדיו. כשאני שואל אותו לאן הוא רץ, בגילו, ולמה הוא לא מרפה קצת, הוא מתפוצץ מצחוק. 

"מה קרה לך, חביבי. אני סוס עבודה. תמיד הייתי. אני יכול לקום ב־5:30 בבוקר, לעשות הסעה של תלמידי חינוך מיוחד לבית הספר שלהם, לנסוע משם לנתניה כדי לעשות חצי יום 'גט טקסי', לחזור לעמק בסביבות 15:00, ואז לקחת נסיעה של אחד העסקים עם חבילות לערבה. אם אני מרגיש עייף, אני עוצר בצד, עוצם את העיניים לחצי שעה וחוזר לכושר. עד 10 בערב אני כבר בבית".

האמת, הוא בכושר שיא. האיש שהיה השריף של אזור העמקים והגליל בעיתונות הארצית העביר אל הכביש את הסחבקיות והעממיות שלו, את היכולת להתחבר לאנשים בִן־רגע. "אני נהג המונית הכי טוב מבין העיתונאים והעיתונאי הכי טוב מבין נהגי המוניות", הוא צוחק. די לשוטט איתו בסקודה סופרב המפוארת במשך כמה שעות כדי לראות עד כמה הוא אותו ברנר תוסס וחסר מנוח, עם שטף דיבור שלא פוסק כמעט לרגע. עכשיו הוא חמוש במסיכה, בג'ל לניקוי כפות הידיים ובמגבונים, אבל שום קורונה לא תעצור אותו.

קריאה חדשה נכנסת באפליקציה של גט טקסי, וברנר נדרך. רגע אחרי שאישר את ההזמנה, הטלפון מצלצל. זה לא דבר שבשגרה. על הקו האישה שהזמינה את המונית. "הלו, זו המונית? תשמע, נהג, אני מבקשת ממך לקחת אישה מבוגרת משכונת ותיקים לתחנה המרכזית בנתניה. אבל בבקשה, אין לה כסף. אל תיקח לה הרבה. כמה זה אמור לעלות?"

"בסביבות 30 שקל", הוא עונה.

"לא יותר, נכון? אני מתחננת, תעשה לי טובה. באמת שאין לה".

נוסעים לשיכון ותיקים. ברנר אוסף את האישה ואומר לה שהוא חייב להפעיל מונה, כי אלה כללי הנסיעה בגט טקסי. הנסיעה עוברת בשקט. שיחות קורונה, ומה יהיה, ואיחולי בריאות של האישה. באמצע הדרך המונה כבר מראה 30, וברנר מכבה אותו. "מכאן, הנסיעה על חשבון הבית", הוא אומר לה. "התחייבתי ל־30 שקל".

"זה מאוד יפה מצידך ואנושי", היא אומרת. "אין לי מילים להודות לך. עשית מעשה גדול".

היא יורדת בתחנה המרכזית, וברנר מסביר. "תשמע, המונה היה מגיע בערך ל־40, אבל בשביל אישה במצב כזה, העשרה שקלים האלה הם משמעותיים. אני עושה את זה בכיף. מחיילים שעולים למונית שלי אני לא לוקח כסף בכלל.

"תשמע סיפור. יום אחד, לפני שנה, קיבלתי נסיעה באזור בית שאן. חייל רצוץ, בלחץ מטורף, נכנס למונית וביקש שאסיע אותו למחנה פלס של חטיבת כפיר בבקעה. סיפר לי שהוא חייל בודד שעושה טירונות, וההסעה לבסיס ברחה לו. ליבי נכמר. בקריירה העיתונאית שלי כתבתי טונות של סיפורים על חיילים בודדים, ליוויתי מקרוב את צביקה לוי ז"ל, שהיה האחראי לחיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית. 

"הפעלתי מונה, כי אני חייב, והבאתי את הבחור לבסיס. המונה הראה 118 שקל. הוא חיפש את הכסף בארנק ורצה לשלם. אמרתי לו, 'עזוב, שיהיה לך שבוע טוב, לא צריך'. הוא התעקש, וגם אני. אמרתי לו, 'לך, תירגע, הכל בסדר. אם יש בעיה עם המפקד שלך, שידבר איתי'. הוא כל כך התרגש מזה".

אתה מספר לנוסעים מי אתה?

"הם יכולים לראות באפליקציה של גט טקסי שאני עיתונאי ואוהד מכבי חיפה. לפעמים נוסעים שואלים אותי על זה, ומתפתחת שיחה. לפעמים אני מציג את עצמי ומפתח שיחה, אני סקרן ופתוח ואוהב לדבר עם הנוסעים. יש כאלה שמחפשים אוזן קשבת ומתייחסים אלי כאל פסיכולוג. אנשים אוהבים לשתף". 

ממשיכים לשוטט ברחובות נתניה. אין הרבה קריאות, זמן קורונה עכשיו. "ביום רגיל כבר היו לנו לפחות חמש קריאות, היום הרבה פחות אנשים נוסעים במוניות. בגלל הפחד הבריאותי הם מעדיפים לנסוע במכוניות שלהם. זו בעיה קשה. יש בארץ 25 אלף נהגי מוניות, ואלפים איבדו את עבודתם ופרשו מאז פרוץ המגיפה. יש לא מעטים שמקבצים נדבות ברחובות. מה ששמעת. הענף הזה בדרך לכריתה.

"לפני הקורונה היתה עבודה. היו חודשים שבהם הגעתי אפילו ל־20 אלף ברוטו. עשיתי המון נסיעות לנמל התעופה ובחזרה עם נוסעים, עם חבילות. כל נסיעה כזאת זה מאות שקלים. כל יום הייתי שם. לוקח אנשי עסקים לנמל, ואחרי כמה ימים מחזיר אותם הביתה. עכשיו אין טיסות, אין תיירים, הכל נעלם כלא היה. הרחובות שוממים. ירדתי לסביבות 7,000-6,000 בחודש, במקרה הטוב. אצל לא מעט נהגים ששוכרים את המונית, ההכנסה החודשית מספיקה בקושי לתשלום לבעל המונית. זה עצוב. 

"לי יש מונית משלי. אני שוכר את המספר הירוק (הזכות הציבורית שקונים מהמדינה כדי להפעיל מונית; ע"נ) מפנסיונר, איש צבא קבע. משלם לו 1,000 שקל בחודש.

"כל בוקר אני לוקח תלמידים מעמק המעיינות לבית הספר 'עמק יפה' שבחבל התענכים, מקבל 200 שקל ומתחיל את היום. נוסע למרכז, בדרך כלל לנתניה או לתל אביב, ומפעיל את הגט טקסי. לפעמים אני עוצר בנמל התעופה, נרשם בתור, ובינתיים עושה נסיעות באזור, עד שמגיע תורי לקחת משם נוסעים. לפעמים נכנסות נסיעות לאזור המרכז ולדרום, ואני לוקח אותן בשמחה".

כמעט שעה אנחנו יושבים במונית בקרן רחוב במרכז נתניה, ללא מעש. ברנר לא מתייאש. "בעבודה הזאת צריך אורך רוח וסבלנות, אבל לי יש יתרון גדול. אני מסודר מבחינה כלכלית, יש לי פנסיה טובה, קצת קצבת נכות בגלל התקף לב שעברתי לפני ארבע שנים. גם לאשתי יש פנסיה ממשרד החינוך. זה מאפשר לי לעבוד בסבבה".

למה בעצם עזבת את העיתונות? 

"הגעתי לתחושת מיצוי. כבר לא ריגש אותי כמו פעם. הייתי כתב שטח עד הרגע האחרון (כתב הצפון והעמקים של 'ישראל היום'; ע"נ), ויש בזה המון שחיקה. אירוע רודף אירוע, שוב בתי משפט, שוב הצקות מהמערכת בלילה, רצח, תאונות דרכים.

"רציתי להיות אדון לעצמי. לא שבכל שבת בצהריים, כשאני עם הילדים והנכדים, אקבל הודעה מהמשטרה שהיה רצח מחריד או אירוע זוועתי של אונס. אתה עוזב הכל בשנייה, מתחיל לחץ, מתח, ואמרתי לעצמי - מספיק. לא רוצה שיגידו לי עוד מה לעשות. הייתי אז בן 69, אחרי התקף לב".

איפה חטפת את ההתקף?

"בזמן אירוע של חנוכת כביש חדש בצפון. הרגשתי לחץ בחזה, כאבים שבאו והלכו. כל היום עבדתי. אחרי הצהריים אמרתי לבן שלי נועם שצריך לנסוע לבית חולים. בבית החולים העמק אבחנו שיש לי חסימה של 95 אחוז בעורק הראשי. מנהל המחלקה הקרדיולוגית, ד"ר יואב תורג'מן, עשה לי צנתור, שפתח את הסתימה. האירוע הזה גרם לי לאבד קצת את הביטחון שהיה לי בעצמי. בגוף שלי, ביכולות הפיזיות".

והיום?

"היום אני מאושר. אני לא נח, כי אני לא רוצה. אני אוהב את העבודה שלי ומתעורר אליה כל בוקר בתשוקה גדולה. השינוי הזה בחיים עשה לי טוב. אני עובד מהבוקר עד הלילה ואין לי שום בוסים על הראש. רואה את הנכדים שלי מתי שבא לי. מה רע?"

עוד קריאה מגיעה לנייד שלו, וברנר נדרך ויוצא לדרך. הנוסע הפעם הוא רוג'ר, שלא מדבר עברית. גם אנגלית לא. רק צרפתית. אבל כשהוא אומר "מכבי, מכבי", ברנר מבין שהוא צריך להגיע לקופת החולים שבקניון. חמש דקות ואנחנו שם. "מרסי בוקו", אומר לו רוג'ר, משלם 40 שקל ויורד מהמונית.

השעה כמעט 15:00, אני כבר מותש, וברנר לא מבין על מה ולמה. "חביבי, רק התחלתי את היום", הוא צוהל. "אני מקווה שתיכנס לי נסיעה טובה לדרום, או שיהיה איזה משלוח חבילות מאחד העסקים שאני עובד איתם".

חבילה לא תהיה לו היום, אבל הוא יסיע פועלים שמשפצים בית בעמק חפר בחזרה לבתיהם שבמודיעין. בלילה, בסביבות 22:00, הוא יסמס לי שרק עכשיו הגיע הביתה. "היה לי אחלה יום". 

הוא נולד בקריית ים באפריל 1949, בן בכור לפריץ ולאדית, זוג בנקאים. כעבור שנתיים נולדה אחותו נאווה. כשהיה בכיתה א', עברה המשפחה לחיפה, לכרמל. 

"הייתי ילד סקרן ושמח, מלא אנרגיה. התחביב שלי היה לחפש צבים בחולות שליד הים, למצוא אותם ולהביא הביתה. בילינו בים המון, ההורים היו לוקחים אותנו על האופניים. זו היתה ישראל אחרת, של פעם".

בצבא שירת בבסיס חיל האוויר בחיפה, בתפקיד מפקד מרכז גיוס מילואים. אחר כך למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הכיר את אשתו, אסתר, שלמדה לתואר ראשון בגיאוגרפיה ובהיסטוריה.

"שנינו גרנו במעונות, ובאחד הימים ראיתי אותה במפגש אצל אחד החברים המשותפים שלנו. מייד אמרתי לחבר שלי, 'אתה רואה את זו שעומדת שם בצד, משמאל? היא תהיה אשתי'. ניגשתי אליה והתחלתי לדבר איתה. היא אמרה לי שיש לה חבר, אבל לא ויתרתי. שמרתי איתה על קשר, דיברנו בטלפון ונפגשנו באוניברסיטה. אחרי כמה שבועות היא נפרדה מהחבר שלה והתחלנו לצאת". 

הם נישאו ב־1976. כעבור שנה נולדה צפי, בתם הבכורה, היום מנהלת שירות באל על, נשואה ואם לשלושה. הבן מיקי נולד ב־1980 וגר כיום בקיבוץ כפר רופין. הוא נשוי ואב לשלושה, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ובחר להיות מורה למתמטיקה ולפיזיקה בתיכון.

ברנר הספיק לעבוד שנה כמנהל חשבונות בחברת הבנייה שיכון ופיתוח בירושלים, ולאחר מכן היה שש שנים מנהל שיווק בישראכרט. ב־1984 החליטו הוא ואשתו לעבור לגור בקיבוץ.

"רצינו לשנות אווירה, להיות באווירה כפרית, בקיבוץ של פעם. התקבלנו לכפר רופין, והתחלתי לעבוד בעבודה הכי קיבוצית שיש - ברפת. אני, שכל חיי גרתי בערים גדולות, מצאתי את עצמי קם באמצע הלילה והולך לחלוב פרות".

אהבת?

"מאוד. זו היתה חוויה שונה. במשך שנה שלמה עבדתי ברפת. נתתי הכל לקיבוץ, מתוך תפיסה שכך אני רוצה לחיות. כשהגיעה ההפרטה, לפני שש שנים, התנגדתי בתוקף. רציתי להמשיך לחיות בקיבוץ של פעם, לשם כך עזבנו את העיר ובאנו לשם".

שני ילדיו הצעירים, נעם (36) ודפנה (33), נולדו בקיבוץ. נעם משמש כיום מנהל הקהילה של כפר רופין, נשוי ואב לשלושה. דפנה היא רואת חשבון, רווקה, מתגוררת בתל אביב ועובדת בחברת מובילאיי.

מהרפת עבר ברנר להיות מרכז ענף הדשא המוכן של הקיבוץ. תוך כדי, התחיל לעבוד כצלם עיתונות. "תמיד אהבתי לצלם והחלטתי להתמקצע בזה. שיפצתי חדר ליד הבית שלי בקיבוץ והפכתי אותו לחדר חושך.

"בהתחלה צילמתי למקומון בגליל, בעיקר משחקי כדורגל בשבתות. כל הכסף מהצילום הלך לקיבוץ. ב־1986 התחלתי לעבוד כצלם בעיתון 'חדשות'. היו אז לא מעט אירועים סביב הגבול עם ירדן, כמה דקות מהבית, ובכל אירוע הייתי קופץ ומצטרף לכוחות בשטח. לא היתה לי בעיה להיכנס לזירה, וככה הייתי משיג תמונות בלעדיות.

"יום אחד שמעתי שהיה אירוע ירי, דהרתי לשם ופשוט נשכבתי עם הכוחות. הם ירו ברובים, ואני יריתי עם המצלמה. מפקד החטיבה קלט אותי ואמר לי, 'ברנר, אתה חולה נפש, עוף מפה מהר'. ברור שנשארתי".

ב־1990, במקביל לעבודתו ב"חדשות", התחיל לעבוד גם ב"מעריב" כצלם. כעבור שנה מונה לכתב העיתון בצפון.

"עזבתי את העבודה בדשא המוכן, ולמעשה הפכתי לעיתונאי במשרה מלאה. עבדתי שם שבע שנים ככתב וכצלם. אחר כך עשיתי גיחה של שנתיים וחצי לתפקיד דובר בית החולים העמק, וחזרתי לעיתון במהומות אוקטובר 2000, ככתב בצפון. זו היתה תקופה סוערת במיוחד, אירוע רדף אירוע".

בשנת 2002 החל לסקר את אזור הצפון גם עבור גלי צה"ל, במשך שמונה שנים. ב־2007 הצטרף ל"ישראל היום" ככתב בגליל, ולפני שלוש שנים פרש לגמלאות.

הקריירה העיתונאית שלו היתה רצופת אירועים. הוא סיקר את מלחמת לבנון השנייה, את מבצע ענבי זעם ואת מבצע דין וחשבון. הוא סיקר את פיגוע התופת בצומת מגידו ב־2002, שבו נרצחו 17 בני אדם ו־43 נפצעו, את הפיגועים בעפולה ובסניף הליכוד בבית שאן, את רצח החייל אולג שייחט ב־2003 ואת היעלמות דנה בנט בטבריה באותה שנה. הוא סיקר תאונות קשות, כמו התהפכות אוטובוס הפנויים־פנויות ליד צומת גולני ב־1999, שבה נהרגו 17 בני אדם, והתהפכות הרכב של משפחת אטיאס בדרך לטבריה ב־2012, שבה נהרגו שמונה בני משפחה אחת ורק ילדה אחת ניצלה.

אחד האירועים המשמעותיים שסיקר היה רצח תאיר ראדה בדצמבר 2006, ומשפטו של רומן זדורוב, שנמשך ארבע שנים. "לא החמצתי ישיבה אחת בבית המשפט, עד גזר הדין", הוא אומר. "הייתי בקשר קבוע עם המשפחה של תאיר ונהגתי לבקר אותם מדי שבוע".

הוא משוכנע שרומן זדורוב הוא הרוצח. "אין שום עדויות חדשות, הכל ספקולציות של עורכי דין שבאים לגזור קופון על הפרשה. במשפט הוכח באופן ברור, וללא צל צילו של ספק, שזדורוב הוא הרוצח. הוא ידע להגיד ולספר דברים מזירת הרצח, שלא היה יכול לדעת אלמלא היה שם. הוא הודה בזה בשלוש הזדמנויות שונות, כולל בפני מדובב".

אמא של תאיר חושבת אחרת. 

"נכון, היא אכן לא משוכנעת כמוני שהוא הרוצח, יש לה ספקות. אבל היא לא כועסת עלי בגלל העמדה שלי. נפגשתי איתה עשרות פעמים מאז הרצח".

הביפר שלו (כן, היה דבר כזה פעם) מעולם לא הפסיק לטרטר. "כשאתה כתב שטח, אין כמעט יום בלי אירוע כזה או אחר. רצח, אונס, תאונת דרכים, ביקור ראש ממשלה באזור שלך. או דיווח על מפלס הכנרת". פתאום הוא פורץ בצחוק.

"תמיד היה לי קטע משעשע מאוד עם גובה המפלס. בשנת 88', קצת אחרי שהתחלתי לעבוד בצפון, לקחתי ממפעל הפלסטיק של הקיבוץ לוח בגובה שני מטרים וברוחב 30 סנטימטרים. הלכתי איתו לצַבּע שלטים בטבריה וביקשתי ממנו לסמן עליו שנתות במרווחים של חמישה סנטימטרים ובאמצע קו אדום. ממש מד מפלס.

"מאז, כל חורף, הייתי מתקשר בבקרים לרשות המים או למנהלת הכנרת ושואל מה גובה המפלס. הם היו נותנים לי את המספר, ואני הייתי נוסע לאגם, תופס איזה ילד חמוד, אישה או גבר פוטוגניים, ומצלם אותם ליד המד שלי, שהיה אצלי קבוע בבגאז' של האוטו. התמונות היו מתפרסמות ב'מעריב', וזה היה משגע את המתחרים שלי. איפה המד הזה? מאיפה ברנר יודע כל פעם איפה מציבים אותו?

"יום אחד, בשנת 98', הייתי עם קולגות באירוע במלון בטבריה. ניגש אלי צלם של עיתון מתחרה ואמר לי, 'ברנר, אתה חייב לספר לי איפה המד הזה בכנרת. מטריפים אותי כל בוקר מהמערכת'. התפקעתי מצחוק וסיפרתי לו. הוא היה בהלם".

האירועים הרבים שסיקר והמראות שראה גרמו לו להתחספס עם השנים. רק באירוע אחד הוא פרץ בבכי. "כשרבין נרצח, הייתי בבית ופרצתי בבכי בלתי נשלט. ואני לאו דווקא איש שמזוהה עם השמאל".

יש משהו שעדיין מרגש אותך עד כדי בכי?

"ההמנון הלאומי. לא יודע למה, זה תמיד מאוד מרגש אותי". 

הוא אוהב להיות בבית. אשתו, אשת חינוך מוכרת בעמק, כבר יצאה לפנסיה. "אני חוגג את החיים יום־יום", הוא אומר בהתלהבות. "אני אדם שמח, יש לי משפחה ענפה ונפלאה, אישה שאני מאוד אוהב, ועבודה למכביר, שאני מאוד אוהב. יש לי גם אתר חדשות באינטרנט, 'היום בעמק', שמסקר את אזור העמקים. אני הבעלים והעורך וגם הכתב היחיד, כך שאני עדיין קשור לעיתונות ולמה שקורה בשטח".

בסופי שבוע הוא מכין אנטריקוטים עסיסיים לילדים ולנכדים, עוגות קרמשניט, ואפילו קרמבואים מיתולוגיים, שעליהם הוא מתענג לעת חורף.

"אל תטעה, התזונה שלי מוקפדת הרבה יותר מאז ההתקף, אבל פעם בשבוע אני מרשה לעצמי אנטריקוט או עוגה או קרמבו אחד. לא מפריז בכמויות".

הוא לא נותן לגיל שלו להפריע לו לרגע אחד. "אני יודע שבגלל שמדובר בנהיגה, יש תוקף לגיל. ברור לי שלא אנהג כל החיים. התוכנית שלי היא לפרוש מהמונית בעוד שנתיים ולהפוך למאלף כלבים. כל החיים, עד לפני שנתיים, היו לי כלבים. למדתי בעצמי איך לאלף. אז אני אבוא לבתים של אנשים ואאלף להם את הכלב. או שהם יבואו אלי". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו