"ייהרג ובל יעבור"

 

70 שנה למרד גטו ורשה, ועדיין הסיפור המופלא על הגבורה היהודית חסרת הסיכוי מול המכונה הנאצית מעורר השתאות. אבל מכל הסיפורים על העמידה של הלוחמים היהודים יש סיפור אחד פחות מוכר ואפוף מסתורין, על "מחתרת חסידית" שהתקיימה בסמטאות גטו ורשה ובריכוזים יהודיים אחרים - תנועת התנגדות נועזת ובלתי פשרנית כלפי משטר הכובשים הנאצי שלקחו בה חלק חרדים, קבוצה של יהודים דתיים שהתנגדה בכל הכוח ועד הסוף המר, ואשר פעולותיה התרכזו בעיקר בשטח הרוחני־דתי.

 

חיסול גטו ורשה החל ביום שני, ערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943. טור גרמני שנכנס לגטו הותקף בידי כיתה של הארגון היהודי הלוחם וסימן את האות לתחילת הקרב, שהסתיים בחיסולו של הגטו. באחת התמונות שצילמו הגרמנים עם כיבוש הגטו נראית קבוצה של יהודים, שנראה כי יצאו מאחד הבונקרים, כולם מגודלי זקן ובעלי פאות ארוכות - וזאת שלוש שנים וחצי לאחר ההשתלטות הנאצית ואחרי שכל גדולי הרבנים וחשובי האדמו"רים בפולין הסירו את זקניהם ופאותיהם לבל יצליחו הנאצים לזהותם בקלות. מאיפה הגיעו פתאום היהודים החסידים, לבושי קפוטות שחורות ועם זקן ופאות?

משה פראגר ז"ל, איש חסידות גור, היה כתב קבוע בעיתון "דבר", ביטאונה של ההסתדרות, הפך לחוקר שואה ואף הקים את "גנזך קידוש השם". ב־1944 פירסם ב"דבר" מאמר מפורט על מלוא היקפו ומשמעותו ההיסטורית של המרד וכתב את הספר "אלה שלא נכנעו" על סיפורם של אותם בחורים ואברכים, שלא הכירו במציאות הסובבת אותם ונאבקו בה בגבורה ובמסירות נפש תוך כדי מאבק רוחני, במטרה לשמור על הצלם היהודי תוך כדי קיום מצוות, תפילות וציון חגים ומועדים.

פראגר זיהה חלק מחוליות המחתרת החסידית שהתרכזו בגטו ורשה - אנשים שלא הכירו במשטר הנאצי ולא התחשבו באיומיו ובגזרותיו. הם ירדו למחתרת, חיו כל השנים במחבואים שונים והתעקשו לשמור על סגנון חייהם ועל חזות פניהם ולקיים אורח חיים חרדי בבונקרים של הגטו כשהמטרה העיקרית שלהם: לא להיכנע!

פראגר טען כי חברי המחתרת החסידית נמנו עם חוגי הנוער של חסידי גור, אלא שבכמה גטאות הצטרפו אליהם צעירים בודדים משאר חוגי החסידים אשר החזיקו מעמד עד לשעה האחרונה של חיסול הגטאות.

במשך שנים ארוכות שומרים בציבור החרדי על הנרטיב העיקרי של ימי השואה, שלפיו שמרו היהודים החרדים על צורת החיים החרדית באופן אדוק, ולא אחת אף שילמו על כך בחייהם. אותם חרדים מתקופת השואה אף זכו בקרב מנציחי השואה החרדים לכינוי "המחתרת החסידית". ואולם לא רבים מדברים על כך שבמשך השנים גם צצו בעיות, ויכוחים ואפילו ביקורת על רגעים של "הזנחת גבורה רוחנית".

הרב שמואל גרנדשטיין, סגן מנהל מכון "גנזך קידוש השם" בבני ברק המתמקד בהנצחת העולם היהודי־דתי בשואה, מספר כי "המחתרת החסידית היא תופעה. היא מעין מחתרת שהתקיימה כמעט בכל מקום שבו היה ריכוז יהודי - לא במובנה המוכר של המילה 'מחתרת', כאילו היתה מחתרת מאורגנת עם היררכיה ומפקד שמוריד הנחיות לשטח כפי שצריך להיות בארגון צבאי. זה היה ספונטני, יותר מרי אזרחי נגד הגזירות שכל אחד מהיהודים סבל מהן ונאבק בהן. הם נאבקו לקיים את החיים היהודיים, לשמור על גחלת היהדות ולא להיכנע לגזירות הנאציות, שכללו את כל האיסורים על קיום יהדות וחיים יהודיים. הניסיון של הנאצים היה להפוך את היהודי המדוכא והמושפל לתת־אדם. הם ציפו שאחד יאכל את האחר במאבק על ההישרדות, וקרה בדיוק ההפך. ככל שחלפו השנים ונאספו עדויות, כך התברר היקפה של תופעת הגבורה היהודית, עוז הרוח והנפש היהודית".

בגנזך שמורות כמה עדויות מחייהם של אנשי המחתרת החסידית. צבי מאיר, אחד העובדים במכון, מספר ל"ישראל היום" כי "אחד הדברים המרכזיים היה שמירה על לבושם החרדי. אנחנו יודעים שקבוצה של כמה עשרות בחורים חסידים צעירים התחבאו בבונקרים בוורשה ולא יצאו משם. הם כמעט לא ראו אור יום במשך יותר משלוש שנים, והכל כדי לשמור על הרוח היהודית ולהסתיר את לבושם וכדי שלא יצטרכו לגלח את זקניהם. הבריחו להם קצת מזון וספרים, והם רק ישבו ולמדו תורה במשך כל השנים הללו".

בעדות של אחד הבחורים החרדים מהגטו, פינצ'ה שטייער, הוא מספר: "אנו יודעים שבלבוש כזה אי אפשר לצאת החוצה ואנו מבינים היטב שעם הפאות והזקן לא נוכל להירשם לעבודה, ולא נשיג את מנת הלחם מן היודנראט. ברור לנו בהחלט שאם יתפסו אותנו אין בידינו שום 'כרטיס' ושום 'תעודה' ושום 'סגולה', והם ישלחו אותנו לאן שישלחו. אבל כאלה אנחנו. עכשיו זמן גזירות השמד, כי אשמדאי הנאצי רוצה חלילה לעקור כל זיק של אמונה מליבות בני ישראל, ועל שעה כזו מצווים ייהרג ובל יעבור".

לימוד התורה היה אחד הערכים החשובים שעליהם מסרו היהודים את נפשם. "אחד ההיסטוריונים שהיה בגטו ורשה העביר ידיעות מדויקות ומסר תוך כדי ההתרחשות ש־2,000 אברכים חסידים לומדים ומנהלים חיים חרדיים", מספר הרב גרנדשטיין, "נוסף על כך, דיווח כי קיים תלמוד תורה ובו 700 תלמידים ומעליהם רבנים, והכל במצב שהגרמנים אסרו לחלוטין קיום התכנסות של יהודים וסגרו את בתי הכנסת. אנחנו יודעים שבוורשה אחרי איסור ההתכנסות היתה רשימה של 600 מניינים שהתנהלו במחתרת. זה בלתי נתפס לנוכח המצב שהיו בו".

לדברי הרב גרנדשטיין, "יש כל מיני עדויות על שמירת מצוות לאורך כל הדרך בכל מקום. איך קיימו אפיית מצות במקום שלא היה אפשר להשיג קמח, או כיצד דאגו להבריח קמח או לגנוב ממטבח גרמני וכיצד הקימו תנורים במחתרת, ורק בשעות מסוימות היו אופים תוך כדי סיכון שייתפסו, וכשנתפסו שילמו מחיר. לא היה שום דבר שהיה יכול למנוע מיהודים לעשות את המקסימום".

סיפור מסמר שיער מספר הרב גרנדשטיין על אח של אמו. "גם במצבים הכי קשים הוא לא טעם ולא אכל דברים אסורים ולא אכל חמץ בפסח, למרות הרעב. במשך שנים הצליח להשיג קליפות תפוח אדמה, אבל בשנת תש"ה לא הצליח להשיג ובמשך כל החג לא אכל כלום. הוא כל כך נחלש שאחרי הפסח ניסו להכניס לו דברים לפה אבל הוא לא הצליח לחזור לעצמו, וחמישה ימים לאחר מכן הוא החזיר את נשמתו. זו מסירות נפש. זה סיפור גבורה אישי למרות ההוראה של הרבנים לשמור על הישרדות בכל מצב, שכן פיקוח נפש דוחה הכל - אבל התופעה הזו, בצורה הקיצונית שאדם לא מוכן לאכול, מלמדת על מה שהתרחש אז".

הוויכוח סביב מרד גטו ורשה

את השינוי שחל ביחסה של החברה החרדית למרד גטו ורשה בדקה בשנים האחרונות ד"ר מלי אייזנברג מאוניברסיטת בר־אילן וממכון משואה ללימודי השואה. אייזנברג בדקה את העדויות שאסף פראגר וקבעה כי "הוא הסיק לראשונה שפעולת המרד לא היתה התפרצות ספונטנית של ייאוש, אלא תוצאה של הכנות ממושכות, שנפתולים מרים עמדו לצד התרחשותה. לפי פראגר, המרד היה 'נקודת השיא של תנועת ההתקוממות היהודית' - תנועה שנדחתה כל העת בשל דלותם של אמצעי הלחימה".

לדבריה, בכירי הרבנים והעסקנים בגטו התווכחו בשאלה אם להצטרף למרד או להימנע מכך. "על פי העדויות של פראגר, היהודים קיבלו על עצמם שלא להיענות לגזירת הגירוש. היתה החלטה של כל הרבנים והאדמו"רים בגטו לא לציית לפקודה הגרמנית ולא לזוז מהבית. בייחוד הקפידו על עצמם בכך האדמו"רים השונים שהתרכזו בוורשה, מתוך חשבון שלא להראות לחסידיהם דרך לטרבלינקה".

אייזנברג מספרת כי יש מחקרים המצביעים על כך שערב המרד ובמהלכו רבנים אחדים בגטו ורשה, ובהם הרבנים פרידמן, זמלמן וזמבה, אשר ייצגו פלג רחב בהנהגתה ההלכתית והפוליטית של אגודת ישראל, ככל הנראה תמכו במרד. אך גם קולות אחרים נשמעו. במוקד המחלוקת על היציאה למרד היתה הזיקה שלו לדרכה של היהדות המסורתית בגולה וזיהויו עם התנועה הציונית".

לטענת אייזנברג, "גם פראגר שתמך במרד לא ביקש לזהות את המורדים עם טיפוס של יהודי חדש, אלא דווקא כמי שמיישמים הלכה למעשה את הלכי הרוח היהודית. הוא כתב ש'הצו לעמוד ולהתגונן בפני רוצח - הבא להרגך השכם להורגו - הוא צו מוסרי נשגב וקדוש', ומנגד, בשם הפרת אותו צו האשים את רבבות היהודים שלא נהגו על פיו בהתמוטטות מוסרית: 'מיליונים אלה אשר צעדו והלכו בסך אל תוך זרועות האבדון, אם אמנם נתפסו על ידי מיני אשליות, עשו זאת מתוך התמוטטות מוסרית'".

מצד אחר, נשמעו גם קולות מתריסים שהתנגדו למרד, כאלה שראו בו ביטוי אנטי־יהודי. הרב משה בלוי, ראש "העדה החרדית" בירושלים, התבטא בעיצומו של המרד כי "למרד, בתנאי מצב שכזה, שאין בו שום סיכוי של ניצחון, מסוגלים רק אנשים שהחיים נמאסו עליהם. למות מות גיבורים רק כדי למות מות גיבורים - אינו נעוץ באמונת ישראל, כל שכן כשזה עלול להעמיד בסכנה חיי אחרים, שלא יחדלו גם במצב הכי מיואש מלקוות לישועת ה', שדרכיה נפלאות ושהיא עשויה לבוא כהרף עין".

לדברי אייזנברג, לבלוי היה סממן קיצוני שאינו משקף את המחנה החרדי באותה עת: "משה פראגר ורבים נוספים בחברה החרדית של שנות ה־50 ביטאו הערכה לגבורת המורדים בגטו ורשה. אפשר לראות זאת כחלק מהניסיון החרדי להשתלב במדינה היהודית שזה עתה הוקמה, על סמליה ועל ערכיה, אך ניסיון זה כשל ובכישלון זה טמון גם המפתח להבנת השינוי שהחל ביחסה של החברה החרדית למרד. מאמצע שנות ה־50 החל פראגר לבקר את הממסד הישראלי על כך שהזניח את הגבורה הרוחנית בשל היעדר פרסומים ותיעוד בנושא זה, ובתגובה פעל להעמיד כאלטרנטיבה את 'המחתרת החסידית'. מעניין כי הטרמינולוגיה שנבחרה לעיצוב דמותה של 'מחתרת רוחנית' זו היתה ארצית ביותר, בדמותם של מורדי הגטאות. אפשר לראות כי תפיסת 'הגבורה האלטרנטיבית' שאבה מושגים מהמיתוס הציוני - 'מחתרת' ו'מרי'. ייתכן שפראגר, שהיה ער לסולם הערכים הכללי (חילוני), ביקש באמצעות שאלת המינוח להעניק לחברה החרדית את גיבוריה שלה לצורך פנתיאון הגיבורים בתמונת זיכרון השואה החרדי המתעצב והולך".

לרב גרנדשטיין לא נוח עם הוויכוח ההיסטורי: " אין לנו זכות לבקר או לחלוק על המתנגדים או על התומכים. מי שלא היה שם לא היה יכול לדעת את השיקולים של התמיכה או ההתנגדות למרד. אפשר להניח שבשיקולים עלתה שאלת התועלת. האם לקדש שם שמיים על ידי ניסיון התנגדות בשעה שהולכים להשמיד אותנו בלאו הכי, או להסכים עם אלה שסברו שכל אחד יעשה את המיטב כדי לדחות את הקץ בעוד יום".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו