"גם אנחנו אספנו קליפות של תפוחי אדמה כדי לאכול, בלי לדעת שבאותו הזמן ילדים יהודים בפולין עושים את זה". המשפט הזה של מרדכי אלוש, ניצול שואה בן 85 שנולד בתוניסיה, מגלם בתוכו תחושות של רבים מהיהודים שחיו במדינות צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. תחושה, שבמשך שנים רבות, בתוך כל מפעל ההנצחה והזיכרון לשואה ולגבורה, מקומם נשכח מעט. אמנם דיברו עליהם והזכירו אותם - אבל תמיד הם הוזכרו כהערת שוליים משום שלא נכחו במוקד האירועים - בלב התופת במדינות אירופה. בשנים האחרונות גם המדינה נרתמה כדי לתקן את העוול הזה.
"שנים ניסו לדחות את הנושא של סבל יהודי מדינות ערב", אומר מאיר כחלון, בן 75, יו"ר התאחדות יוצאי לוב וחבר הנהלה במרכז של ארגוני ניצולי השואה, "אמרו לנו שאנחנו 'תופסים טרמפ', ורק לפני שלוש שנים הכירו ביהודי לוב כניצולי שואה. זו טעות שלא לומדים ולא יודעים כמעט כלום על סבלם של יהודי צפון אפריקה באותה תקופה".
אביו של כחלון נלקח במהלך המלחמה למחנה עבודה שהקימו הגרמנים בלוב, וכך גם שני אחיו הגדולים. "יהודי לוב ותוניסיה עברו את השואה בקושי גדול ולא הצלחנו לשכנע את מדינת ישראל בכך, כי תמיד דחו את הנושא הזה ולא ראו בנו ניצולי שואה", הוא מוסיף, "הרבה מאוד ניצולי שואה נפטרו בינתיים ולא קיבלו כלום, מאחר שלא הוכח שום דבר. גם שניים מאחיי הגדולים נלקחו למחנות עבודה ואחי הצליח לברוח משם. אני זוכר, כילד, שסבלנו ממחסור באוכל, אבל היו גם ערבים תושבי לוב שהחביאו יהודים ונתנו להם מוצרי מזון".
בחזרה למרדכי אלוש. אביו, הוא מספר, עבד כעורך ראשי של עיתון יהודי בעיר הבירה תוניס, ולדברי מרדכי הוא היה ציוני מאוד ואף עמד בקשר עם זאב ז'בוטינסקי. כשבנובמבר 1942 הגרמנים הגיעו לעיר, הם מייד עצרו את האב והוא נשלח למחנה עבודה שהוקם עבור היהודים ועצורים פוליטיים.
"הייתי אז בן 14 ואני זוכר שמאוד הופתעתי למראה המשונה של החיילים שצעדו ברחוב", נזכר מרדכי, "לפני שאבי נלקח למחנה העבודה - כמו רבים מאנשי הקהילה היהודית - הוא הספיק להגיד לי 'תלך עם אחותך ותשרוף את החומר שיש במגירות', היו שם חומרי תעמולה נגד הנאצים. אני נשארתי בתור האח הגדול עם אחי ועם עוד שלוש אחיות. התחילה תקופה לא פשוטה של רעב ומחלות ואחת האחיות שלי נפטרה כי גם לא היו תרופות ומזון. כל הזמן הסתובבתי ברחובות וחיפשתי אוכל להביא הביתה. הייתי מחפש בין ההריסות, עבדתי כשליח, אפילו עבדתי בשביל הגרמנים כדי להביא אוכל הביתה. פעם מצאתי על הרצפה לחם קשה כמו אבן, הבאתי אותו הביתה ואמא שלי בכתה, אבל לא היתה ברירה. שמנו אותו במים ואכלנו כי באותם ימים קיבלנו רק כמה פרוסות לחם ליום. הגרמנים עברו בין היהודים ולקחו הכל כדי לשלוח לגרמניה".
על פי הנתונים של הרשות לניצולי השואה של משרד האוצר, חיים בישראל קרוב ל־20 אלף ניצולי שואה יוצאי צפון אפריקה - יותר מ־9,000 מהם מלוב, ומספר דומה של ניצולים יוצאי תוניסיה. שיעור התביעות המתקבלות על ידי הרשות, מתוך סך התביעות המוגשות, הוא גבוה ביותר: מתוך כ־10,545 תביעות שהוגשו על ידי יוצאי לוב אושרו 9,162 תביעות, ומתוך כ־8,938 תביעות שהוגשו על ידי יוצאי תוניסיה אושרו 5,057. בעניין יהודי לוב התקבלה בשנת 2010 החלטה מנהלית מיטיבה של משרד האוצר להכרה בזכאותם של אלה שברחו מחמת הפחד, אשר הביאה להרחבה משמעותית של מעגל הזכאים.
הטרגדיה של לוב
ד"ר עירית אברמסקי, מזרחנית ועורכת הספר "פנקס הקהילות לוב, תוניסיה" בהוצאת יד ושם, מסבירה כי יהדות צפון אפריקה מתחלקת לשתי קבוצות: אלה שהיו במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה - מושבות בחסותה של צרפת, ולוב - שהיתה מושבת חסות איטלקית. "מבחינת התוכניות של הנאצים, גורלם היה אמור להיות דומה לזה של יהודי אשכנז ויש הרבה מסמכים שמעידים על כך", היא אומרת, "אבל היה הבדל בביצוע: אלג'יריה ומרוקו נפגעו מעט מאוד. כאשר החל שלטון ממשלת וישי בצרפת ב־1940, כל צפון אפריקה הצרפתית עברה לתקנות גזע בהתאם לרוח הגרמנית. בשטח שבין אלג'יריה למרוקו הוקמו מחנות עבודה, אבל לא היו שם רק יהודים אלא גם קומוניסטים ועבריינים.
"תוניסיה היתה מדינת חסות של צרפת וב־9 בנובמבר 1942 היא נכבשה על ידי הנאצים לחצי שנה. חיו בה אז כ־100 אלף יהודים והגרמנים התחילו לרדוף אותם, כפי שהתחילו ברדיפת יהודי אירופה לפני פרוץ המלחמה. התחילו להטיל עליהם קנסות, השפילו אותם, שלחו מעטים למחנות השמדה באירופה והקימו 30 מחנות עבודה רק ליהודים. כ־50 איש נספו במחנות אלה, היו גם כאלה שנשלחו לצרפת, ובסך הכל היו ליהודים 150 קורבנות".
בלוב התגוררה קהילה קטנה יחסית של יהודים - כ־27 אלף, שחלקם הגדול גם היו חברים במפלגה הפשיסטית, כי היה מדובר במושבה איטלקית. לוב היתה הסיפור הטרגי. הכיבוש הגרמני שם התחיל ב־1940 ונמשך כשנתיים וחצי לסירוגין. מפברואר 1942 התחילו להישלח יהודים למחנה ג'אדו שהוקם במיוחד עבורם, ובשיא היו שם כ־4,000 איש. פרץ שם טיפוס ויותר מ־600 יהודים נספו. המראות הזכירו שם את המחנות באירופה עם רעב, התעללות והרבה גוויות שנערמו".
גם ד"ר אברמסקי סבורה כי ליהודים יוצאי צפון אפריקה נעשה עוול בכל הקשור לזיכרון ההיסטורי של המדינה: "במשפט אייכמן לא נתנו להם להעיד ולספר על השואה, וחשוב שכולם יידעו שגורל אחד נועד לכל היהודים. פעלנו רבות כדי שיכירו בהם".
ג'וליאן זנודה, יליד אלג'יריה, יהיה במדליקי המשואות בעצרת המסורתית שתנעל את אירועי יום השואה והגבורה בבית לוחמי הגטאות. עד היום הוא זוכר כיצד בעת שהיה ילד בן 7, עם תחילת המלחמה, גויסו הגברים לצבא, ובהם גם אביו: "ב־1939 התחיל גיוס כללי לבעלי אזרחות צרפתית, ואבא ושניים מדודיי נלקחו לצבא. שני הדודים שלי נפלו בשבי ונלקחו למחנה דכאו, ואבא חזר לאלג'יריה אחרי שנה. באותה תקופה גם הוציאו את כל הילדים היהודים מבתי הספר ואת המבוגרים סילקו ממקומות עבודתם. חלק מהמשפחה נשלח למחנה כפייה במטרה לשלוח אותם למחנה השמדה באירופה, אבל פלישת צבא ארה"ב מנעה זאת. באלג'יר ובערים סמוכות הוקמה מחתרת, שרוב חבריה היו יהודים, אשר סייעה לכוחות העתידים לפלוש".
נאמנים למשימות שקיבלו מהסוכנים, ניטרלו חברי המחתרת נקודות אסטרטגיות בעיר ביום פלישת הצבא האמריקני, בנובמבר 1942. "צעירים, דודים, אחיינים - כולם החליטו לקחת חלק בהתנגדות כדי לעזור לאמריקנים לעצור את הפולשים", מספר ג'וליאן. הם הצליחו לנתק את מערכת הטלפון ולהחזיק במקומות האסטרטגיים במשך 24 שעות. ג'וליאן הצטרף אל אביו לפגישות המחתרת, והוא זוכר את בני המשפחה יוצאים ביום הפלישה לנתק דרכי גישה ותחבורה ומסכנים את חייהם כדי לאפשר לצבא ארה"ב להגיע במהירות ולהשתלט על העיר. המשפחה שרדה את המלחמה ויצאה ללא פגע מהפעילות המחתרתית, וג'וליאן עלה לארץ ב־1970. כיום הוא משמש מנכ"ל עמותת מוריאל להנצחת מורשת יהודי אלג'יריה. יש לו שלוש בנות, שמונה נכדים ונין אחד.
בעשור האחרון חל שיפור קל בתמונת הפיצויים שמקבלים היהודים ממדינות צפון אפריקה על הסבל שעברו בתקופת השואה. כך, למשל, בין 2004 ל־2006 הצליחה ועידת התביעות לראשונה לשכנע את גרמניה להכיר במחנות העבודה לגברים באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו. ב־2006 גם אושרו לראשונה תשלומים לנשים ולילדים יהודים יוצאי תוניסיה שהיו עצורים בגאבס, במארסה־פלאז' ובטניאט־אגארב.
באפריל 2011, בעקבות משא ומתן של ועידת התביעות עם ממשלת גרמניה, הובהר כי יהודים שהיו בעוצר או שחופש התנועה שלהם הוגבל על ידי הנאצים או בעלי בריתם במדינות צפון אפריקה, עשויים להיות זכאים לתשלום חד־פעמי מקרן הסיוע של ועידת התביעות, בסך של 2,556 יורו (כ־13 אלף שקלים)√
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו