פרשת הצוללות שאינה יורדת מסדר היום ממחישה לנו יותר ויותר מה באמת מתנהל כאן במדינה שלנו. עניינית, לגיטימי לחקור את רכש הצוללות וספינות השטח. זה חלק ממה שקרוי "כללי המשחק" במערכת דמוקרטית. עם זאת, כל בר דעת מבין שכל הפעולות הללו הן טקטיקה מתמשכת של מאבק על השאלה מי מנהל פה את העניינים.
היה זה אפלטון שדיבר על דמות המנהיג כפילוסוף, מתוך ההבנה שתחתיו מתנהלת מלחמה חברתית על כוח, והוא, המנהיג, נדרש לייצר את האיזונים מתוך חשיבה מופשטת וראייה לרחוק. יהיו שיגידו שזהו קו הגבול שבין הפוליטיקאי ובין אנשי המקצוע. הפוליטיקה בכללה היא מאבק על עוצמה, על השפעה, ועל הדרך שבה כל אחד מביא לידי ביטוי את הכוח שלו כדי להשפיע על האחר.
הפילוסופיה מבחינה גם בין המנהיג ובין אנשי הביצוע, או אם תרצו, בין ראש הממשלה ובין שריו. ראש הממשלה הוא הקברניט, שריו הם המלחים. אפלטון זיהה את המוטיבציה של ה"מלחים" לריב על עוצמה. לכן הוא ראה במנהיג פילוסוף. ומכאן אנו מגיעים למאבק, שכן בדמוקרטיה, בניגוד לדיקטטורה או אוטוקרטיה שהיא שלטון יחיד, למנהיג אין את מלוא הכוח, הוא בפועל סוג של ראשון בין שווים.
ומכאן למלחמת האליטות, או גישת האליטות כפי שהיא מוגדרת בהגות המדינית. התיאוריה גורסת כי במערכת הפוליטית בעולם מתקיים מאבק בין כמה אליטות. אם תרצו, האליטות הן הפוליטית, הביטחונית, המשפטית, התעשייתית, והתקשורתית. מבט מהיר במתרחש כיום בישראל ממחיש את עוצמת המאבק הזה, שנדמה שהוא בפועל "הכל בכל". כל אליטה מביאה איתה את האג'נדה שלה, את הכוח שלה, ובאמצעות טקטיקה מנסה לקבוע סדר יום. האליטות האלה משפיעות אחת על השנייה. כך ניתן לזהות שאליטה משפטית מנסה לשמר את כוחה באמצעות "סיניוריטי", קרי מינוי נשיא בית המשפט העליון מתוך חבורת השופטים.
אנחנו עדים בשנים האחרונות למלחמה דרמתית בין האליטות - מצב שהוא מוגדר כבסיסי במערכות שלטוניות. הוא לא אמור להפתיע אף אחד, אך רצוי שההסתכלות על הכוחות הפועלים תבוא מתוך הזווית הזו – לכל אליטה יש אינטרסים, וכל אליטה מעוניינת לשמר את עוצמתה, ואף יותר מכך - להתחזק. שימו על המפה את כלל ה"פרשיות" שאתם מכירים בשנים האחרונות ותבינו מה מתחולל כאן: מההחלטה על שינוי מפת הערוצים בטלוויזיה, המאבק על מינויים (מפכ"ל, רמטכ"ל, אפילו יו"ר יד ושם), ועכשיו, המאבק על פרשת הצוללות. למעשה, האליטות מנסות להביא לידי ביטוי את העוצמות שלהן באמצעות מיצוב של אירוע כזה או אחר בראש סדר היום הציבורי, וכך להשפיע על הכיוון אליו משאבים ינועו. ושוב, כל זה לגיטימי כי כך זה עובד. זו דרכו של עולם.
רה"מ בנימין נתניהו / צילום: חיים צח/לע"מ
עם זאת, הדמוקרטיה הציבה בפני האליטות קושי - הריבון נבחר על ידי העם, ולא על ידי האליטות. כן, זוהי אותה דמוקרטיה שחלק מהאליטות מבכות את "שקיעתה". אותה דמוקרטיה שמאפשרת להן להמשיך ולפעול במסגרת כללי המשחק שמוגדרים בתוך אותה דמוקרטיה.
ומהו בעצם סיפור הצוללות, אם לא מאבק בין האליטה הביטחונית ובין האליטה הפוליטית? זהו המשכו של מאבק ארוך שנים ובעשור האחרון ביתר שאת. האליטה הצבאית מנעה את מינויו של יואב גלנט לשר הביטחון, היא מנעה תקיפה באיראן, אך יש דברים שלא עלה בידה למנוע. היא לא הצליחה למנוע את רכש הצוללות - וזה כואב לאליטה הזו מאוד. עד כדי כך שהיא הפכה את אחת הזרועות האסטרטגיות החשובות כקרדום לחפור בו. וכל זה עבור מה? עבור שליטה.
סטרשנוב ושר הביטחון גנץ / צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון
השאלה כאן היא איננה האם מותר לאליטה הצבאית להניע תהליך של חקירה. השאלה היא אחרת. והיא האם האליטה המשפטית תחבור לאליטה הביטחונית כדי להפוך את הקרדום הזה למכת מחץ מול האליטה הפוליטית. המאבקים האלה לגיטימיים, עד כמה שקשה לעיתים לקבל אותם, אולם יש לזכור, לכל זה יש כללי משחק, ובסופו של עניין, האליטה הפוליטית היא היחידה הנבחרת בידי העם, והיא למעשה הריבון.
אם ניקח את פרשת הצוללות כמשל, מן הראוי שנבין שהמנהיג הוא הקברניט. שהמלחים אמורים בסופו של יום לפעול על פי הכוונת הקברניט. וכאשר המלחים מתקוטטים כלי השיט עולה על שרטון, ובפועל לא מגיעים לשום מקום. הנמשל הוא ברור, בפעם הבאה שהציבור יידרש לבחור מי היא האליטה הפוליטית שלו, השאלה שתעמוד בפניו היא ברורה – את מי לפטר? את הקברניט או את המלחים? על ה"ספינה" ברור שלא כדאי שנוותר, ולעלות על שרטון איננו תרחיש רצוי. ראוי ורצוי שהריבון לא יודח על ידי אליטה זו או אחרת, אלא בהחלטה של הריבון האמיתי, והוא הציבור הישראלי.
הכותב הינו מפקד חטיבה בצה"ל לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו"האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו