לפי איתותים מתוך הבית הלבן, מבינים שם שהעניין גמור. ג'ו ביידן יהיה הנשיא הבא. בירושלים רה"מ נתניהו לוקח את זה ב"קוליות", כפי שמגדירים זאת אנשים שדיברו איתו. אולי זאת גם הסיבה שביום שלישי בערב, לאור המידע מהבית הלבן, הוא החליט ליזום שיחה טלפונית עם הנשיא הנבחר ג'ו ביידן.
נתניהו יודע לשחק היטב הגנה. הוא עצמו מגן־תוקף עם עוצמה של קיצוני סופה. אבל זה עוזר מאוד אם יש לך קשר קדמי תוקף בדמותו של נשיא ארה"ב. וזה מה שהיה עבורו הנשיא טראמפ.
האמריקנים סקרנים למה הישראלים כל כך אוהבים את טראמפ. נראה שהסיבה הראשונה היא מפני שהדמוקרטים מפחידים אותם. ההגדרה של "ידיד ישראל" בשמאל האמריקני זה מישהו שמעדיף לא להטיל על משרד רה"מ בירושלים פצצת נפאלם. אצל טראמפ יכולת לישון עם שתי העיניים עצומות. מוזר להגיד את זה: הדמוקרטים מפחידים היום את ישראל יותר מהפלשתינים.
התחושה היא שמשחק העימותים מול הממשל החדש שייכנס בעוד כחודשיים כבר החל. פרסום החיסול של מספר 2 באל־קאעידה בטהרן פוגע קשות באיראנים, אבל לא נעים לומר - יש גם לא מעט אמריקנים שזה קלקל להם את הקונספט הפייסני והתוכנית הגדולה לחזור להסכם הגרעין. תמיד דובר בוושינגטון בנוסח של "תביאו הוכחות שאל־קאעידה שותפה לאיראן באסטרטגיית הטרור". הרי אלה סונים ואלה שיעים, והעימות בין שני הזרמים הוא הסיפור הגדול.
אם כך, מתברר שקל יותר להוכיח את השותפות הטרוריסטית הזאת מאשר את זיופי הבחירות בארה"ב. יהיה עכשיו יותר קשה לקחת את מדינת הטרור מספר אחת בעולם ולהגיש לה עולם עסקים נטול סנקציות, שיהיה שווה לה מאות מיליארדי דולרים.
שלא לדבר על כך שממשל אובאמה־ביידן כבר העניק לאיראן ב־2015 סכומים של מיליארד וחצי דולר במזומן ועשרות מיליארדים כתוצאה מהסרת הסנקציות. אז לעזור לאיראנים להזרים עכשיו תקציבים שיאוששו את חיזבאללה וחמאס? זה טירוף שהאמריקנים והאירופאים צריכים לשקול מחדש.
מסמך שהוציאה השבוע "קבוצת ראות" (מחברים: ערן שישון, עדי לוי ואלכס גרינברג) מנתח שממשל ביידן לא יכול לבצע סיבוב פרסה ולסגת ממדיניות טראמפ. בתקופת טראמפ הפלשתינים איבדו את תמיכת מדינות ערב והאינתיפאדה הדיפלומטית שלהם נכנסה למבוי סתום. הצפי הוא שדווקא עליית ממשל דמוקרטי תקפיא את מגעי הפיוס בין הרשות לחמאס - בגלל החזרה לתיאום הביטחוני.
כמו השבוע, בגבעת המטוס, יתחדשו העימותים סביב "הקווים האדומים" של בניית ההתנחלויות. תהיה נסיגה מתוכנית טראמפ, שהיתה לה היתכנות מסוימת ולכן הפחידה כל כך חלק מהימין ההתיישבותי; הנסיגה תהיה למסלול "שתי המדינות", שבנתונים הקיימים אין לו שום היתכנות. הפלשתינים יודעים עכשיו שאינם נדרשים להיות רציניים כפי שרק כהונה שנייה של טראמפ היתה מחייבת אותם.
בכל מקרה, הקדימות של ביידן היא איראן. מרטין אינדיק אמר לסוכנות אי.פי שהחשיבות של הנושא הפלשתיני פחתה. "הוא כבר לא אינטרס אמריקני חיוני", אמר.
הפוגלים לא מרפים
ה"משפטיזציה" היא לא עניין של "שיח משילות" - אלא של יכולת לנהל מדינה משגשגת, להתפיל מים, לספק חשמל ולשמר היי־טק מצליח
הקו של מנדלבליט הוא נקמני. נתניהו אמר שתפרו לו תיקים, ועתה יש ללכת עד הסוף במשפט כדי להוכיח את ההפך. הקו של דינה זילבר נודף אותה נקמנות. בטון סטודנטיאלי נעלב היא מדברת לפרוטוקול על כך ש"שיח המשילות הוא לפעמים מפלטו את הפייק מנהיג". מישהו יכול לקחת ברצינות כתבי אישום שחוברו על ידיהם?
מנדלבליט התלונן מרה באוזני אפי נוה שדינה זילבר, יחד עם שי ניצן, מסרבת לשנות את הסטטוס של התיק שלו. במקרה הטוב, זו התנהגות סחטנית. במקרה הגרוע - סחיטה במובן הפלילי. לפעמים התקפה אפויה מאינספור ציטוטים, צמדי מילים שחלקם שייכים לעידן אחר כמו "הקיבוצניקים עם בריכות השחייה", נגד בנימין נתניהו, היא המפלט היעיל של משפטן שנתפס בקלקלתו. זה תמיד עובד, זה זול, אין על זה תג מחיר.
אהרן ברק // צילום: אורן בן חקון
למעשה, יש כמה אנשים שחולקים על דינה זילבר. לא רק אצלנו מדברים כבר שנים רבות על "משפטיזציה" שבולמת כל יוזמה, ומסבכת את מעשה הממשלה. פרנסיס פוקויאמה הידוע כתב על כך בספרו "סדר פוליטי והתפוררות פוליטית". "במדינה שלי, קליפורניה, כל אזרח יכול להגיש תביעה נגד המדינה לאכוף חוק כזה או אחר או להימנע מאכיפת חוקים מסוימים", הוא אמר בהרצאה לפני כמה שנים. "כתוצאה מכך יכולת המשילות הופכת לקשה ביותר". הוא דיבר על כך שבמקום ההיררכיה המנהלית הרגילה, הכל עובר לדיון משפטי.
אצלנו מי שניסח את הבעיה הוא ח"כ צבי האוזר בראיון שנתן אחרי פרישתו מתפקיד מזכיר הממשלה. הוא ראה מה מעוללת המשפטיזציה יחד עם הפקידות, וטען כי "בעיית הליבה של מדינת ישראל היא שהמיקוד שלנו בשנים האחרונות הוא בתהליך ולא בתוצאה... לבעלי האחריות אין סמכות ולבעלי הסמכות אין אחריות. לכן ישראל משולה היום לספינה שעל כנפי המנוע שלה הולך ונכרך חבל עבה אשר לא מאפשר לה להתקדם... כשאני רואה את הפער הזה בין הדשדוש הפנימי לבין מעטפת האתגרים שבתוכה אנו חיים - אני מודאג".
למקס ובר, הסוציולוג הגרמני, היתה אזהרה כנגד הפקידות המקצועית בשאלות הקשורות לניהול המדינה. "מצב זה, שבו ישתלטו הביורוקרטים על ניהול המדינה, יפגע בדמוקרטיה, כיוון שהביורוקרטים אינם נציגי העם", כתב ובר. "יתרה מזאת, אם תיעדר שכבת מנהיגים פוליטיים, והשלטון יעבור לידי ביורוקרטים, שהוכשרו לתפקידי ביצוע אך לא להנהיג חברה, עלול הדבר לסכן את עצם קיומה של המדינה".
מתברר שמקס ובר אף ראה קונפליקט קבוע בין "הפרופסור" ל"פוליטיקאי". הוא גרס שלפרופסור - ולצורך זה, דינה זילבר כמו גם הנשיא בדימוס ברק (פרופסור ברק) הם "פרופסור" - חשוב יותר טוהר כוונותיו הטובות מאשר התוצאות וההשלכות של פעולתו. לעומת הפרופסור, הפוליטיקאי הוא ריאליסט שיש לו מוסר של אחריות וחשוב לו מבחן התוצאה. יתר על כן, הפוליטיקאי יודע שהמטרות הנשגבות ביותר דורשות שימוש באמצעים הנמוכים ביותר.
ובר ראה את המאבק של הפוליטיקאי במנגנון המוסדי כטבעי והכרחי. איש מדינה גדול לא מסגל את מטרותיו לפי מידת ההתנגדות, אלא מפעיל אפילו כוח גדול יותר. משפט נתניהו הוא ביטוי דרמטי לאותו עימות בלתי נמנע של מנהיג פוליטי עם הביורוקרטיה הסרבנית.
זילבר צריכה לדעת שכל נושא הסבך הרגולטורי והמנגנוני הפקידותי הגיע לראש המצעד בתקופה של מתווה הגז. אכן, ללא הפעלת הכוח, הלחץ הבלתי פוסק, התמרונים של ביבי ושל יובל שטייניץ, הפקידים הבכירים הממונים בעזרת בית המשפט והלחץ הציבורי של מיעוט קטן אבל נגיש לביורוקרטיה ולמערכת המשפט - היו קוברים את המפעל הגדול הזה.
יורם גבאי, מי שהיה הממונה על הכנסות המדינה באוצר, האשים את עמיתיו פקידי האוצר שמטרתם היא לבלום פרויקטים לאומיים. הוא מנה כדוגמה את מתקני ההתפלה למי ים, ודיבר מניסיונו בעשור הראשון של שנות האלפיים. אם לא היו מתגברים על המכשולים הביורוקרטיים, לא היו לנו מים לשטיפת ידיים כל חמש דקות. אז למה התפלה היא דבר רע, מנקודת מבטם של אנשי האוצר?
עוד אחד שחשב הפוך מדינה זילבר הוא יצחק רבין ז"ל, שקרא לנערי האוצר - "הפוגלים". "האוצר רוצה להעלות את מחיר המים לחקלאים", אמר גבאי בראיון ל"גלובס" (2009), "והתפלה משמעותה יותר מים, ודחיית הצורך בהעלאת תעריפי המים לחקלאים. אז אני איש אוצר, ואני לא רוצה התפלה - לא תהיה התפלה". איך לא תהיה? "בהמון דרכים. קח את המכרזים - אני מנסח אותם. אני יכול לנסח את המכרז בצורה כזו שייקח ארבע שנים לסיים אותו, ושבסוף לא יהיה אף זוכה... אני יכול להקים ועדת מומחים... עד שהממשלה תתחלף".
דוגמה נוספת היתה חברת החשמל, שהאוצר רצה להפריט, אבל "העובדים מתנגדים. אז האוצר מייבש את חברת החשמל".
כך גם הנזק הציבורי הגדול שנגרם בגלל העיכובים הפקידותיים והמשפטיים בבניית הרכבת המהירה ירושלים־תל אביב. יש הסכמה שתעשיית ההיי־טק צמחה וזכתה להצלחה כל כך גדולה, משום שכל ההתפתחות שלה היתה מחוץ לרחם של המדינה המנהלית, עברה מתחת לרדאר של הרשויות, ובמשך שנים לא היה עליה פיקוח.
בין חילזון לחברון
התחקיר על מחדל הצנחנים במותו של אביתר יוספי מתקשר לפרשת אלאור אזריה וגלגול האחריות שבכירי צה"ל חטאו בו
הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ', פרס השבוע תמונה שמחוסר רצון להשתמש במילים ציוריות אני נאלץ להשמיש שוב את המילה "בעייתית". תמונה חמורה של יחסי מפקדים־חיילים בסיירת צנחנים, בעקבות אותו תרגיל ניווט בחורף שעבר שבו טבע החייל אביתר יוספי בנחל חילזון הגועש בשיטפונות.
הנושא כבר היה יכול להיות מקוטלג כעוד אירוע עגום שיחידה טובה בצה"ל צריכה להתאושש ממנו. מהסוג שאפשר להניח על המדף. אלא שתיאוריו של קובוביץ' העלו באוב את התמונה הפיקודית החמורה של אירוע אלאור אזריה, שלוש שנים לפני המקרה של מות יוספי. ניתן אפילו לשים בצד את התנהגותו והתנהלותו "הבעייתית" של מח"ט הצנחנים, שהיה שותף בכיר - לפי הכתבה - לכל נושא שיבוש חקירת מות החייל.
מגיעים המג"ד, מגיע המח"ט לשטח, כשגופת יוספי עדיין בנחל במרחק ארבעה מטרים מהם, לדברי קובוביץ', בראיון לקרן נויבך ב"כאן". "הם מזמנים את רון הדר (שחבר ליוספי בניווט ובקושי יצא חי בעצמו מהשיטפון) ומטיחים בו בעודם בשטח שהוא אשם במות החייל". בסוף התחקיר, לאחר שהדר היה כנראה היחיד שהתעקש לדווח אמת על מה שקרה בתרגיל הניווטים, הוא הודח מהיחידה. ואילו המח"ט, יקי דולף, קודם לדרגת תת־אלוף ומשמש היום מזכירו הצבאי של שר הביטחון בני גנץ.
בפרשת אלאור אזריה, המחדל הפיקודי בשטח - יותר נכון, החלל הריק הפיקודי, למרות נוכחות המ"פ והמ"מ ממש בזירת האירוע, ליד החייל היורה - מתגלגל במעלה שרשרת הפיקוד עד הרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון דאז משה יעלון. כפי שחבורת המפקדים של הצנחנים צעקו על החייל הבודד שהוא "אשם", בשעה שכל האחריות על תרגיל הניווט חסר האחריות נופלת עליהם, כך גלגלה כל צמרת צה"ל, מערכת הביטחון ומערכת המשפט את המשאית בת 50 הטונות על החייל הבודד.
איך התבטא אז ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי? "אם אלאור אזריה מזוכה, איזנקוט חייב להתפטר". הביטוי המוכר גם מצה"ל הוא "ההישג הנדרש". אז ההישג הנדרש היה שאזריה יורשע ב(כמעט) מלוא חומרת הדין.
אבל גם זה לא העיקר. המחדל הפיקודי, הנתק, בין פיקוד לחיילים - יוצר מחדל שמתגלגל בסופו של דבר לקרע בין רה"מ נתניהו לצמרת הפיקוד במערכת הביטחון. הדינמיקה של פרשת אזריה הובילה לפרישת בוגי יעלון מתיק הביטחון ולפתיחת ונדטה שהתוצר העיקרי שלה הוא פרשת הצוללות. הפרשה היא גם המניע של סגן הרמטכ"ל דאז יאיר גולן לנאום בערב יום השואה ולהסיק את מסקנותיו מרחיקות הלכת על החברה הישראלית.
כזכור, ליברמן נכנס לתפקיד שר הביטחון תוך התנגדות קשה, והיום הוא באותה מחלקה עם יעלון, לפיד וחבריהם. צמרת הביטחון זיהתה שהרג המחבל הפצוע הפך למאורע פוליטי ברגע שפורסם סרטון "בצלם". בצה"ל נחשפו לסרטון עוד לפני צהרי אותו יום בחברון. במקום לטפל באירוע במסגרת פיקודית צבאית, תפסו צמרת הצבא ושר הביטחון את הצד הפוליטי הנוח, הצד שרואה בחייל היורה במחבל פצוע שנראה לו מאיים, כאילו הוא פושע מסוכן החשוד ברצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו