אלומת אור: שורדת הפיגוע הפכה לאמא
אלומה מקייטן נפצעה אנושות בפיגוע בקו 20 בירושלים, לפני 18 שנים ונותרה נכה, אבל לא הפסיקה להילחם • לפני שנתיים הכירה את מיכאל גרצנשטיין, עולה משווייץ, ולפני שנה נולד בנם איתן • "קשה לי, אבל זה שאני לא בכיסא גלגלים, שהתחתנתי ושאני אמא - אלה ניצחונות"
אלומה מקייטן כבר הונחה בתוך שק שחור, לצד 11 גופות.
אבל פרמדיק אחד התעקש לבצע בדיקת דופק לכל מי שהוגדר כהרוג בפיגוע המזעזע בקו 20 בירושלים. "אני מרגיש שיש פה עוד חיים", הוא צעק כשפתח את השק שבו שכבה הנערה בת ה־17, מחוסרת הכרה.
כשנפגשו בבית החולים, אחרי שהתעוררה מתרדמת בת חמישה ימים, הוא סיפר לה שלא ממש הרגיש את הדופק שלה, אבל ראה שעיניה העצומות מרצדות. קרא לפרמדיק נוסף, ויחד התחילו לעשות לה החייאה.
"ההורים שלי היו בטוחים שנהרגתי", היא אומרת, "הם ידעו שעליתי על האוטובוס וראו שלא יצרתי קשר, וגם שאף אחד מבית החולים לא יצר איתם קשר, כלומר שאני לא פצועה. הם כבר יצאו בדרך לאבו כביר, לחפש אותי ברשימת ההרוגים, אבל קרוב משפחה שחיפש אותי בבתי החולים הגיע להדסה עין כרם בדיוק כשהביאו אותי לשם באמבולנס ועדכן אותם. הם עשו פניית פרסה וחזרו לירושלים".
מקייטן הובאה לבית החולים במצב אנוש, מיטלטלת בין חיים למוות. גופה ספג רסיסים רבים, ואחד מהם חדר לראשה מצד שמאל, עבר את קו האמצע לצד ימין, וגרם לפגיעה בעורקים מרכזיים במוח ולדימום פנימי מסוכן.
הרופאים ידעו שצד ימין בגופה נפגע, וכך גם הדיבור. הם חששו מפגיעה גם בצד שמאל, שתותיר אותה משותקת לחלוטין, אבל ידעו שאם לא יעצרו את הדימום, היא לא תשרוד. בניתוח מורכב מאוד הם הצליחו לעצור את הדימום ולהוציא את הרסיס, מבלי לפגוע בצד השמאלי של גופה.
"חמישה ימים הייתי מחוסרת הכרה. אמרו להורים שלי שלא יודעים אם אתעורר בכלל. הכינו אותם להכי גרוע, אבל אבא שלי אמר להם: 'אתם לא מכירים אותה, אבל אתם עוד תכירו אותה'".
בדיוק 18 שנים אחרי, אלומה גרצנשטיין (35) נשואה ואם לתינוק חייכן וסקרן בשם איתן, שלא מפסיק לזחול לידה. הוא רוצה את אמא ותר אחר תשומת ליבה לאורך כל הראיון. בשבוע הבא, שלושה ימים אחרי יום השנה לפיגוע, יחגוג את יום הולדתו הראשון.
"אומרים לי שהוא ממש דומה לי", היא מחייכת. "אבל זה היה קשה, וזה עדיין קשה. הוא ילד ממש שובב, והוא יהיה עוד יותר שובב. כשהוא נולד, לא יכולתי להחזיק אותו. זה מתסכל. זה מסוכן שאחזיק אותו, כי הוא יכול ליפול לי מהידיים. קשה לי גם לקלח אותו, להלביש אותו, להחליף לו חיתול".
היא מכינה לנו קפה ביד שמאל. זה כבר מרגיש לה די טבעי, אבל התנועות עדיין נראות מדודות ומחושבות. יד ימין ורגל ימין לא מתפקדות, והדיבור איטי.
עד הבוקר הנורא ההוא היו לה חיים רגילים. היא התגוררה עם משפחתה בשכונת קריית מנחם בירושלים, הבת השנייה מבין ארבעת ילדיהם של רחל ויצחק, שניהם מורים, תלמידת כיתה י"ב בתיכון בויאר.
ביום חמישי, 21 בנובמבר 2002, יצאה ב־7 בבוקר לתחנת האוטובוס ברחוב מקסיקו, בדרכה לבית הספר. בתחנה פגשה שתי חברות, והן עלו יחד לאוטובוס בקו 20. מייד אחריהן עלה המחבל.
"באותו יום היה לי מבחן במתמטיקה. האוטובוס היה עמוס, לא היה מקום לשבת, אז עמדנו. לידי עמד מישהו שנראה לי חשוד. זו היתה תקופה של פיגועים, והיה משהו עצבני במבט שלו. אמרתי לחברות שלי, 'הוא לא נראה לכן חשוד?' הן אמרו, 'מה פתאום'.
"שנייה אחר כך הגיע הבום".
היא זוכרת רק את הפיצוץ האדיר. לא זוכרת דבר מהדרמה שקרתה סביבה אחר כך.
המחבל, איש חמאס בן 23, נשא על גופו חגורת נפץ במשקל 5 ק"ג, שהורכבה מחומר נפץ ומרסיסי מתכת. בפיצוץ נהרגו 11 מנוסעי האוטובוס, ובהם ארבעה תלמידים. 50 איש נפצעו, ובהם שתי חברותיה של אלומה, שנפצעו קל.
אלומה היתה מורדמת ומונשמת במשך חמישה ימים. כשהתעוררה, הצליחה לפקוח רק את עין שמאל. חצי מפניה היו משותקות, גם חצי מהפה. "התחלתי לנסות להזיז את הגפיים, והבנתי מייד שנפגעתי. הבנתי שהייתי בפיגוע. לא יכולתי לדבר, המילה היחידה שהצלחתי להגיד היתה 'איה'. ככה הבינו שמשהו כואב לי.
"אמרו לי כל הזמן לחייך, כדי לחזק את השרירים. אחרי כמה שבועות, עם הרבה תרגול, העין והפה השתחררו. אבל לקח לי זמן להבין שאשאר משותקת בגפיים הימניות. אני חושבת שזה קרה בשבוע השני. הייתי ימנית, ופתאום הבנתי שאין לי יד ימין. שיד שמאל אמורה מעכשיו לתפקד כיד ימין.
"אמרתי לעצמי, יאללה, צריך להילחם ולעבור את זה. לא חשבתי שזה מצב סופי. תמיד הייתי הבן אדם הכי אופטימי, ואני עדיין כזאת. חברת ילדות שלי שאלה אותי אז, 'איך את כזאת אופטימית?' אמרתי לה, 'יש לי עוד צד שלם בגוף שלא נפגע. אני צריכה להמשיך לחיות ולהגיד תודה כל יום'".
מתי הבנת שהשיתוק הוא מצב סופי?
"אני לא בטוחה שהבנתי את זה עדיין".
היא היתה מאושפזת שנה וחצי בשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים, ואחריהן עוד ארבע שנים וחצי בשיקום יום, באה לבית החולים בבוקר וחוזרת הביתה בערב.
"הייתי צריכה כל יום להתחיל מאפס ממש. בשנה וחצי הראשונות הייתי על כיסא גלגלים, ולאט־לאט למדתי שוב לעמוד וללכת. לא הסכמתי ללכת עם מקל הליכה, רציתי לחזור ללכת רגיל.
"למדתי ללכת בלי להשתמש ברגל ימין. למדתי לתפקד ביד שמאל, לכתוב ביד שמאל, הכל. בהתחלה, כשנתנו לי לתפוס כדור ביד שמאל, הייתי תופסת אותו ולא מצליחה למסור. עם הזמן הצלחתי גם למסור, זה היה עצום.
"בשיקום למדתי לדבר מחדש, לקרוא, לכתוב, דקדוק, כל מה שקשור לשפה. זה לא פשוט ללמוד לדבר בגיל 17, אבל הצלחתי. לקח לי שנתיים. זה תהליך שעדיין נמשך, גם היום, כי יש מילים שביום־יום לא משתמשים בהן, ורק כשאני שומעת מילה כזאת אני נזכרת שהיא קיימת.
"היום לא רואים עלי כלום, אבל כשאני מתחילה לדבר, או ללכת, מייד מבינים שעברתי משהו. הדיבור שלי איטי, ורואים שהיד והרגל לא מתפקדות".
במהלך השיקום, בגיל 19, היא גם השלימה את בחינות הבגרות. "היה קשה, אבל עשיתי את זה. את השירות הצבאי פספסתי, למרות שנלחמתי בשיניים כדי להתגייס כמו כולם, לא רציתי שיוותרו עלי. הם לא רצו לגייס אותי, ואפילו לא הסכימו שאתנדב. אחרי מאבק ארוך הסכימו שאתנדב, אבל הייתי כבר בת 21. לא רציתי להתנדב בגיל שבו שאר בני גילי כבר משתחררים. בהמשך עשיתי תואר ראשון בתקשורת חזותית, זה לקח לי כמה שנים".
הטראומה לא מרפה ממנה. "במשך שנים היו לי סיוטים על הפיגוע, הייתי מתעוררת בלילות כל הזמן. בכיתי בלי הפסקה. לאט־לאט זה נרגע. לומדים לחיות עם זה, אבל עד היום אני הולכת לפסיכולוגית".
מגיל 19 ניסתה למצוא בן זוג. "היה חשוב לי להקים משפחה, אבל עם הנכות שלי זה לא היה פשוט. נרשמתי לאתרי היכרויות, רשמתי בכרטיס שלי שאני נכה, שאנשים יידעו. ופעם אחר פעם בחורים לא קיבלו אותי בגלל זה. היו כאלה שפסלו אותי עוד כשדיברנו באתר, והיו כאלה שבאו להיפגש איתי ונרתעו. זה כמעט בלתי אפשרי למצוא זוגיות כשאתה נכה".
לפני שנתיים וחצי, בגיל 32, הרימה ידיים והחליטה למחוק את הכרטיס שלה מאתרי ההיכרויות. אבל בדיוק ביום שבו התכוונה להתנתק, קפצה לה הודעה מאחד האתרים.
"היי, מה נשמע? רוצה לבוא אלי?"
קראו לו מיכאל גרצנשטיין, ובכרטיס שלו נרשם שהוא עולה חדש משווייץ, בן 34 ומתגורר במבשרת ציון. "הייתי בטוחה שהוא פנה אלי כי לא קרא שאני נכה. אמרתי, 'נגיד לו את האמת מההתחלה, אין לי כוח לשטויות'. כתבתי לו: 'אני נכה. מקבל?'
"הוא ענה מייד: 'מקבל. אני עולה חדש משווייץ. מקבלת?' כתבתי: 'מקבלת'".
מיכאל (37) עלה לישראל בסוף 2015 לבדו, כשהוא משאיר את כל משפחתו מאחור. שף במקצועו, עד הקורונה עבד במסעדה בירושלים, ומאז הוא בבית. "אני מקווה לחזור לעבוד מייד אחרי שייגמר המשבר", הוא אומר במבטא צרפתי כבד.
מיכאל נולד לאב יהודי ולאם נוצרייה, וגדל כנוצרי עד גיל 15. "חגגתי את החגים הנוצריים, כנסייה בימי ראשון וכל המנהגים האחרים", הוא מספר, "בגיל 15 הבנתי ששווייץ זה לא בשבילי. לא הרגשתי בבית. החלטתי שאני רוצה להיות יהודי, כמו אבא שלי. רציתי לבוא לקיבוץ בישראל ולחיות שם כמה חודשים, אבל זה לא יצא לפועל בגלל הלימודים.
"בכל מקרה, לא הפסקתי לחשוב על זה. בגיל 30 באתי לפה לטיול של עשרה ימים, לבדי. כשחזרתי לשווייץ החלטתי שאני לא רוצה עוד לחיות שם, שווייץ נגמרה בשבילי. פניתי לסוכנות היהודית, אבל היתה אז תקופה של מתיחות ביטחונית בארץ וזה לא יצא לפועל.
"אחרי שנתיים באתי שוב לטיול בארץ עם חברים. בסוף הטיול, כשהיינו בשדה התעופה, בכיתי. שאלתי את עצמי, למה לי לחזור. כשחזרתי לשווייץ, פניתי שוב לסוכנות".
מיכאל הבין שכדי שיוכל לקבל אזרחות בישראל, הוא יצטרך לעבור גיור. "אמא שלי לא יהודייה, אבא שלי כן, ומבחינת הדת הבנתי שאני צריך להתגייר. אמרתי לאבא שלי שאני זקוק לכתובה של החתונה של סבא וסבתא שלי, כדי להוכיח שהוא יהודי, ולעוד מסמכים.
"בספטמבר 2015 באתי שוב לטיול בישראל, הפעם לשבוע. נפגשתי עם רב בקיבוץ עין הנצי"ב, והוא אמר לי לחזור אליו אחרי חודש לגיור. להתגייר בשווייץ לוקח בין שבע לעשר שנים. בישראל זה הרבה יותר מהיר, כמה חודשים. אחר כך בית דין, מקווה, וזהו. השלמתי את הגיור בתחילת 2016".
במשפחה לא שאלו אותך למה החלטת לעבור לישראל ולהתגייר?
"לא. הם הבינו למה עשיתי את זה ותמכו בי במאה אחוז. ברור שזה קשה, כי אני לא רואה הרבה את ההורים שלי. עכשיו, בגלל הקורונה, לא ראיתי אותם כבר שמונה חודשים. חוץ מהמשפחה של אלומה וכמה חברים שהכרתי בזמן הגיור, אני לבד. זה קשה. בשבוע הבא, כשאיתן יחגוג שנה, ההורים שלי לא יהיו איתנו. אבל הם כבר שלחו מתנות".
אחר כך החליט מיכאל לחפש בת זוג באתרי היכרויות ישראליים. באפריל 2018 מצא את אלומה.
"דיברנו באתר, היתה שיחה טובה. כשהיא אמרה לי שהיא נכה, אמרתי לעצמי: 'אין בעיה, אני עולה חדש שלא מדבר עברית. זה אותו דבר. יש בעיה עם אלומה, ויש בעיה איתי'".
אלומה: "לא נראה לי שהוא הבין את מידת הנכות שלי".
מיכאל מביט בה בחום. "יש משהו שאת לא מבינה. יש לך מזל שיש לך שתי ידיים. כל הזמן אומרים לך שיש לך רק יד אחת, אבל יש לך שתיים".
אלומה: "לא. כולם אומרים שיש לי שתי ידיים, ואני אומרת שיש לי רק יד אחת. תכלס יש לי רק יד אחת".
מיכאל: "רק יד אחת עובדת, אבל יש לך שתיים".
אלומה: "בשיחה הראשונה הוא סיפר לי שהיה לו אוגר עם שלוש רגליים. רצה להראות שאין לו בעיה עם נכים".
למחרת שיחתם, ביום שישי בצהריים, היא כבר נסעה אליו מירושלים לביתו שבמבשרת. נהגה בהתרגשות במכונית שלה, שמותאמת לנכים, ותהתה איך תרגיש כשייפגשו.
"ברגע שראיתי אותו, חייכתי", היא צוחקת, "כבר אז הוא ידע שאתחתן איתו".
מיכאל: "היא באה אלי שוב במוצאי השבת, ושתינו קפה בחוץ. משם הסיפור התגלגל".
אחרי שבועיים יחד פקדה את מיכאל טרגדיה קשה. אחיו אריק נהרג בתאונת צלילה באגם ז'נבה, בגיל 33.
"אריק היה האח היחיד שלי מאותה אמא ומאותו אבא. יש לי עוד שני אחים מאבא שלי, שנולדו אחרי שהוא נפרד מאמא שלי - דוד (23) ונוח (21). התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אם היא יודעת. היא ענתה שלא. סיפרתי לה שאריק נפטר".
אלומה: "אמרו לנו שהוא נסחף מהחלק השוויצרי של האגם לחלק הצרפתי. המשפחה שלי אספה כסף עבור מיכאל כדי שיוכל לקנות כרטיס טיסה, ואז הוא טס להיות עם אמו ואחיו.
"אחרי שבוע של חיפושים באגם, נמצאה הגופה שלו. באותו יום נסעתי לשווייץ ונשארתי עם מיכאל. אפשר לומר שהטרגדיה הזאת חיזקה את הקשר שלנו.
"כשהיינו בדרך להלוויה של אריק, מיכאל החליט להציע לי נישואים. הוא אמר לי, בעברית: 'אלומה, אני אוהב אותך, ואני רוצה לבלות איתך את שארית חיי'.
"זה היה גם עצוב וגם שמח. היינו יחד זמן מועט, בסך הכל שלושה שבועות, כולל השהות בשווייץ. אמרתי לו: 'אני מסכימה, אני אומרת כן, אבל באתי לפה לעניין אחר לגמרי. באתי לפה כדי להחזיק לך את היד בהלוויה של אחיך. תן לדברים להתגלגל'.
"חזרנו לישראל, ולא דיברנו שוב על החתונה. אחרי שבעה חודשים הוא הכין לי הפתעה. בערב ט"ו באב הוא עשה אירוע בבית של דודה שלי במבשרת ציון. ממש הפקה. כל המשפחה שלי היתה שם. כשהגעתי, הוא כרע ברך והציע לי נישואים, בצרפתית. לא הבנתי שום דבר ממה שאמר, אבל ברור שאמרתי כן".
הם התחתנו בפברואר 2019 ברחובות. הוריו ואחיו של מיכאל באו משווייץ. "מהצד שלו היו בערך 30 איש, ומהצד שלי - 400", אלומה מחייכת, "ההורים שלי שמחו מאוד שהתחתנתי, אחרי כל מה שעברתי. זו היתה החתונה הכי מרגשת בעולם".
אחרי החתונה עברו לגור יחד, בדירה ששכרו במודיעין. מיכאל חובש כיפה ומנהל אורח חיים דתי, ואלומה נותרה חילונית. "זה לא פשוט", הוא אומר, "אני רוצה שנשמור שבת, כשרות, חגים, צומות. אלומה פחות מתחברת. אז בסופי שבוע אני שומר שבת, והיא רואה טלוויזיה. עכשיו יש לנו את איתן, אני רוצה דברים בשבילו לפי הדת".
אלומה: "אבל על התספורת שלו הסכמתי. אמרתי לך שאני מסכימה שנעשה לו חלאקה בגיל 3, שתהיה מרוצה".
אז איך מגשרים על הפערים?
מיכאל: "צריך לראות מעבר לנכות ומעבר לדת. צריך להסתכל מה יש בפנים, לראות איזה מין בן אדם היא. זה מה שגרם לי לרצות להיות איתה".
זמן קצר אחרי החתונה נכנסה אלומה להיריון. "התברר שהפציעה הקשה שלי לא פגעה ביכולת להיכנס להיריון", היא מספרת, "בתחילת החודש התשיעי הכניסו אותי לשמירת היריון, כי הפסקתי להרגיש את העובר. הדופק שלו ירד פתאום בצורה דרמטית, והיתה סכנה ממשית שהוא לא ישרוד. הבטחתי לו שאם הוא שורד את זה נקרא לו איתן, נוסף על השם אריק, שתכננו עוד לפני כן".
בגלל הנכות נקבע לה ניתוח קיסרי מראש, בבית החולים הדסה עין כרם. "הודיעו לי שהניתוח יהיה ב־21 בנובמבר. אמרתי להם: 'לא חשוב מה, אני לא יולדת בתאריך של הפיגוע'. בסופו של דבר, הניתוח התבצע ב־24 בנובמבר.
"אחרי הלידה השאירו אותי באשפוז עוד עשרה ימים. את טקס ברית המילה חגגנו בבית הכנסת של בית החולים, שבו הצילו את חיי. ההורים של מיכאל באו לטקס, אבא שלו היה הסנדק. זה היה מרגש מאוד".
המלחמה שלה נמשכת מדי יום. "קשה לגדל את איתן, למרות שזה שווה את הקושי. לא כולם מבינים עד כמה קשה. אומרים לי, 'גם לאנשים בריאים לא קל', אבל זה משהו אחר לגמרי.
"בגלל המצב שלי מיכאל צריך יותר לעזור לי. עכשיו זה בסדר, כי הוא בבית. נראה מה יקרה כשתיגמר הקורונה והוא יחזור לעבוד".
אתם חושבים על עוד ילדים?
אלומה: "אנחנו רוצים ולא רוצים".
מיכאל: "אני רוצה עוד ילדים, אבל אני יודע שגם עם ילד אחד קשה מאוד לאלומה. עוד אחד יהיה יותר קשה".
אלומה: "כשאני מספרת לאנשים על הפיגוע, הם אומרים לי, 'וואו, שאפו'. ואני אומרת להם: למה? הרי אין לי יד ואין לי רגל. אבל כן, החתונה שלי, וזה שאני אמא - הם הניצחונות שלי. גם זה שאני לא בכיסא גלגלים - ניצחון. ניצחתי את עצמי, שזה הכי גבוה שאפשר. ניצחתי, כי בדרך פלא, יש לי את איתן. תכלס, יש לי הכל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו