פורק משרד האספקה והקיצוב
באמצע נובמבר 1950 נסגר סופית משרד האספקה והקיצוב. כל חדריו בבניין המפואר בירושלים, שבו שכן בעבר מלון "פאלאס", רוקנו - ושטח המשרדים הוחזר לבעלים החוקיים שלו - האפוטרופוס הכללי.
המשרד, שפעל בהנהגת השר דב יוסף במשך 19 חודשים (מאפריל 1949 עד נובמבר 1950), ניהל למעשה את אורח החיים של אזרחי המדינה בתחומים מגוונים, ובהם קיצוב במזון, בהלבשה ובהנעלה, הכפפה של כל בית אב בארץ לשירותי חנות מכולת ספציפית ואיסור הוצאת דולרים לחו"ל.
בתחילת דרכו התקבלו תוכניות המשרד על ידי הציבור באהדה ובתמיכה, אך אט־אט מצאו עצמם האזרחים חיים במשטר צנע מעיק שהלך והקשיח את הצווים, ההגבלות והאיסורים, שהביאו איתם גם ביורוקרטיה נשכנית.
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, חש שהמרמור בעם הולך ומגיע אל סף פיצוץ. הוא סבר שיש לפרק את משרד האספקה והקיצוב ומצא ביעקב גרי, עורך דין בעל ניסיון עסקי רב - שהקים, בין השאר, את "חברת אפריקה־ישראל להשקעות" - כמתאים למילוי המשימה.
באותם ימים קבע החוק ששינוי בהרכב חברי הממשלה דורש ראשית את התפטרותה, ואי לכך פורקה ממשלת ישראל הראשונה, ושבועיים לאחר מכן, ב־1 בנובמבר 1950, הוצגה בפני הנשיא, חיים ויצמן, הממשלה השנייה, שאליה התווספו שניים: פנחס לבון, מנהיג פועלים וחבר כנסת מטעם מפא"י, שמונה לתפקיד שר החקלאות (ולימים לשר הביטחון), ויעקב גרי, שמונה לתפקיד שר המסחר והתעשייה. השר דב יוסף, שנותר ללא משרד, מונה לתפקיד שר התחבורה.
בחלוקת "השלל" ממשרדו של דב יוסף נקבע שנושאי יבוא, יצוא וייצור מזון יועברו לאחריותו של פנחס לבון במשרד החקלאות, וכל שאר ענפי הכלכלה והשירותים הועברו לאחריות משרד המסחר והתעשייה, בראשות יעקב גרי.
משטר הצנע, שבעטיו פורק משרד האספקה והקיצוב, המשיך לפעול בישראל עד סוף שנות ה־50.
הגיע לאקרנים: הסרט העצמאי הראשון בישראל
באמצע נובמבר 1950 הוקרנו ההצגות האחרונות של "הפוגה", הסרט הראשון בעברית באורך מלא (65 דקות), שהופק במדינת ישראל ביוזמה עצמאית.
את הסרט יזם עמרם עמאר, שנולד במרוקו וברבות השנים הוסמך שם כשוחט בקר. בגיל 30 עבר לפריז, נחשף לעולם הצילום ונכבש בקסמו. הוא הפך במהרה לצלם סרטים, וב־1949 הוזמן לצלם בישראל סרט תיעודי.
בפגישותיו עם המפיקים בארץ, בעלי חברת "סרטי עצמאות - חברה ירושלמית להסרטה בע"מ" - הוא שכנע אותם להפיק סרט ישראלי באורך מלא, וכשסוכמו התנאים, הפך עמאר לתסריטאי, לבמאי ולצלם של הסרט.
עלילת "הפוגה" סבבה סביב משולש אהבה מלודרמטי מזרחי־אשכנזי, המתרחשת על רקע אחת ההפוגות בקרבות מלחמת העצמאות. בסרט, שנעשה בתקציב זעום, השתתפו שני בחורים וארבע בחורות, כולם אנונימיים, למעט רות גבריאלית, ששיחקה בסרט נוסף וכונתה, כבר ב־1950, "כוכבת הסרטים הישראלית".
האמצעים להפקת סרט באורך מלא בזמנים ההם בישראל היו נדירים: את ציוד הצילום הביא עמאר איתו מצרפת, התלבושות היו של השחקנים מהבית, ופיתוח הסרט נעשה במעבדות צה"ל. "הפוגה" הוקרן לראשונה בקולנוע "אוריון" בירושלים, ספג ביקורות גרועות והורד אחרי שבוע. לאחר מכן הוקרן עוד פעמים בודדות - ונעלם לגמרי.
שנים רבות לאחר היעלמותו החל חוקר הקולנוע העברי יעקב גרוס ז"ל בחיפושים אחריו, והסרט נמצא לבסוף בסיועו של עו"ד רם כספי, שקרוב משפחתו, יגאל כספי, היה מהמשקיעים ב"הפוגה". הסרט הוקרן באירוע שנערך ב־1990 בסינמטק ירושלים, בהשתתפות שחקניו. חלקו ניתן כעת לצפייה - בסריקת הקוד המצורף כאן.
חשש מקריסת ענף הלול
"ענף הלול של משקי העופות הפרטיים עומד בפני קריסה, שתותיר מצד אחד המוני משפחות מגדלים בפני שוקת שבורה, ומצידו האחר - יישארו תושבי המדינה בלי ביצים", כך התריע יו"ר "ארגון משקי העופות", אליהו בן־צבי, בכנס חירום על "עתיד משקי העופות הפרטיים בישראל", שנערך באולם קולנוע "שדרות" בתל אביב (שדרות רוטשילד 80).
ימים ספורים לפני הכנס פרסמה "הוועדה הממשלתית לבדיקת מצב הלול בישראל" את מסקנותיה והודיעה ש"בראש ובראשונה יש לעצור באופן מיידי את הגידול בענף הלול, שכן לאור הגידול הלא מבוקר של ענף זה בשנה האחרונה - המשך קיומו של הלול בישראל תלוי על בלימה".
התברר שמקום המדינה, במאי 1948, התרחב הלול העברי בעידוד הממשלה מ־1.7 מיליון תרנגולות מטילות לכ־6 מיליון, ואספקת הביצים מייצור מקומי באותה תקופה גדלה מ־7 מיליון ביצים בחודש ל־21 מיליון.
"רק בעשרת הימים האחרונים נפל מחירה של ביצה ב־18 אחוזים, מ־39 פרוטות ל־32", דיווח היו"ר בן־צבי וסיכם ש"זוהי לנו תקופת איש לביתו יעשה, שכן נראה שקצרו ידינו מלהושיע".
ענף הלול עבר מאז תהפוכות רבות, וכיום הוא מנוהל באמצעות משטר של מכסות ייצור ויבוא, במגמה לספק כ־2 מיליארד ביצים הנצרכות מדי שנה על ידי תושבי ישראל - ממוצע של כ־230 ביצים לנפש בשנה.
(*תודה ללולן רפי סביון מביצרון על הסיוע)
אושרה תוספת מזון לעובדים ב"עבודה קשה"
בעקבות בקשות חוזרות ונשנות של ארגוני העובדים, אישרה הוועדה הבין־משרדית לענייני עבודה תוספת מזון לעובדים בעבודה גופנית. נמסר שעם בעלי המקצוע שרשאים לקבל תוספת נמנים מסגרים, מכונאים, שרברבים, לשים באפייה בידיים, סתתים, צבעים, סדרי יד בדפוס, פועלים על יד תנורים בחום גבוה, ועוד. ואגב, היו שנים שבהן ניתנה תוספת מזון בקיבוצים לחברים גבוהי קומה במיוחד, שנקראה "תוספת גובה".
"הגפרורים באיכות ירודה"
בדיוני הכנסת שנערכו באמצע נובמבר 1950 העלה ח"כ חנן רובין ממפ"ם שאילתה שהופנתה לשר המסחר והתעשייה החדש, יעקב גרי: "האם העלה אדוני לדיון במשרדו את נושא טיבם הגרוע של גפרורי נור?" השר גרי השיב ש"לצערי, הנושא אינו בפיקוח משרדי, ויש להעבירו להנהלת המכס והבלו, האמונה בדבר". בית החרושת "נור" לגפרורים הוקם ב־1923 ונוהל החל מ־1935 על ידי יחיאל ויצמן, אחיו של נשיא המדינה, חיים ויצמן, ואביו של נשיא המדינה השביעי, עזר ויצמן.
זוּכה - בזכות יום כיפור
דב בורשטיין, סוחר מיטות מתל אביב, הובא ב־20 בנובמבר 1950 לפני שופט, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום בעוון הפקעת מחיר של מיטה לילד. עם פתיחת המשפט ביקש הסנגור מהשופט לדעת מה היה התאריך שבו בוצעה, כביכול, העוולה שבגינה נשפט מרשו. השופט בדק וענה שהמקרה אירע
ב־21 בספטמבר 1950. בתגובה פנה הסנגור ואמר: "יואיל נא כבוד השופט לבדוק ביומנו, האם התרחש באותו היום במדינת ישראל אירוע מיוחד כלשהו?" בבדיקה התברר שבאותו תאריך חל יום כיפור, שבו כל בתי העסק סגורים, כידוע. הנאשם זוכה מיד מכל אשמה.
הנעלמים / בריאות
ביקור רופא
כיום אפשר להשיג שירות של רופא הביתה, שלרוב הוא תורן מוקד בקופת החולים, שמטפל בחולה לראשונה בחייו - וקרוב לוודאי שגם האחרונה. ואולם, בזמנים ההם לכל משפחה היה "הרופא שלה" בקופת החולים, בקשר שנבנה לאורך שנים רבות, שבהן טיפל הרופא בהורים, בילדיהם ולעיתים גם בדור הנכדים. הוא היה מגיע לביקור כשהוא נושא בידו תיק רופא גדול (בתמונה), ולילדים היה משאיר לפני לכתו ממתקים צבעוניים, שנקראו בזמנו "סוכריות רופא".
הצרכנייה / פריטים מאז
אקדח מדבקות
פטנט שהגיע מאמריקה בשנות ה־60: לתוך האקדח היו מזינים סרט פלסטי מגולגל, ואז המשתמש היה מסובב את קרוסלת האותיות, מציב בכל פעם את האות הנכונה ממילות המדבקה שביקש להכין, ויוצר אותה על ידי לחיצה על ההדק. לבסוף היו תולשים את המדבקה מפי האקדח, מסירים ממנה את חלקה האחורי ומדביקים אותה לראווה. עד מהרה החלו יצרנים ישראלים להציע קרוסלת אותיות בעברית - והביקוש למוצר הלך וגדל.
מאבקים אידיאולוגיים על מגרש הכדורגל
השנאה בין קבוצות הפועל, שנתמכו בידי מפא"י וההסתדרות, לבין קבוצות מכבי, שבהן תמכו אנשי הבורגנות העירונית, גרמה להשבתת הליגה בכדורגל. בעקבותיה הזמינו מרכזי הספורט קבוצות מחו"ל לצורך קיום משחקי ידידות בארץ. משחק ראשון התקיים ב־19 בנובמבר 1950 במגרש "באסה" (לימים אצטדיון בלומפילד), ובו מחזיקת הגביע השבדי, א.י.ק, הביסה את הפועל תל אביב (בצילום) 0:4. ב־1951 יושרו ההדורים בין מרכזי הספורט, והליגה שבה לפעילותה. עומדים (מימין): רחביה רוזנבוים, אשר בלוט, חיים גלזר, יהושע זילברשטיין, אדמונד שמילוביץ' ומשה מלמד. כורעים: בוצ'קה פלמן, יעקב חודורוב, ישראל וייס, שמעון צימרמן ודוד שווייצר
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il