שאלה שפרסם הבוקר (שני) הרב יובל שרלו בדף הפייסבוק שלו מעלה על השולחן סוגיה שנעלמה מאז תחילת משבר הקורונה, בשל סגירת בתי הכנסת – האם נדרשת מחיצה להפרדה בין נשים לגברים במנייני החצרות של ימי הקורונה.
"בתקופת הקורונה התגבש אצלנו מניין בחצר שהביא אושר גדול לדיירי הבניין שביקשו להתפלל, ולא היווה בעיה מבחינת דיירי הבניין שאינם דתיים", סיפר השואל לרב שרלו. לדבריו, על אף שמדובר בבניין הטרוגני שבו גרים בצוותא דתיים וחילונים, עולים חדשים וישראלים, מזרחים ואשכנזים, מבוגרים וצעירים, תלמיד חכם גדול, רב קונסרבטיבי, זוג לא יהודי, לכולם "היה ברור שכל אחד בא מזרם אחר וכולם חיים בשלווה ובנחת ומתוך הבנה של התחשבות".
המניין, הוא סיפר עוד התנהל כהלכה, כאשר המתפללים הגברים ישבו במרכז החצר שבה מתקיים המניין, והנשים ישבו בשביל, "כאשר בינן ובין הגברים מפרידים כמה שיחים ועציצים, עם רווחים פה ושם ביניהם".
אלא שלאחרונה התעוררה מהומה. "לפני כשבוע הגיע לחצר אחת הדיירות, שכלל אינה מתפללת במניין והחלה לצעוק שלא יתכן שנשים וגברים ישירו ביחד, וגם לא יתכן שלא תהיה מחיצה. לדבריה זו עבודה זרה ותועבה שנעשית ברכוש המשותף, והיא לא תיתן לזה יד".
כמה ימים לאחר מכן, מספר השואל, הוא הופתע לגלות שהשכנה ובעלה תלו סדינים בצד השביל "באופן שמסתיר את השביל בו יושבות הנשים", וזאת לאחר שהגיעו לפשרה עם כמה מהמתפללים בלבד. הדבר עורר סערה ומחלוקת בין שאר המתפללים, ולבסוף המניין עבר למקום אחר, שבו הוא התקיים ללא מחיצה – אך גם ללא חלק מהמתפללות שהיו בו בעבר. "האם נדרשת מחיצה במניין החצר והאם המחיצה שקיימת היום בסדר מבחינה הלכתית?", ביקש השואל לדעת.
"מאוד מאוד כואב לי לקרוא את מה שאתה כותב", השיב הרב שרלו, "החשיבות העליונה של התפילה בציבור וביחד נפגעת כל כך [מהמחלוקת], ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום... באופן ממוקד: אין שום איסור להתפלל במקום זה בלי מחיצה. לא זו בלבד, אלא שבמקומות ארעי – רבים, גם המקפידים מאוד על ההלכה – מתפללים בלי מחיצה, כגון באולמות שמחות וכדומה. תפילה זו היא ארעית. מחיצה היא דין בבית כנסת (וכדי להסיר ספק, יש להקפיד עליה מאוד, ואין להתפלל בבית כנסת בלי מחיצה), אבל לא למקום עראי כפי שהיא עכשיו, גם אם ארעית לזמן יחסית ארוך".
"אין דין בית כנסת למקום התפילה שלכם, שהלוא אם היה – גם לשכן היה אסור לעבור שם (קפנדריא), לאכול שם, ושאר דיני קדושת בית כנסת... לכן, הטיעון ההלכתי של הזוג לא מתחיל". כמו כן, "אין להם שום סמכות הלכתית לאכוף את עמדתם על שאר המשתתפים. זהו רכוש משותף. לא שלהם, ואין לעמדתם זכות וטו, על אחת כמה וכמה שהם לא מתפללים שם ולא נדרשים לעבור עבירות".
ומה בכל זאת נכון לעשות במקרה כזה כדי לפתור את המחלוקת? הרב שרלו מציע פגישת מתפללים שתחולק לשתיים: "פעם ראשונה – ללא קבלת הכרעות, אלא שכל אחד יוכל לבטא את כאבו, את רצונו, את עמדותיו וכדומה. המטרה תהיה רק שכל אחד יקשיב. אין משהו חשוב יותר מאשר לאדם מאשר ההכרה בעמדתו, ההקשבה לה, הנכונות לשקול אותה וכדומה. זה כלל יסודי בטיפול זוגי, והוא נכון גם ב'טיפול קהילתי'. לאחר מכן להתפזר, ולבקש מכל אחד להציע הצעה בנוסח כמה רחוק אתה יכול ללכת. כגון: להבחין בין התפילות שנשים באות ובין אלה שפחות; שנשים תנסנה להקפיד על ישיבה מאחורי השיחים היותר גבוהים וכדומה. ואז לקיים פגישה שנייה ברוח זו, כאשר יהיה נכון ללכת הכי רחוק כל אחד לקראת השני (לא רק צד אחד)".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו