דן ומרים פורטמן, בשנות ה-80 לחייהם מפתח תקווה, הם בני הזוג שנפטרו שלשום ממחלת הקורונה בהפרש של שעה וחצי זה מזו. דן נפטר בית החולים בילינסון ואילו מרים נפטרה בבית.
הבת תמר שחם סיפרה: "הורינו ילידי הארץ, בנו אותה במו ידיהם. אבא לחם במלחמות ישראל בחטיבת הצנחנים, נלחם במיתלה ובפעולות התגמול למען בטחון המדינה. היה חקלאי שהפריח את אדמת הארץ , אוהב אדם, נדיב, טוב לב וצנוע. היה פעיל ועצמאי עד ליום בו חלה במחלת הקורונה".
"אמא לחמה בפלמ"ח, כנערה בת 16. עבדה כאחות מעל 50 שנה, ולאחר פרישתה לפנסיה התנדבה בקופת חולים שנים רבות. בשנותיה האחרונות חלתה ונעזרה במטפלת סוניטה בשיגרת יומה".
תמר סיפרה על ההתמודדות עם המחלה: "לפני שבועיים נדבקו במחלת הקורונה, אבא, אמא והמטפלת סוניטה. אנחנו לא יודעים איך זה קרה, אבל לאט לאט ראינו שהתגברו התסמינים. ביום ראשון פינינו את אבא לבית החולים, ואמא נשארה בבית תחת טיפולה המסור של המטפלת".
"הטיפול שאבא קיבל בבית החולים שיפר את מצבו לכמה שעות, ודיברנו איתו בשיחת וידאו בצהריים. הלכנו לדרכנו ונקראנו לשוב לבית החולים לאחר שמצבו הדרדר באופן פתאומי. בשעה 17:30 הלך אבא לעולמו ונפרדנו ממנו. נסענו לאמא לבקר אותה, וכשהגענו, בשעה 19:30, נשמה אמא את נשמתה האחרונה. ונפרדנו גם ממנה".
"אין מילים לתאר את האבל שירד על המשפחה, מציאות אכזרית טפחה על פנינו. אמא הייתה אישה חולה, וידענו שימיה ספורים. אך אבא היה איש חזק, בן 84 התנדב בבית חולים השרון ב-20 שנים האחרונות, התעמל כל יום, נהג ברכבו לבקר את נכדיו, היה דעתן בנוגע לכל עניין ודבר. ולפתע, באבחת סכין חדה, בתוך שעות ספורות, נדם קולו. ובעודנו בדרכנו מבית החולים לאמא, ברגע שהגענו אליה, נדם גם קולה".
"מי שמכיר אותם אומר, שבחייהם, אהבו לשבת שעות זה לצד זה להחזיק ידיים וללטף זה את זה. ואמא, שמצבה היה מאד קשה, חיכתה לאבא. וכשאבא נפטר, יצאה נשמתו, וקראה לאמא, נתנה לה יד, ויד ביד עלו ביחד לשמים, לעד יישארו כך בליבנו, אוחזים ידיים. ההורים השאירו שבט גדול, מפואר ואוהב: שלוש בנות, שמונה נכדים ו-16 נינים. יהי זכרם ברוך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו