מנהיגיו מבינים מה פער העוצמות, הגרעיניות והקונבנציונליות. בכל זאת הם מעזים לאיים בתקיפה גרעינית של האומה החזקה בעולם מפני שפיענחו את הסוד כי בהתמודדות הזאת אין צורך לשקול את כמות הנשק הגרעיני אלא את הפסיכולוגיה של המנהיגים. תוקפנותם הלשונית רבה מזו של ברק אובאמה וצ'אק הייגל ואחרים הנושאים באחריות לביטחון הלאומי של אמריקה, ולפיכך ינצחו.
מגישה: דניאל רוט, צלם: פז בר רויטרס
בראיון שערכה עם אובאמה שאלה אותו יונית לוי מערוץ 2 מדוע להעניק אמינות להצהרותיו בעניין איראן, אם אמריקה ניצבת חסרת אונים מול צפון קוריאה. בפי הנשיא היתה תשובה מגומגמת, שמצא את צפון קוריאה גרעינית, ולא כן את איראן.
אמריקה אינה מבינה עד כמה ההתגרות הצפון־קוריאנית חמורה, בעיקר אם לא תהיה בסופו של דבר התנגשות צבאית, ועד כמה היא משפיעה לרעה על שאר העולם. אין כנראה תרגום לאנגלית לדברי חז"ל במדרש "אם קם להורגך - השכם להורגו".
השואה והקמת המדינה
מחרתיים יירד אבל כבד על הארץ. למרות שהטקס הפך שגרתי - תמיד זו רחבת "יד ושם" ונאומי הנשיא וראש הממשלה ותפילת "אל מלא רחמים" ושש אבוקות בידי הניצולים ומסדר צבאי - בהתעטף עליו נפשו מתכנס העם היהודי מול מסכי הטלוויזיה. כמו מסורת משפחתית כואבת.
מבחינה עיונית יום השואה הוא הביטוי המאתגר ביותר על בית היוצר של הכנענים והפוסט־ציונים אשר הציבו את העבריות והישראליות כחלופה מהותית ליהדות.
השואה אינה הצידוק לקיום ישראל כפי שטעה ברק אובאמה להצהיר לפני כארבע שנים בקהיר, ותיקן כראוי ובאומץ לב בירושלים. ישראל קיימת על פי עקרון זכות ההגדרה העצמית של וודרו וילסון ממלחמת העולם הראשונה, ומקור הקושאן שלה - דתי או לאומי - בתנ"ך.
אך נכון כי העיסוק הראוי בחקר השואה - ממשפטי ישראל קסטנר ואדולף אייכמן ועד לעיסוק האקדמי באוניברסיטה ובהנצחה ב"יד ושם" ובמסעות לאתרי ההשמדה בפולין - מחזק הן את התודעה היהודית, הן את ההבנה כי העוצמה הצבאית הישראלית היתה ונשארה בסיס הקיום לריבונות היהודית. זה מה שכה מכעיס את המגזר הערבי, השמאל הקיצוני והאנטישמים באשר הם.
הציונות קיימת כזכות נצחית טבעית. לפני השואה ניכר חיזוק של הציונות בארץ ישראל, וסופה היה להניב ריבונות. כך מנמקים בתבונה רוב החוקרים. אך האם בפועל - בנפרד מהזכות הנצחית - היתה ישראל קמה כבר ב־1948 אלמלא זוועות השואה? בעניין זה אני מבקש לחלוק על טובי חוקרי השואה, שהיו מוריי באוניברסיטה העברית בירושלים. מקננים בי ספקות.
מלחמת העולם השנייה יצרה ברית רופפת בין המערב לבין רוסיה הסובייטית, ששללה עד 1947 את הציונות. דקה לפני פירוק השותפות ולקראת המלחמה הקרה בין הגושים והמצור הסובייטי על ברלין - נותר צליל אחרון לשיתוף הפעולה ההולך וכלה בין מזרח למערב. העולם השתאה נוכח הזדון הנורא שנחשף במחנות ההשמדה ובמצעדי המוות, לרגע נפתח צוהר בשמיים וניתן היה להשיג תמיכה אמריקנית ורוסית לאשר ברוב לא גדול את כינון ישראל נגד דעת העולם האיסלאמי. לאחר מכן זה היה בלתי אפשרי.
סביר להניח, כדעת רוב החוקרים, שהציונות היתה מגיעה ליעדה גם לולא השואה, ועם עוד שישה מיליון יהודים, שזה טעם קיומה. אבל הקמת המדינה היתה נדחית בשנים רבות. השואה לא קבעה את הקמתה, אבל סימנה את המועד. ידוע לי כי זו דעת מיעוט. אולי אפילו דעת יחיד.
להפנים את המעבר
חזרתי מחופשה באיטליה, ומצאתי כי יאיר לפיד שוב אינו ה"מאמי" של התקשורת. הוא התבטא שברצונו לדאוג לגורלה של ריקי כהן כלשהי, שמשתכרת עם בעלה כ־20 אלף שקלים בחודש, והכל עטו עליו.
בהיגיון, הבעיה היא של מי שמשתכרים כ־5,300 ולא 20 אלף שקלים. אך הבוחרים של לפיד מצויים ברמת ההכנסה של כהן ולא נמוך מזה, ולכן דמותה לא משה מתודעתו של שר האוצר. היה מקום להערת נגיד בנק ישראל הפרופסור סטנלי פישר, שהבעיה אינה עם הגברת כהן ו־20 אלף השקלים החודשיים שלה אלא עם העניים בפועל.
מה שאירע לו הזכיר סיפור על בנים של כוכבי קולנוע עשירים בהוליווד. כאשר נתבקשו לכתוב חיבור על העוני דמיין אחד הילדים המפונקים כי "פעם היה איש כל כך עני - שהגנן שלו היה עני, והנהג שלו היה עני, והמבשלת גם היא ענייה, וכולם היו עניים מאוד כמו בעל הבית".
לפיד הסתבך מפני שטרם הבחין כי חדל להיות עיתונאי; שבמקצוע שלנו - העיתונות - מטפטפים מילים לרוב ולא תמיד בשימת הלב הדרושה, אבל בתפקידו החדש כל מילה שווה מיליונים אם לא יותר. גם זה מזכיר אירוע מהעבר: בהיותו ראש האופוזיציה נהג מנחם בגין לנאום בפני המונים בכיכרות ולהכריז כי "גור אריה יהודה" - ישראל תדע להדוף את האויב הקם עליה.
בהיבחרו לראשות הממשלה ב־1977 שוב נשא נאום מהסוג של "גור אריה יהודה", ומייד קמה התרגשות במשרדי החוץ וההגנה ובמטכ"לים במזרח התיכון. אז נכנס אליו מזכירו הצבאי אפרים (פרויק'ה) פורן ואמר לו לערך כך: "כבר אינך באופוזיציה. כאשר בתוקף תפקידך כראש הממשלה אתה נושא נאום מסוג 'גור אריה יהודה' - טנקים מתחילים לנוע על פני המזרח התיכון". לפיד צריך להרהר בדו־שיח ההוא.
אך למרות שהביקורת במקומה, הרושם של השב לארץ מחופשה הוא שמישהו נהנה לרדת לחייו של לפיד ללא כל פרופורציה, ובלי להעניק לו את הזכות הטבעית לשגיאת בוסר חריגה. ייסרוהו רבות, מספיק.
עוד 70 מיליארד
מי לא סנט בד"ר יובל שטייניץ בשנים שבהן עשה במשרד האוצר? גם כאן.
כאשר התעמת עם יצחק תשובה ועם טייקונים אחרים, ותבע כי יגדילו את התמלוגים מהפקת הגז בים הישראלי, הופעל עליו לחץ כבד לחזור בו. הוא הטיל על הפרופסור איתן ששינסקי לחקור את הסוגיה. גם ששינסקי היה נתון ללחצים. שניהם עמדו בהם בכבוד.
בסופו של מאבק נאלצו בעלי הזיכיון לוותר על ההסכם הנדיב שקיבלו מן המדינה והגדילו את תשלום התמלוגים לקופתה. השבוע החל הגז לזרום מאתר "תמר" לחברת החשמל, וקופת האוצר תקבל 70 מיליארד שקלים במקום 20 בלבד, וצריך להיזהר ממצב שבו הממשלה תשתמש בכסף לצרכים השוטפים.
נכון הציע נגיד בנק ישראל הפרופסור סטנלי פישר כי כסף זה ייצבר בקרן מיוחדת, למטרות עילאיות. ראוי להקדישו לחיזוק החינוך והפיתוח המדעי והטכנולוגי ולצורכי הביטחון הלאומי המיוחדים. עד אז הרמת כוסית ו"לחיים" לשטייניץ ולששניסקי.
תיקון פגמי הדמוקרטיה
בני החושך יוצאים למתקפה בעולם הפוליטי. הם הצביעו על הפגמים הממשיים שנחשפו בשיטת הבחירות המקדימות, הפריימריז, במפלגות הגדולות והזדרזו להציע את ביטולה. מובן מאליו, בכל מפלגה יכהן מנהיג וסביבו מלחכי פנכה, ואנשים שייצגו כסף רב, והם יקימו לעצמם ועדה מושחתת למחצה וירכיבו להם את הרשימה לכנסת ברוחם ובדמותם.
כך ניהל מרכז הליכוד המאוס את ענייני המפלגה הגדולה. כך ניהלו זקני מפא"י־עבודה את ענייני מפלגתם כשהיא היתה הגדולה.
בכל זאת, נכון ששיטת הפריימריז פגומה. הדבר נראה בעליל בליכוד ובעבודה. "מיפקדי הארגזים" הם השחתה מובהקת. מה הפתרון? בליכוד ובעבודה החלו להישמע קולות הקוראים למסור את הבחירות בידי שליט אחד - פעם הגון ופעם לאו דווקא - ולסמוך על העסקונה שתבחר בעבורנו את המנהיגים, בדרך כלל את עצמם.
על בני האור להיכנס למערכה בתחום זה. אני מציע לקבוע בחוק יסוד את ההוראות הבאות:
• כל המפלגות המקבלות תקציב מהמדינה יחויבו לערוך פריימריז. מחובה זו ישוחררו רק רשימות חדשות, למערכת בחירות אחת. לפיכך ב־2013 יוכלו יש עתיד והתנועה להימנע מפריימריז, אבל לא בבחירות הבאות. סעיף זה יאלץ את הסיעות הערביות, ש"ס, ישראל ביתנו ויהדות התורה לקיים פריימריז. הנהגות מצומצמות של הסיעות הערביות, בית הרב עובדיה יוסף, אביגדור (איווט) ליברמן והאדמו"רים למיניהם יתבטלו מאליהן או ייחלשו באורח משמעותי לטובת הדמוקרטיה וכלל האומה.
• בפריימריז יוכלו להשתתף רק מי שהיו חברי המפלגה במשך שנתיים, לפחות, וגם זאת בתנאי ששילמו את דמי החבר מדי חודש במועדם, ולא שעשו כן בדיעבד לקראת מועד הבחירות ואלמוני שילם בעבורם. זה מרכיב מרכזי להבטיח את סיכול השחיתות.
• מי שהשתתף בפריימריז והתאכזב לא יורשה להיבחר ברשימה אחרת. לאחר שבני בגין ודן מרידור לא נבחרו בליכוד, באו אליהם בהצעות נדיבות ממפלגות אחרות, והם סירבו. כיוון שהתמודדו בליכוד, ולא יעלה על הדעת שייבחרו ברשימה אחרת רק מפני שנחלו אכזבה. לעומת זאת, עמיר פרץ עשה כן בסגנון מביש שכמותו לא נראה מעולם.
• הבקרה על ביצוע החוק תימסר לוועדת הבחירות המרכזית, שתפעל בכל עונות השנה מבחירות לבחירות, ובראשה יעמוד שופט העליון ולצידו עוד שניים בדימוס.
בני האור ייטיבו לעשות אם יסכלו את מזימת בני החושך לנצל את הפגמים בשיטת הפריימריז כדי לשפוך את התינוק הדמוקרטי עם מיפקד הארגזים המכוער.
אבד הקסם
הידיעה היכתה גלים, היתה מדהימה: חברת הענק אינטל קנתה ב־880 מיליון דולרים מיזם סטארט־אפ ישראלי, שייוצר על גג בניין בתחנה המרכזית. למיזם זה היו שותפים כמה ידוענים כגון קרן פלס.
המוח היהודי מצא אבקה, שאם מורחים אותה על הטלפון הנייד ניתן להגיע לכל מרחק בקליטת האינטרנט. אין יותר דרמטי מזה, וכמה ישראלים שוב קינאו בפלס. היתה התרגשות עד שמישהו הבחין כי הידיעה הדרמטית פורסמה ביום השקר הבינלאומי - 1 באפריל. פרסומים אלה מעידים כי שקרנים נהנים ממוח פורה ותמיד יימצאו פראיירים שיאמינו לכל בדותה, אלא שבעצם 1 באפריל איבד מקסמו.
החיים ב־2013 הם כאלה שכל שקר ודמיון יכולים להיחשב למציאות של ממש; וכל התפתחות חדשה מציאותית וקיימת נדחית בטענה כי היא שקר גמור ובדותה, ואגדה מהסוג של הברון מינכהאוזן. מה נותר, אפוא, מן ההומור והמתיחה ב־1 באפריל? כמעט ולא כלום. אבד השעשוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו