המשפחה והחברים יודעים שאני לא בדיוק הבנאדם שאפשר לבנות עליו כשיוצאים לטיול. אני קם מאוחר, אני לא זוכר איפה הצידנית, למי השאלתי את האוהל ולאן נעלמו הגפרורים. אני תמיד על הקצה עם הדלק באוטו, מתוך ציפייה ש"חבל למלא, בטח בלילה יודיעו שהמחיר ירד". ולא משנה באיזה חלק של הארץ אני נמצא, אני תמיד חייב לעבור באור יהודה לקנות פיתות. כל אדם חי עם איום קיומי, ומחסור בפיתות זה כנראה האיום שלי.
קורה לי גם שבדרך לצפון אני נזכר ששכחתי את המנגל בבית. מכיוון שאין טעם לחזור, אני עוצר בתחנת הדלק באום אל־פחם וקונה עוד מנגל. בבעלותי יותר מ־30 מנגלים שצברתי עם השנים. אני מעצמת מנגלים. יש לי אפילו נפנף נדיר מתחילת שנות השמונים, עם תמונה של סאדאת(!).
בני משפחתי כבר רגילים לסגנון המחופף שלי. מאחר שהם לא מכירים משהו אחר, הם בטוחים שככה זה צריך להיות. אבל מה שקרה לנו השבוע, טרף את הקלפים והכניס את המערכת לאטרף מוחלט.
בניגוד גמור לאזהרות בגלגלצ החליטה מועצת גדולי ההורים על פיקניק משפחות באחד מיערות ירושלים. חנן, אבא של איה, הציע להזמין גם את שאול, חבר שלו מהצבא, שהוא איש הייטק מצליח, וגם - לפחות על פי השמועות - אדם נחמד ביותר. אשתו נסעה לחו"ל לשבוע, והוא יגיע עם שלוש בנותיו. מאחר שאני אדם סובלני וחובב זולת, לא התנגדתי. אחרי שהתברר לי שהוא זה שיהיה אחראי על הבשר - ומאחר שהוא נחשב לאלוף בקבב רומני - הפכתי לתומך נלהב. אני הרי חובב קבבים בכלל ורומנים בפרט, אז מה אכפת לי?
בתחנת הדלק עצרנו לקפה קטן, ושם התוודעתי לבחור. הוא באמת נראה נחמד. באופן מפתיע, הבנות שלו היו מתוקות, מסורקות ומסודרות. נזכרתי בשבוע שאשתי השאירה אותי לבד עם הבנות. כשהיא חזרה הן בכו לה ש"זה מגרד לא לעשות מקלחת שבוע".
שאול נוהג בג'יפ יוקרתי ומאובזר, ולא היה אפשר שלא לשים לב לסידור המופתי של הציוד, שהיה ארוז למשעי. בכניסה ליער הוא המליץ על מקום נחמד בין העצים והוביל אותנו בג'יפו אל היעד. מייד כשהגענו היה ברור מי מקצוען ומי חובבן. שאול הביא עצים לקומזיץ, אוהל לילדים, אוהל למחסן, עשרה ק"ג בשר, ירקות, פירות, פיצוחים, ערסל, שולחן מתקפל, כיסאות מתקפלים, מיטה מתקפלת ותחנת עגינה לאייפון, ששידר מוסיקה לרמקול האלחוטי שהוא תלה על העץ.
החמאתי לו על הראש הגדול וניגשתי להרכיב פלייליסט, לרווחת המתמנגלים. בזה אני דווקא מבין. הנשים חתכו סלט, הגברים אירגנו את המנגל, והילדים אכלו עוגיות קוקוס ושיחקו מחבואים בין העצים.
עלי הוטל להקים אוהל לילדים. אחרי חצי שעה של דם, יזע ודמעות, שאול נחלץ לעזרתי. "כשהייתי מג"ד למדתי שהכי חשוב לתקוע את היתדות בזווית של 45 מעלות", עידכן הסגן אלוף את הרב"ט המושתן, ואני הסתכלתי לצדדים, לוודא שאף אחד לא רואה ולא שומע. בזמן האבוד שביזבזתי על האוהל שאול הספיק לערוך שולחן, להבעיר אש, לבנות בית על העץ, לתבל את הבשר, לזרוק תפוחי אדמה לאש, לתלות שקית זבל, ולהסביר בטלפון למישהו שהתברבר איך לנווט אלינו, על פי "תוואי עצי האורן". אני מודה שזה קצת הביא לי את העצבים, אבל לזכותו ייאמר שהוא עשה הכל בחן רב ובלי לתפוס תחת.
הנשים קלטו מייד מי המושך בחוטים, ופנו אליו בטון מתפנק בכל דבר ועניין.
"שאול, יש שמן זית?"
"כן, בג'יפ".
"יש קולפן?"
"בהחלט, בבקשה".
"יש כוסות חד־פעמיות?"
"בארגז".
"יש תרווד?"
"בטח, מייד יגיע".
"מישהו במקרה הביא קרש חיתוך?"
"ברור, הגזמת. בתא כפפות".
החלטתי לאתגר אותו בשאלות מורכבות יותר, אבל שאול לא איכזב. היה לו כל מה שביקשתי - פומפייה, מסחטה, נאד מים, מפצח אגוזים, מקדחה רוטטת, טוסטר משולשים, מייבש שיער, זכוכית מגדלת, תוף מרים ומשחה לטחורים.
אבל שעתו הגדולה הגיעה בזמן הכנת האוכל. שאול הוא מהגזעיים האלה שמערבבים סלט עם הידיים ולשים קציצות עם הברך. הוא הסביר לי שטחינה חשוב להכין עם מים קרים ובידיים חשופות, כי כף ברזל פוגמת בטעם. הוא הראה לי איך מקלפים שום בלי שיישאר ריח בידיים, וכשמישהו קיטר "חבל שאין לחם", הוא אמר "למה אין? קמתי בחמש בבוקר ואפיתי לחמניות מקמח מצה".
הוא חילק לנשים יין משובח שהתקרר בצידנית עם קרח יבש, לגברים הוא נתן גראפה, וכשאשתי זרקה "יואו, איך בא לי עכשיו הפוך" - המניאק חייך בשרמנטיות והוציא מהבגאז' מכונת קפה. הוא חיבר אותה לשקע 12 וולט של הג'יפ ובתוך דקות הכין הפוכים לכולם. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לקח אחר כך את כל הילדים לטיול ביער, הסביר להם על החי והצומח, אכל איתם חוביזה ולימד אותם התגנבות יחידים.
הבטתי בעיני האנשים. ההערצה אליו חצתה מגזרים ומעמדות. הנשים רצו להיות איתו. הגברים רצו להיות כמוהו.
בשלב הזה היה ברור לי שהבחור גורם לנו נזק תדמיתי אדיר. מילא אני, שידוע כטיילן דמיקולו. אבל היו בחבורה כמה מקצוענים, שאפילו אותם הוא העמיד באור חיוור. כל ה"שאול שאול" הזה התחיל לעלות לי על העצבים.
לקחתי את חנן הצידה ואמרתי לו שמספיק עם פסטיבל השאוליאנה הזה. חנן הציע שנוציא לו את האוויר מהגלגלים, וככה הוא ייאלץ להיגרר עם הרכב על ידי אחד מאיתנו. "תמונת ההשפלה עם הרכב הנגרר תחזיר אותו לגובה הטבעי שלו, כמו שהיה עם השגריר הטורקי", אמר. שאול צץ מאחורי השיח מאחורינו, וכשחמציץ תקוע בפיו, הוא העיר: "רק שתדעו שיש לי גם קומפרסור, אם למישהו חסר אוויר בגלגלים".
בדרך הביתה, הקטנה אמרה שהיא רוצה ששאול יהיה אבא שלה. אשתי אפילו לא יצאה להגנתי. לעזאזל.
בלילה, כשנכנסתי למיטה עייף ומפורק, האישה הבוגדנית כבר ישנה עמוק. פתאום, מתוך שינה, היא מילמלה: "שאול, הבאת במקרה נענע לתה?"
"לא", חיקיתי את קולו של שאול, "שכחתי, איזה טמבל אני. אבל יאיר, בעלך הגבר גבר, הביא".
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו