ביום חמישי באמצע אוגוסט אומה לוי כמעט התמוטטה. זה קרה רגע אחרי פרסום האונס המזעזע באילת, שעליו היא למדה לראשונה בפוסט באינסטגרם. "30 גברים על נערה אחת", ציטטו הגולשים את ערוצי התקשורת, עוד לפני שהתבררו פרטי הזוועה. אומה, שנאנסה לפני שש שנים ביוון, כשהיתה בת 18, לא ידעה את נפשה.
"נכנסתי למיטה ולא יכולתי להפסיק לבכות", היא נסערת. "הבנתי שהבחורה הזאת עברה את מה שאני עברתי, רק הרבה יותר. זה כמו רצח. למה? איך גברים מרשים לעצמם לעשות דברים כאלה?"
פרטי המקרים מזכירים זה את זה. בפרשת האונס באילת, היתה זו בחורה בת 16 שיוצאת לנופש עם חברה ומותקפת על ידי כמה גברים, תחת ערפול חושים. כתבי אישום ברמות חומרה שונות הוגשו נגד 11 גברים. אומה נאנסה - ככל הנראה תחת השפעת סם אונס - על ידי שני צעירים ישראלים שהכירה רגע לפני כן.
עד היום יש לה פלשבקים מהמקרה. פתאום היא מרגישה את כובד גופו של אחד מהם נשען עליה, את השיתוק שחשה בגופה, את המיטה הרעועה של בית המלון. זוכרת גם שתי חברות שנכנסות לחדר, ומתוך מחשבה מוטעית שהיא נהנית, ממשיכות למרפסת של החדר ומשאירות אותה לבד עם שני הבחורים.
היא בחרה לא להתלונן במשטרה. החליטה לקבור את המקרה עמוק בלב, לא לנבור בפצעים. להתמודד לבד עם הפלשבקים. אבל אחרי האונס באילת, משהו בה התערער.
"ראיתי בתקשורת שאחד החשודים הוא מאזור מסוים בארץ, משם הגיע גם האדם שפגע בי. ברגע שקראתי את זה, הרגשתי שאולי עשיתי טעות שלא התלוננתי. אמרתי לעצמי, אולי זה אותו אדם. אחר כך, כשפורסם הגיל שלו, הבנתי שלא. אבל זה הלחיץ אותי פתאום - אולי הוא עשה את זה למישהי נוספת?
"מאז אני עדיין מהססת אם להתלונן. הרי אני יודעת מי הם. אני רוצה, אבל מפחדת, כי זו מילה שלי נגד מילה שלהם. ואם החברות שלי לא היו שם בשבילי לפני שש שנים, למה שהן יהיו איתי עכשיו?
"חוץ מזה, מפחיד אותי להחיות סיטואציה שקרתה לפני שש שנים. אני עדיין לא מוכנה לזה נפשית.
"מאז המקרה, אני מנסה לעזור לנפגעות בדרכים אחרות. עצם זה ששיתפתי את הסיפור שלי נתן לאחרים הרבה כוח להיפתח. במקביל, אני מתכננת להעביר הרצאות בתיכונים על מיניות ואונס, כדי שנערים יידעו בדיוק מה זה עושה לנפגעות וגם לנפגעים. כבר יצרתי קשר עם כמה עיריות כדי להעביר בהתנדבות הרצאות בפני תלמידי תיכון, וזה נמצא בשלבי תכנון.
"כשזה קרה לי, הייתי ילדה בת 18. לא הבנתי לחלוטין את המקרה. החלטתי שאני לא רוצה להפוך את זה למרכז החיים שלי באותה תקופה. אבל מי שמרגישה שהיא צריכה ללכת עם זה למשטרה, כדי שהאדם יקבל עונש - גם אם העונשים בארץ לא מספיק חמורים - היא צריכה ללכת להתלונן. אני אפילו מוכנה ללוות אותה, כדי לתת לה את הכוחות. אני מרגישה שאני בסוג של שליחות".
היא בת 24, בחורה יפה ומרשימה עם עיניים בורקות ושיער ארוך אסוף, שופעת כריזמה. הליכתה מקרינה ביטחון. היא גדלה במשפחה מוכרת בת ארבעה ילדים בכפר סבא. אביה, יובל, היה חבר מועצת העיר במשך תקופה ארוכה ואף התמודד בבחירות האחרונות על ראשות העיר, כשאומה מנהלת את מערך הצעירים של הקמפיין. היום הוא עובד ככלכלן וכעורך דין. אמה, ילנה, היא פסיכולוגית ואשת שיווק. ההורים ואומה שותפים בעסק משפחתי של שיווק שמנים ארומטיים. יש לה שתי אחיות ואח: ננה (19) חיילת, רומה (16) וארי (15).
ביוני 2014, אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון אורט שפירא בכפר סבא ולפני הגיוס, החליטה אומה לטוס עם חברות לחופשה של שבוע באי היווני זקינתוס. "ההורים שלי חששו קצת, אבל אישרו לי לנסוע, כי זו היתה חופשה אחרונה לפני הצבא. הם תמיד דאגו לי. גידלו אותי ואת האחיות שלי על ההבנה שיש זאבים שמשחרים לטרף, וצריך להיזהר, ולשמור על צניעות, ולשים לב למה שאנחנו שותות במסיבות, כי יכולים לשים לנו משהו בשתייה".
בסוף יוני טסו החברות למלון בעיר העתיקה של זקינתוס, ליד המרינה. "הרגשתי שאני באה להירגע. כמו המון בנות 18, לא הייתי עם כזה ביטחון עצמי, מאוד התביישתי בגוף שלי, במי שאני, אבל חיפשתי להשתחרר וליהנות לפני הגיוס. ואז הכרנו חבורה של בנים ישראלים, וזה הרגיש בטוח".
בפוסט שפרסמה ביוני האחרון תיארה, באומץ רב, את מה שעבר עליה באותו ערב של 30 ביוני 2014.
"עד עכשיו אני זוכרת את הכוס ששתיתי. זאת היתה וודקה three olives loopy מעורבבת עם משקה אנרגיה. הטעם היה כל כך טעים, שאני לא אשכח אותו - הזכיר לי ארטיק רמזור. אחח, איך אהבתי ארטיק רמזור!
"אז אחרי הכוס הטעימה שלי, שכמובן לקחתי איתי לדרך ושמרתי שאף אחד לא יתקרב אליה - כי הקול של אבא תמיד היה בראש שלי 'תשמרי על הכוס שלך, בת שלי', ואני מקשיבה לאבא - הגענו למסיבה! וואו! איזה אנשים, איזו מוזיקה, איזו אווירה. רקדנו כאילו אין מחר! אני כל כך אוהבת לרקוד, זו מי שאני, אוהבת לרקוד, וזה מה שעשיתי. משם, הזיכרון שלי כבר התחיל להתערפל".
את מה שאירע אחר כך היא לא זוכרת בבירור עד היום. רק שרקדה במסיבה, ורגע אחר כך שכבה על מיטה שבורה עם שני בנים. האקט עצמו חזר בפלשבק, שנתיים אחרי כן. בחור אחד מוריד את תחתוניה, הבחור האחר שוכב מעליה. שברירי זיכרון שצפים ועולים בה פתאום, בלי אזהרה.
עכשיו היא מזדקפת בכיסאה, עוקבת אחר קוביות הקרח הנמסות בקפה הקר שהיא שותה. "אני לא הבנתי מה קרה לי ב־א־מ־ת", היא מדגישה את המילה האחרונה. "קמתי בבוקר והרגשתי שמשהו לא בסדר. הלכתי לשירותים וראיתי שיש לי דם על התחתונים. הייתי אחרי השפעה של הסם, עדיין לא צלולה לגמרי. לא באמת הבנתי מה קרה, ולא זכרתי בכלל.
"באותו יום קבענו מראש ללכת לעשות ספורט ימי, ובחרתי לא לוותר על היום הזה. נסענו באוטובוס, ואני הקאתי במהלך הנסיעה. ה'חברות' שלי צחקו שאולי אני בהיריון, הן אפילו לא באו לעזור לי.
"ממש הפריע לי איך החברה הכי טובה שלי, שמכירה אותי שנים, יכולה לחשוב שנהניתי בסיטואציה כזאת? איך היא יכולה לחשוב שזו הדרך שבה אני רוצה לאבד את הבתולין שלי? ואיך היא לא שם כדי לשמור עלי? אבל עדיין, לא רציתי להיות לבד בימים שנותרו לטיול. המשכתי להיות איתן, אבל שמרתי מרחק. כשחזרנו לארץ, ניתקתי את הקשר איתן.
"כמה ימים אחר כך נפגשתי עם שתי חברות טובות, שקטנות ממני בשנה. כל כך לא הבנתי מה קרה לי, ולא הפנמתי את זה, שפשוט אמרתי להן, 'אתן יודעות, נאנסתי בזקינתוס', וזהו.
"הן היו בהלם. שאלו אם סיפרתי להוריי, ואמרתי שלא. הן לא אמרו לי לספר ולא הטיפו לי, רק ניסו לשמח אותי ולהיות שם בשבילי. אף אחת מאיתנו לא באמת הבינה מה זה אומר, היינו ילדות בנות 18. ואני רק רציתי למחוק את זה מהחיים שלי ולהמשיך כרגיל".
אחרי חודש התגייסה לצבא. עברה טירונות מעורבת להכשרת רובאי 03 ושירתה כגרפיקאית בחיל הלוגיסטיקה. היא לא דיברה על האונס עם איש, לא רצתה להיזכר. "פחדתי שהאונס יגדיר אותי, שאני אהיה מתויגת בתור 'זאת שנאנסה'", היא דופקת על השולחן באצבעותיה הארוכות. "כל הזמן אמרתי לעצמי שהאונס הזה הוא לא מה שמגדיר אותי. החלטתי להתנהג כאילו זה לא קרה, וזהו".
היא היתה מסוגרת בעצמה. נוכחת־לא־נוכחת באירועים חברתיים, רוקדת במסיבות, אבל נסגרת כשמישהו ניגש לדבר איתה. ממשיכה את חייה בחיוך, כשבפנים סערה.
הפלשבק הראשון הגיע שנתיים אחרי האונס, והוא זה שגרם לה לקלוט מה בדיוק עברה. פתאום, היא לא מצליחה להיזכר למה, נזכרה בבחור שהכירה רגעים ספורים לפני כן, כשהוא מפשיט אותה מתחתוניה. "רצתי למגירה בחדר שלי, חיפשתי את התחתונים שלבשתי אז ביוון, וזרקתי אותם לפח. ואז הרגשתי שאני צריכה לספר את זה להורים שלי.
"קראתי להם לסלון, רק אני והם, וסיפרתי להם שנאנסתי".
היא עוצרת לרגע ולוקחת לגימה מהקפה. "אני לא זוכרת מה אמרתי בדיוק, אבל הם היו מזועזעים. כל אחד מהם תפס אותי, חיבק אותי ולא רצה לעזוב.
"שניהם בכו, וגם אני. פחדתי לספר את זה לאבא שלי, כי לא ידעתי איך זה ישפיע עליו אחרי כל מה שהוא אמר לי על זה שאני צריכה להיזהר. ופחדתי גם שמעכשיו לא ייתנו לאחיות שלי לצאת מהבית.
"הם אמרו לי שאלך למשטרה, אמרו שצריך להוציא את הצדק לאור. אבל לא רציתי. לא ראיתי צורך להחזיר לבנים האלה על מה שעשו לי, וידעתי שתלונה כזאת רק תגרום לי להתחפר בכאב. עד היום אבא שלי עדיין מציע מדי פעם שנגיש תלונה. אני רציתי לדעת שאם וכאשר אני אספר את הסיפור הזה, זה יהיה מתוך מקום טוב של העלאת המודעות לסם האונס. שתהיה לזה השפעה טובה".
עברה בך המחשבה שהבנים האלה עלולים לעשות למישהי אחרת את מה שהם עשו לך, וצריך לעצור אותם?
"כן, אבל ידעתי שזו תהיה מילה שלי כנגד מילה שלהם. ואם אפילו ה'חברות' שלי לא הבינו באמצע האקט שמה שקורה שם לא בסדר, איך הן יגידו את זה בבית משפט? העדפתי לא לנבור בפצעים, אלא למצוא את הזמן הנכון לשתף את הסיפור, כדי שאחרים ילמדו ממנו".
בתמיכת הוריה, אומה התחזקה והמשיכה בחייה. אחרי השחרור מהצבא היא טסה לארה"ב לטיול של חודשיים מחוף לחוף עם קרובת משפחה. אולי היו אלה הריחוק מהבית, או אווירת החופש, שגרמו לזיכרונות הכואבים לעלות שוב.
"ובכל פעם שזיכרון כזה עולה, אני נותנת לעצמי שנייה להבין במה אני נזכרת, לוקחת נשימה כדי להכיל את כל התחושות האלו ומוצאת משהו שעושה לי טוב".
אחר כך היא תפתח את הטלפון ותראה לי את רשימת השירים שעושים לה טוב. "That’s Life" של פרנק סינטרה, "לב חופשי" של מוקי, "מה שאת אוהבת" של גלי עטרי, שממנו היא אוהבת במיוחד את השורה "קחי את העולם כמו פרי, קחי כל מה שאפשרי, אין עוד אחת כמוך... את כבר יודעת שתוכלי תמיד לבחור, כל מה שתרצי לזכור".
אחרי שחזרה מהטיול בארה"ב, היא החלה ללמוד יזמות ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה, וגרה במגורי הסטודנטים. מאז כבר הספיקה לסיים את התואר הראשון.
"כחלק מהפוסט־טראומה, גם נמנעתי ממערכות יחסים", היא אומרת. "לא ידעתי איך אתנהג במערכת יחסים, מה יעשה לי פלשבק פתאום. חוץ מזה שאני בחורה דעתנית, גבוהה, 1.77 מטר, ואלה כנראה דברים שמלחיצים בנים. הרבה פעמים בנים אמרו לי שאני קצת מאיימת.
"אחרי שחזרתי מארה"ב הכרתי בחור במסיבת בריכה, והתחלנו לצאת. אחרי כמה שבועות, כשהרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו, סיפרתי לו. הוא לקח את זה בצורה מאוד מכבדת. חיבק אותי, היה שם בסיטואציה איתי, אבל לא שאל יותר מדי שאלות.
"היינו חברים במשך שלוש שנים. לפני חצי שנה החלטנו להיפרד. כאב לי.
"אחר כך התחלתי לקרוא את הספר 'אהבה בין הטיפות' של רוני שינקמן, וזה עשה לי סוויץ' בראש. הבנתי שכתיבה יכולה לשחרר את מה שרובץ לך על הלב. כנראה שהרצון לכתוב ולהוציא את הסיפור שלי ישב אצלי בתת־מודע וחיפש את התירוץ לצאת החוצה.
"בסגר הראשון, כשכולם היו בהלם, ישבתי עם עצמי וחשבתי אם אני רוצה לעשות משהו עם הסיפור. גם העובדה שהלימודים האקדמיים לא חזרו במתכונת רגילה אלא רק בזום הקלה עלי את ההחלטה להיחשף, כי ידעתי שלא אצטרך להיתקל בסטודנטים האחרים פנים אל פנים.
"כשהתחיל חודש יוני, שבסופו היה התאריך של האונס, החלטתי שזהו, אני מוציאה את זה. שאני רוצה שאנשים ישמעו מה אני מרגישה, כשאני שלווה עם עצמי, כדי להעלות את המודעות לנושא.
"באתי להוריי לארוחת ערב שבת, והודעתי לכולם שאני הולכת לכתוב פוסט ולספר מה קרה. האחים שלי ידעו שמשהו קרה לי בעבר, אבל לא באמת דיברנו על זה אף פעם. לא רציתי שהם ייבהלו כשפתאום יקראו את זה. הם היו בעד שאכתוב. ההורים שלי נלחצו בהתחלה, שאלו למה אני רוצה לשתף משהו כל כך אישי. היתה שתיקה מביכה כזאת, ואז הם אמרו, 'תעשי מה שעושה לך טוב, מה שייתן לך את הכוח'. לא ניסו להניא אותי מזה. אני מקווה שהם הבינו".
היא מעידה על עצמה שאינה אדם שכותב בדרך כלל, אבל משהו באותו סוף שבוע נתן לה את הכוח לכתוב. בבוקר שבת, 6 ביוני, כשהיא בדירתה במעונות הסטודנטים, אומה הכינה לעצמה כוס קפה והתחילה לכתוב.
"היו לי קצת חששות. אמרתי לעצמי, אני כן כותבת, אני לא כותבת, אני כן כותבת, ואז שחררתי. פתחתי notes בטלפון והתחלתי להקליד. ככל שהתקדמתי בכתיבה, ככה הרגשתי שאני נעשית יותר קלה, כאילו יורדות ממני אבנים כבדות". היא מניפה את אצבעותיה הארוכות כמנקה מעליה שכבות של אפר.
בהתחלה המילים זרמו. משפט ועוד משפט נכתבו באותה מהירות שבה היא מדברת, מתארים את החופשה האולטימטיבית של סוף התיכון. "החיים היו יפים כל כך!" כתבה. "בבוקר עושים ספורט ימי, בערב חוגגים במסיבות מטורפות יותר מכל מה שדמיינו, בלבוש לבן, על אי קטן באמצע הים, יחד עם חברים, מה עוד אפשר לבקש?"
ואז, כשהגיעה לתיאור המקרה, נעצרה.
"הייתי צריכה רגע כדי לגבש בדיוק מה אני רוצה לכתוב שם. ידעתי מה המטרה של הפוסט, אז דילגתי על מה שבאמת קרה שם בחדר וכתבתי את הסוף, את המסר. אחר כך ירדתי למטה לחצר של המעונות, לנשום. לסדר את המחשבות. עליתי חזרה למעלה והתיישבתי לכתוב את החלק המרכזי, של מה שקרה שם. ברגע שהבנתי שזה מה שאני הולכת לכתוב, הטקסט נכתב מעצמו.
"אז נעלמתי להן לשעתיים, שעתיים שלמות שאומה, זו שלפני רגע (ובדרך כלל) היתה במרכז הרחבה רוקדת ושמחה, נעלמה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה הן לא חיפשו אותי. אבל זה כבר סיפור אחר...
"אז אחרי שעתיים נמצאתי, בחורה בת 18, בתולה ותמימה, במיטה של החדר עם שני בנים. לא אחד אלא שניים. והן (החברות; ב"א) נכנסו, הסתכלו על הכל ו'חשבו' שאני נהנית. אז הן הלכו לשבת במרפסת, כי הלילה עוד צעיר, והשאירו אותי שם, במצב הזה, ופשוט התעלמו מזה, כשזה מול העיניים שלהן...
"את הנסיעה לבית המלון אני זוכרת רק בתור הבחורה שהרסה את הערב והקיאה בלי הפסקה במונית".
"כשסיימתי את הפוסט, שלחתי אותו לאחותי ננה. היא עברה על מה שכתבתי וכתבה לי שעלו לה דמעות, ושהיא גאה בי. היה מדהים לשמוע את זה.
"שוב ירדתי למטה ללובי של המעונות וישבתי שלוש דקות עם האצבע על הטלפון, מתלבטת אם להעלות את הפוסט או לא. ואז החלטתי להעלות, גם בפייסבוק וגם באינסטגרם. כשלחצתי על 'שתף', הרגשתי וואו. כאילו ירדו ממני עוד עשרה ק"ג נוספים.
"עובר רגע, אני שותה את הקפה שלי בינתיים, שומעת 'That’s Life' ומתחילה לקבל לייקים. ואני בכלל צריכה להכין עבודה בדיני עסקים ולהגיש אותה למחרת. בתוך 20 דקות הגעתי לסביבות 700 לייקים, הופתעתי מהמהירות שבה זה תפס.
"התחלתי לקבל הודעות מכל מיני עמודים ציבוריים שרצו לשתף את הפוסט, תגובות מאנשים שהכרתי בעבר. ואז פתאום הגיעה הודעה של מישהי שסיפרה שגם היא חוותה אונס. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אמרתי לעצמי, 'אומה, הבחורה סיפרה לך עכשיו משהו כל כך אישי, את צריכה להגיב'. הבנתי שאני רוצה לענות את מה שאני הייתי רוצה לשמוע. משהו שייתן תקווה, שיחזק. והבנתי שחשוב לתת תשובה.
"אחר כך הגיעו עוד הודעות, ועוד הודעות, ורק אחרי כמה ימים גיליתי שיש בפייסבוק עוד תא שלא ידעתי עליו של הודעות, ואני מנסה לענות גם למי שכתב לי ושההודעות שלו הגיעו לשם".
הפוסט שלה הפך לוויראלי, בפייסבוק ובאינסטגרם. הוא זכה למאות שיתופים, אלפי לייקים, ועורר שוב את השיח ברשתות החברתיות על סם האונס ועל תקיפה מינית.
"זה עשה בדיוק את מה שרציתי", היא מזדקפת. "היה חשוב לי שיידעו שזה יכול לקרות לכל אחת ולכל אחד. גם לבנות כמוני, שבאות ממשפחה נורמטיבית, ומודעות לסכנות, וחושבות שהן נשמרות מהן. אם זה קרה גם לי, זה יכול לקרות לכל אחד.
"הדבר השני שהיה חשוב לי לדבר עליו הוא חברויות. עד הנסיעה הזו, חשבתי שיש לי חברות לחיים. חברות שאני יכולה לסמוך עליהן בעיניים עצומות. אני אדם כזה שכאשר אני אוהבת מישהו, אני אעשה בשבילו הכל. אבל מתברר שזה לא היה הדדי, ולכן ניתקתי את הקשר עם ה'חברות' מייד כשחזרנו לארץ".
הן ניסו להבין מה קרה?
"לפני כמה שנים אחת מהן פנתה אלי ושאלה למה התנתקתי מהן. התעמתתי איתה. אמרתי לה שאני כועסת שהיא לא היתה ערנית בשבילי. היא המשיכה להגיד שהיא לא מבינה איפה שגתה, וזה חידד לי עוד יותר את ההבנה שאני לא צריכה מישהי כזאת בחיים שלי. שאחרי שאני מסבירה ואומרת לה שהיא פגעה בי, היא לא מבינה את זה".
הפוסט חולל סערה גדולה. "האחים שלי תמכו בי בצורה מדהימה. הם אמרו שאני האחות הגדולה הכי טובה שהם יכלו לבקש, שאני מודל להערצה. חברים של אחי, בני 14, כתבו לו שיגיד לי שעשיתי להם שינוי בתודעה. ואלה בדיוק הגילאים שרציתי שיקראו את הפוסט, שיקבלו את המסרים החשובים האלה.
"גיל 14 הוא הגיל שבו ההורמונים מתחילים להתעורר, ולא תמיד מבינים את המשמעות של מין, או מה הוא אומר. רציתי להעלות את המודעות שלהם למין נכון ומכבד.
"הרבה בנות כתבו לי שגם הן נמצאות בצומת דרכים עם החברות שלהן, חברות שגדלו איתן ושהן האמינו שיהיו איתן כל החיים, ופתאום הן השתנו וגרמו להן להבין שאולי הן לא החברות המתאימות. מדהים בעיניי שאני יכולה לתת כוח לבנות אחרות להתמודד עם סיטואציה חברתית שהן פחדו להתמודד איתה.
"גם מי שהיתה חברה שלי כתבה הודעה שמאוד העליבה אותי, וטענה שאני משקרת. חסמתי אותה. הבנתי שבאמת אין מקום לאנשים כאלה בחיי".
קצת אחרי שפרסמה את הפוסט, חברים וחברות של אחותה רומה מתוכנית מנהיגות לנוער "קשת" של מכינת תבור ביקשו לשמוע ממנה על החוויה שלה. "הם באו לישיבת סיכום של התוכנית בבית של הוריי. ישבנו במעגל, וסיפרתי להם את הסיפור שלי. פתאום הם ראו שלנפגעות יש פנים ושמות. שאלו שאלות, ונוצר בינינו שיח מאוד מלמד. אני מאמינה שהם יצאו ממנו עם תובנות.
"חברים שלי מהעבר התקשרו לשאול מה שלומי, ושאלו אם זה בסדר לשאול עוד שאלות. אמרתי שברור, בשמחה. כולם הודו לי ואמרו שאני אמיצה.
"כמה ימים אחרי שכתבתי את הפוסט, הייתי בשיעור פילאטיס, ומישהי ניגשה אלי. אמרה שהיא לא מכירה אותי, אבל הבת שלה, שלומדת בתיכון, דיברה על הפוסט שלי כל היום עם החברים שלה, ולכן היא מודה לי על מה שכתבתי. וזו היתה המטרה שלי, שהנוער ידבר על זה שיש סם אונס, וצריך להיזהר וצריך לשים לב. אלה הדברים שמחזקים גם אותי".
בתחילת ספטמבר היא שוב הזדעזעה, כשבכמה תיכונים בעיר הולדתה, כפר סבא, נתגלו כתובות בעלות אופי מיני פוגעני שכתבו תלמידי י"ב על תלמידות כיתה י'.
"זה חידד לי את חוסר המודעות של בני הנוער. ילדים בני 17 כותבים 'אין יודניקית שלא נותנת ואין י"בניק שלא מקבל'. אני מניחה שהיו להם הרצאות בבית הספר על מיניות ועל אלכוהול, אבל עובדה שהמסר לא חלחל. לכן אני חושבת שהאינפורמציה צריכה לעבור בדרך אחרת. בדרך שתכניס להם לראש שיש שמות ופנים מאחורי הסיפורים".
בחודש וחצי האחרונים טיילה אומה בחו"ל. נסעה לבולגריה עם חברה, ולאחר מכן נשארה לבד. אחר כך טסה ליוון, כחלק מתהליך של חשבון נפש שהיא עושה עם עצמה, וגם כדי להתקדם בעבודות הגמר שלה בתואר.
לא פחדת?
"הייתי צריכה ללמוד, והתמקדתי בעיקר בזה. פחדתי ללכת לבד לבר או ברחוב. גם בארץ אני מפחדת ללכת לבד בחושך, למשל. אני נמנעת מללכת ברחובות חשוכים. אבל הבנתי שהחיים חזקים יותר, ולא יעזור לי לשבת ולפחד בבית כל היום. כשעברתי לאתונה פגשתי חברים מהארץ והייתי איתם, וזה חיזק אותי".
השבוע היא שבה לארץ. היא גרה בתל אביב עם שני שותפים. "כשחזרתי מהטיסה, הם קנו לי פרחים. זה נתן לי תקווה שיש גם בנים סבבה בעולם הזה".
בין אלפי התגובות שקיבלה עד היום לפוסט שלה, יש כאלו של נערות ונערים שבחרו לשתף אותה בסיפור האישי שלהם. "כתבו לי שאני האדם הראשון שהם פותחים בפניו את הסיפור, כי הפוסט שלי נתן להם אפשרות להבין שאפשר לחיות גם אם עברת דבר כזה. זה לא קל, לשמוע סיפור תקיפה של מישהו אחר. מחזיר אותך לאחור.
"קראתי סיפור שמישהי כתבה לי, ופתאום עלה לי פלשבק שלי על המיטה במלון, והמיטה שבורה, ואז - טק, אני רואה מול העיניים את הבנים מעלי. כשתמונה כזאת קופצת לי פתאום מול העיניים, זה מצמרר. זה כואב. זה מאלץ אותי לקחת פסק זמן כדי לנשום.
"אני לא באמת יכולה לתת עצות למי שעברה דבר דומה, רק לשתף בדרכים שבהן אני בחרתי להתמודד עם התחושות הקשות, ובתובנה שאני לא יכולה לסמוך על מי שחשבתי שהן החברות שלי".
הכתיבה של הפוסט שינתה אותך?
"כן. זה משהו שישב עלי. עכשיו, אחרי שהוצאתי אותו החוצה, אני מרגישה קלה יותר. שלווה יותר".