הכביש מצומת גוש עציון לדרום הר חברון מתפתל בין הרים צהובים של שלהי הקיץ. בצידי הדרך מוכרים פלשתינים ענבים בכל מיני צבעים. הדרך הזאת, שידעה שכול ושמחה, מובילה אותנו ליישוב בית חגי, לשיחה על חיים, על נתינה ועל חסד.
זה יישוב שקט, צנוע. נוסד ב־1983 על ידי בוגרי ישיבת ניר קריית ארבע, ונקרא על שם שלושת תלמידי הישיבה שנרצחו בפיגוע בבית הדסה בחברון ב־1980 - חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן, ז"ל. 110 משפחות, 670 תושבים, חלקם הגדול עוסקים בהוראה. בתשע מהמשפחות יש תורם כליה. שמונה מהתורמים הם תורמים אלטרואיסטיים, שעשו זאת למען זר מוחלט.
סיפור תרומת האיברים התחיל ב־1996, כשלימור כהן, מנהלת הצהרונים ביישוב ובלנית, חלתה במחלת דם שפגעה בכליותיה. היא היתה אז בת 24, נשואה ואם לתינוקת, ועברה השתלת כליה מוצלחת מן החי, מתורם טורקי, שאותה מימנה מתרומות. בשנת 2012, כשמצבה הידרדר, היא נאלצה להתחיל טיפולי דיאליזה בבית החולים. במשך שנה וחצי עשתה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם.
אחת מאחיותיה פתחה בקמפיין גיוס המונים, כדי לממן לה השתלת כליה נוספת. קובי שמול (54), תושב המקום, ששמע על כך, החליט לרתום לעניין עוד תושבים.
"שאלתי את עצמי איך אנחנו, כקהילה, יכולים להיות חלק מהמסע של לימור, כי הערבות ההדדית בינינו חזקה מאוד", הוא אומר. "בערב שבת אחד, אחרי התפילה, ניגשתי לבמה בבית הכנסת, דפקתי על השולחן ואמרתי לכולם: 'אנחנו הולכים לאסוף חצי מיליון שקלים'. הגיוס היה טוטאלי. כולם נרתמו, מגדול עד קטן. בתוך זמן קצר נאסף כל הכסף".
ב־2014 טסה לימור לטורקיה לבצע את ההשתלה. אלא שבדיוק באותה תקופה התפוצצה שם פרשה של סחר באיברים, והניתוח לא יצא אל הפועל.
"חזרתי לדיאליזה בארץ", היא מספרת. "הבנתי שאין ברירה אלא לעשות את ההשתלה בארץ, ואז הנחתי שזה יהיה אחד מששת האחים שלי. כולם עברו בדיקות והתברר שרק אחד, אבי, התאים לתרום לי.
"בדיוק באותו זמן פגש השכן שלי, אלעד לבי"א, את בעלי חי, ואמר שהוא רוצה לתרום לי כליה. הוא הציע שנבדוק אם יש התאמה. הייתי המומה. מכל האנשים, מה הסיכוי שדווקא השכן יתאים?"
אלעד: "הכרתי הרבה אנשים שתרמו כליה. הרגשתי שזה צעד שהופך בשנים האחרונות נורמטיבי יותר ויותר, מפסיק להיות מוזר. פניתי לעמותת 'מתנת חיים', שמובילה בהשתלות כליה אלטרואיסטיות, ובמקביל הצעתי לבעלה של לימור".
לימור: "אח שלי עבר המון בדיקות, לברר אם שתי הכליות שלו מתפקדות כמו שצריך, ואחר כך לבדוק אם יש התאמה בין סוגי הדם והרקמות. גם אלעד עבר את אותן בדיקות. אחי נפסל כי לא היתה התאמה של הרקמות".
אלעד זורח. "כשהודיעו לי שאני מתאים לתרומה ללימור, הייתי מאושר. לפני הניתוח, ביולי 2015, כל היישוב היה בהיי מטורף של התרגשות ותפילות. זאת הרגשה שקשה לתאר".
לא פחדת?
"היו לי קצת פרפרים בבטן, כי ידעתי שלא מדובר בתענוג גדול. אבל נזכרתי במשפט שאמרה לי מכרה שתרמה בעברה כליה: 'אני ממש מקנאה בך, כי אני לא יכולה לתרום שוב'. הבנתי ממנה שהסיפוק שמרגישים מהנתינה הוא חוויה מדהימה. בבית החולים ישנתי רגוע. דווקא אשתי לא נרדמה כל הלילה".
ניתוח הוצאת הכליה, שארך כשלוש שעות, הסתיים בהצלחה, ואחריו בוצע ניתוח ההשתלה בגופה של לימור.
"לפני חודשיים חגגנו חמש שנים להשתלה", מחייך אלעד, "לימור שלחה לי עוגה בצורת הספרה חמש, עם פתק: 'תודה על חמש שנים של חיים'".
התרומה קירבה ביניכם?
אלעד: "מאוד. לפניה לא היינו קרובים כל כך. בחנוכה שאחרי ההשתלה היא נתנה לנו במתנה חנוכייה מכסף, והרגשתי נבוך מזה. מצד שני, הבנתי את הצורך שלה להודות. מבחינתי, אני זה שצריך להודות לה, על המצווה ותחושת הסיפוק. יש לי גם הרגשה של זכות ראשונים: הייתי התורם הראשון מבית חגי. האחרים שבאו אחריי אמרו לי שהושפעו ממני. זה נפלא לדעת שהבשורה מתפשטת".
לימור: "אני מרגישה הכרת תודה לאלעד כל הזמן. מרגישה שאני חייבת לו את חיי. מצד שני, אולי עדיף לקבל ממישהו זר שאין לך שום קשר אליו".
אנחנו מתכנסים בביתה של שושנה טל (62), עולה מארגנטינה, שתרמה בעצמה כליה לפני ארבעה חודשים, בהשראת בנה רזיאל. היא אם ל־13 וסבתא ל־51 נכדים, מורה ויועצת זוגית ומשפחתית (בישראל מותר לתרום איברים מגיל 24, ולנשים מומלץ שלא לתרום לפני שהן מפסיקות ללדת).
סביב השולחן בבית הצנוע, שגדוש בציורי נוף של אחד מילדיה, יושבים קובי שמול (54), אב לשבעה וסב לתשעה, מורה ויועץ חינוכי, שתרם בשנת 2017 לתושב הצפון בן 67; רזיאל טל (27), בנה של שושנה, אברך בכולל ואב לשלושה, שתרם כליה בשנה שעברה לרווקה בת 31 מירושלים; רחל אשר (57), מורה בתיכון, שתרמה כליה בשנה שעברה לתושב מרכז הארץ בשנות ה־50 לחייו; ולימור כהן (48), נציגת המושתלים.
בניגוד למה שאפשר לצפות, התחושה כאן קלילה ואופטימית. מתברר שחוויית הנתינה המשותפת, שמערבת סיכון וחסד, מקרבת בין האנשים באופן שאחרים יתקשו להבין.
"התחושה ביישוב היתה שאלעד, התורם של לימור, הוא מלאך", אומרת רחל. "אבל אני יודעת שהוא בשר ודם. אז אמרתי לעצמי: אם אחרים יכולים, למה אני לא? זה בא מרצון בלתי מוסבר לעשות משהו משמעותי".
רחל ניצלה בנס מפיגוע ירי בצומת תחנת הדלק בקריית ארבע, בשנת 2016. האירוע הזה השפיע על ההחלטה שלה לתרום.
"זה קרה עשרה ימים לפני פורים. הייתי בדרך לעבודה בבית ספר בירושלים ועמדתי בטרמפיאדה עם שני חיילים. פתאום ראיתי שמתקרב אלינו רכב, כאילו כדי לקחת טרמפיסטים, ואז שמעתי מתוכו יריות. אחד החיילים סיפר אחר כך שצרחתי 'מחבל!', והצרחה שלי עוררה אותם לירות אל הרכב. אני רצתי בינתיים לשדה מאחורי הטרמפיאדה, נשכבתי בבוץ עם התיק מעל הראש ואמרתי 'שמע ישראל'. אחרי כמה שניות, היריות פסקו. אחד החיילים נפצע קל מאוד בידו, והשני עזר לי לקום. ראיתי שני מחבלים שרועים הרוגים על הכביש ולקחתי מייד טרמפ לירושלים, כי הייתי חייבת לנסוע לעבודה.
"אחרי היום ההוא הרגשתי שקיבלתי את חיי במתנה, וזה חיזק אצלי את הרצון להציל חיים של אחרים, לעשות משהו גדול. אני תורמת דם מאז ומתמיד, ולפעמים אני חושבת שתרומת דם גדולה יותר מתרומת כליה, כי תרומת כליה היא מעשה חד־פעמי.
"כשקיבלתי את הטלפון שנמצא מועמד לכליה שלי, זה היה רגע משמח מאוד. ניסיתי לדמיין מי האיש. איך הוא נראה. מה הוא עושה בחיים. בהתחלה מקבלים פרטים מצומצמים מאוד. רק בהמשך למדתי שמדובר בגבר בשנות ה־50 לחייו, ממרכז הארץ, אבא לשני ילדים קטנים. כל בני משפחתו הקרובים חולים במחלת הכליות שלו, כך שלא יכלו לתרום לו. אני תרמתי לו כליה שמאלית".
את מתארת את זה כאילו השאלת לו את הרכב שלך לנסיעה.
"מההסברים המוקדמים הבנתי שאחרי הוצאת הכליה חוזרים די מהר לפעילות גופנית, לעבודה ואפילו לספורט אתגרי. אני מכירה שיפוצניקים, פועלים, אנשים שעוסקים במלאכות כפיים, שתרמו כליה וחזרו לחיים רגילים. אמרתי לעצמי, אם הרפואה אומרת שאין בזה נזק, והתורם יכול לחיות עד 120 בבריאות טובה עם כליה אחת - אז למה לא?"
רזיאל: "יש תורמים שרצים מרתון אחרי התרומה, ועל החולצה שלהם כתוב: 'כליה אחת, אבל לפניך'".
ועדיין, מדובר באזמל שחותך בבשר.
רחל: "בהתחלה לא חושבים על זה. עושים עוד ועוד בדיקות התאמה, עוברים עוד שלב ועוד משוכה. רק כשמתקרב יום הניתוח, מבינים שזה אמיתי. בניגוד לאלעד, לי היו לילות שלא ישנתי בהם. אני די פחדנית כשזה מגיע לכאב פיזי, ואמרו לי שיכאב לי כמה שבועות אחרי הניתוח. אבל אמרתי לעצמי שאם נשים מתמודדות עם ניתוח קיסרי, אני יכולה לעמוד בניתוח כזה למען מטרה נעלה".
איך התמודדת עם הכאב?
"בבית החולים נטלתי משככי כאבים, כך שלא הגעתי למצב שמאוד כאב לי. אחרי שחזרתי הביתה ישנתי שבועיים על הספה בסלון, כי חדר השינה נמצא בקומה העליונה. ישנתי הרבה, ובכל יום שחלף, הגוף ריפא את עצמו. זה ממש פלא.
"היום החיים שלי רגילים לגמרי. אני עולה ויורדת במדרגות, לא מתעייפת לעמוד, לבשל, לנקות. מחכה לחזור לשחות בבריכה. בהחלמה אמרתי לעצמי שברגע שאחזור לנקות את החלונות בבית, זה סימן שהחלמתי לגמרי. היום החלונות מבריקים".
על פי נתוני "מתנת חיים", מאז הקמת העמותה ב־2009 בוצעו בתיווכה 891 השתלות כליה בארץ. בשנת תש"ף בלבד בוצעו 162 השתלות - עלייה של כ־17 אחוזים לעומת תשע"ט. בכל שנה מתווספים לרשימה מאות חולים חדשים, שממתינים להשתלת כליה. כיום עומד הנתון על 850 ממתינים.
ב"מתנת חיים" מציינים שרוב תורמי הכליה באים מהמגזר הדתי והחרדי, אולם בשנים האחרונות נרשמה עלייה במספר התורמים גם במגזר החילוני, וכיום הוא מהווה שבעה אחוזים מכלל התורמים.
רזיאל, בנה של שושנה, שתרם כליה לפניה, מספר שהמניע שדחף אותו לתרום היה החינוך לנתינה, שספג בבית. "רציתי לעשות משהו משמעותי. כשהתחלתי לברר על תרומת כליה הייתי בן 22, אז חיכיתי בסבלנות. פניתי ל'מתנת חיים', ואחרי כל הבדיקות הודיעו לי שמצאו מועמדת שמתאימה לקבל ממני כליה. זו היתה צעירה בת 31, רווקה, שעברה טיפולי דיאליזה תכופים. חשבתי שאולי, בזכות התרומה שלי, לא רק יינצלו חייה, אלא היא גם תתחתן ותזכה להיות אמא. המחשבה הזאת מאוד שימחה אותי".
ניתוח הוצאת הכליה נקבע למארס 2019. "אתה מנסה לשחק אותה גבר, אבל יודע שמוציאים לך איבר חשוב מהגוף", הוא מספר בגילוי לב. "רק ההתרגשות הפנימית והאמונה שאתה עושה משהו גדול מביאות אותך להשלמה אמיתית עם התהליך".
לפני הניתוח ערך רזיאל עם חבריו ומשפחתו "מסיבת פרידה מהכליה". בבית החולים קרא תהילים.
בשום שלב לא עלו בך מחשבות שניות? חרטה?
"הצוות דואג לשאול את התורם, בשלבים שונים, כולל על מיטת הניתוחים, אם הוא לא מתחרט. אם כן - אפשר לבטל בכל שלב. בכל הפעמים ששאלו אותי, עניתי 'לא'. "אחרי הניתוח, בחדר ההתאוששות, הרגשתי כאבים ולקחתי משככים. את הקתטר שחיברו לי אני זוכר כחוויה לא נעימה, אבל נפרדתי ממנו עוד באותו ערב".
היו מגבלות פיזיות כלשהן בעקבות הניתוח?
"לא, כי אני צעיר ובריא, ברוך השם. אחרי חמישה ימי החלמה כבר הייתי על הרגליים. בשלושת החודשים הראשונים נאסר עלי להרים משאות כבדים יותר מחמישה ק"ג, וזה כלל גם את הילדים שלי. צריך גם להקפיד על שתייה מרובה, כדי לא להעמיס על הכליה שנשארה. אלה הדברים היחידים שהפריעו לי.
"אני אמור להתגייס בעוד חודש. כשהלכתי ללשכת הגיוס, התברר לי שהפרופיל שלי ירד בגלל התרומה".
רזיאל פגש את הנתרמת שלו במקרה, במסדרון, בדרך לוועדה של משרד הבריאות שקובעת שהתרומה עומדת בכל הקריטריונים האתיים והבריאותיים. "ראיתי אותה לשתי שניות, אבל היא היתה נבוכה מאוד מכל המעמד ולא ממש רצתה לדבר.
"דיברנו למעשה רק יומיים אחרי הניתוח, כשהלכתי לבקר אותה. היא בחורה ביישנית, לא דיברה הרבה. אמרה רק שכואב לה, ושהיא תזדקק להתאוששות ארוכה. המנתח החמיא לי ואמר שנתתי לה 'כליה טורבו'.
לא חששת שההשתלה תיכשל בסוף?
"זה חשש שקיים אצל כל תורם. הרב ישעיהו הבר ז"ל, שהקים את העמותה, סיפר לי ש־15 אחוזים ממטופלי הדיאליזה נפטרים בכל שנה".
ובכלל, אין חשש שעלול לקרות חלילה משהו לכליה היחידה שנשארה לכם?
קובי: "קיים חשש כזה. לכן יש מודעות לאורח חיים בריא, לעריכת בדיקות תקופתיות, וכמובן יש הבטחה לקידום לראש התור להשתלה במקרה שתורם מאבד חס וחלילה את הכליה הנותרת".
רחל: "אני לא חוששת מתרחיש כזה. אני צריכה לשתות הרבה כדי לא להגיע להתייבשות, ולבצע בדיקות מעקב. זאת אחריות אישית, לא חשש".
קובי שמול קיבל את ההשראה שלו לתרום מקריאה בעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת. "מתפרסמים שם המון סיפורי תורמים", הוא אומר. "את הדחיפה האחרונה קיבלתי מתושב היישוב, יצחק ניר, שתרם בעצמו כליה. הוא אמר לי: 'יאללה, חוץ מלאסוף כסף, לך לתרום מגופך!'
"בלילה שלפני הניתוח, בבית החולים, בכיתי מהתרגשות. זה היה במוצאי שבת לפני ראש השנה בשנת 2017, לילה ראשון של סליחות אצל האשכנזים, ואני זוכר שלבשתי פיג'מה והלכתי להגיד סליחות. הרגשתי שאני לפני יום הדין שלי, והיו שם הרבה דמעות".
את הכליה של קובי קיבל מרדכי, תושב טבריה בן 67. "לפני התרומה ראיתי אותו בזמן ההמתנה לוועדות ולבדיקות. כמעט לא דיברנו, חוץ מקשר קורקטי כזה. הוא סיפר לי שיש לו ילדים בוגרים בעלי משפחות. בעבר עבד בפנצ'רייה המשפחתית בעיר, עד שהתגלתה אצלו המחלה, והכליות שלו קרסו. במשך שמונה שנים קיבל טיפולי דיאליזה, ובשלב מסוים השתילו לו כליה מאדם שנפטר, אבל ההשתלה נכשלה.
"אחרי הניתוח כבר ידענו בלב שהפכנו להיות משפחה. בבית החולים בני המשפחה שלו חיבקו אותי בחום. אמרתי להם שלא עשיתי כלום, ואז היה לי פרץ גדול של דמעות, וברחתי משם. אני לא רגיל לזה.
"מאז, אני והמושתל מדברים בערך פעם בחודש בטלפון, שיחה ארוכה. מספרים זה לזה על המשפחה, על הילדים, על החיים. אני מבקר אצלו בטבריה פעמיים־שלוש בשנה, כי הוא חושש להגיע אלינו ליישוב. נוצר בינינו סוג של קשר דם".
שושנה: "אני הגעתי למושתלת שלי דרך חברות שהכירו אותה וביקשו שאתרום לה. סיפרו לי שהיא אישה שמגיל צעיר טופלה בדיאליזה, שבעה ימים בשבוע, והיא חיכתה להשתלה השלישית שלה. מעבר לזה לא ידעתי עליה כלום. תהליך הבדיקה וההתאמה לתרומה לקח הרבה זמן. הקורונה עיכבה הכל.
"הקשר שלי איתה טרי מאוד. עדיין לא נפגשנו, כי היא עוד לא התאוששה. אני מחכה לנסוע אליה. בינתיים אנחנו מסתמסות. בכל ערב שבת היא שולחת לי הודעות עם מדבקות דיגיטליות מהממות".
איך הגיבו בני המשפחות שלכם כששמעו על הכוונה שלכם לתרום כליה?
רחל: "הילדים היו נרגשים ונפעמים. בעלי רוני לא תמך בי בהתחלה, הוא חשש לבריאותי. אבל הוא מכיר אותי וידע שאלך על זה בכל מקרה. בבית החולים הוא פגש לראשונה את בעלה של המושתלת שלי, ולמחרת הניתוח, הבעל שלה חיבק את בעלי בבכי. מאותו רגע ידעתי שבעלי יתמוך בי לגמרי".
אלעד: "גם אשתי, עינת, התנגדה בהתחלה. כשהבינה שמדובר בלימור, השכנה, היא אמרה: 'תתחיל את התהליך ונראה'. ההורים שלי מאוד לא אהבו את זה. הם אמרו שתרומת כליה היא משהו שעושים למעגל קרוב מאוד".
שושנה: "כשרזיאל תרם, בכיתי ודאגתי לו נורא, כמו כל אמא. מצד שני, לניתוח שלי נסעתי בכיף".
קובי: "נראה לי שתרומת כליה ולידה הן שני המקרים היחידים שבהם אדם נכנס בריא לבית חולים כדי לעבור ניתוח, וגם עושה זאת בשמחה".
לאחרונה התבשר רזיאל שהצעירה שלה תרם את כלייתו חולה בסרטן מתקדם, וכי היא כבר לא מדברת ולא שומעת. "הכליה עובדת מצוין, ואני שמח שתרמתי לה. בראיונות ההתאמה שאלו אותי, 'איך תרגיש אם הנתרם לא יקפיד לקחת כדורים למניעת דחייה של הכליה, והגוף שלו ידחה אותה?'. עניתי שזה לא יפריע לי, כי אדע שעשיתי את כל מה שאני יכול. את השאר עושה הקדוש ברוך הוא".
קובי: "תרומת איברים אלטרואיסטית היא משהו ייחודי לעם היהודי, שלא קיים בשום עם אחר. בעולם כמעט אין דברים כאלה, זה נראה להם לא שפוי. שיעור התרומות האלטרואיסטיות בישראל הוא מטורף".
ורובן באות ממגזר הכיפות הסרוגות.
קובי: "נכון. ואני לא אומר את זה בהתנשאות, חלילה. הייתי שמח מאוד שהתרומות יגיעו מכל המגזרים. אבל באמת רוב התורמים הם שומרי מצוות, אחוז גבוה מהם כיפות סרוגות, ואחוז גבוה מיהודה ושומרון. זה עניין מידבק: חבר מביא חבר. אנחנו שומעים על סיפורים, מכירים תורמים, ורוצים גם.
"בשנים האחרונות גם המגזר החרדי נפתח לזה מאוד, בעידוד רבנים שהבינו שאין כאן עניין של סיכון חיים של התורם. בעזרת השם, לאחרונה גם כאלה שאינם שומרי מצוות הבינו שתרומת כליה היא הרבה יותר קלה משירות מילואים. בשירות מילואים אתה יכול למות או להיפצע למען המדינה, ועדיין אתה הולך בלי למצמץ, כדי לתרום למדינה. אז לא תתרום לחבר שלך?"
שושנה: "אני לא חושבת שזה קשור לדתיות. זה קשור לקושי לראות בן אדם אחר שסובל, אח שלך שסובל".
בבית חגי יש היום אנשים נוספים שעוברים את התהליך, "אבל בשקט, בצנעה", כדברי קובי. "ליישוב שלנו כבר יצאו מוניטין בכל הארץ, מה שגרם לעלייה במספר הפניות הישירות שמגיעות אלינו מצד נזקקים להשתלה. אני כבר קיבלתי פניות ממכרים שחבר או בן משפחה שלהם זקוק לכליה. הפניתי אותם מייד ל'מתנת חיים'".
"תושבי בית חגי הם חלון ראווה ליופי ולטוב של תושבי הר חברון כולו", אומר ראש המועצה האזורית הר חברון, יוחאי דמרי. "אני גאה בתושבים על מספר התורמים הגדול, יותר מ־30 עד כה, ועוד רבים נוספים שנמצאים בתהליך. זה לא מפתיע אותי: מדובר בחלוצים, באנשי התיישבות, שתורמים באחוזים גבוהים היכן שנדרש - בשירות הלאומי, בצבא ובמפעלי חסד רבים. תורמי הכליה תורמים לכולם - נשים, גברים, דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים. זאת ערבות הדדית במיטבה בימים של קיטוב חברתי עמוק".
שושנה: "אני רוצה שאנשים יבינו שזה באמת לא נורא. כל אדם בריא בנפשו ובגופו יכול לתרום".
קובי: "ל'מתנת חיים' יש קבוצת ווטסאפ ענקית של תורמים. זה החלום שקידם הרב הבר ז"ל, וכולנו איתו: שבישראל לא תהיה רשימת המתנה להשתלה, אלא רק רשימת המתנה של אנשים שרוצים לתרום".
שושנה: "לא מזמן קראתי פוסט בפייסבוק על ילד בן 4 שצריך כליה בדחיפות. כאב לי הלב שאין לי עוד אחת כדי שאוכל לתת לו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו