עמוס ידלין היה סר וזעף. הספינולוגים מבית מדרשו של אלדד יניב צהלו ואמרו "שקרנים". רינה מצליח ניצחה על להקת פרשנים שלבשו שק ואפר. זה היה במוצאי שבת האחרונה. אסון כבד פקד את עולם התקשורת ומערכת הביטחון עם היוודע דבר חתימת הסכם שלום נוסף - והפעם משהו גדול. סודאן. וכך, בהצטלבות עם נסיעת בני גנץ לוושינגטון, חזרה פרשת ה־F-35. זאת היתה הדרך שנבחרה למסך את השלום החדש.
מבחינה מסוימת, ה־F-35 חמור יותר מפרשת הצוללות, קבע עמוס גלעד. ימים אחדים קודם לכן רואיין בהרחבה ראש אמ"ן לשעבר, אהרן זאבי־פרקש. הוא בירך על האפשרות שעם עליית נשיא דמוקרטי כמו ג'ו ביידן, הוא יחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין (המקורי). כל אלה סימנים לשובו של העימות הקבוע, המסוכן, שנמשך כבר 11 שנים, סביב השאלה מי בעל הסמכות ומי האחראי בממשל הישראלי לביטחון הלאומי שלנו. זו כנראה אחת הפעמים הבודדות שראשי מערכת הביטחון, ובייחוד בכירי צה"ל בדימוס, נתקלים ביצור מוזר בראשות ממשלת ישראל, שמממש את סמכותו להוביל ולהכריע בשאלות הביטחון הלאומי.
התפרצותה מחדש של פרשת ה־F-35 מעידה שראש הממשלה נתניהו שקל נכון כאשר עשה את רוב מהלכי השלום במידור מלא ובחשאיות. אפשר לדמיין מה היה קורה אם מתנגדיו יוצאי מערכת הביטחון, ובעיקר גבי אשכנזי ובני גנץ, היו יודעים בזמן אמיתי מה מתבשל. יחד עם בעלי ברית מכל הקשת, הם היו מסוגלים לטרפד את מהלכי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן.
צריך להתחיל בסקופ הגדול של נחום ברנע. הידיעה שפרסם ב"ידיעות אחרונות" ב־18 באוגוסט לא היתה בדיוק סקופ. מייד עם ההכרזה על השלום ב־13 באוגוסט, פרסם הדיפלומט הבכיר דניס רוס מאמר בוושינגטון פוסט: "...כפי שבכירים (באמירויות) הסבירו לי בעקבות שיחות עם הממשל, ארצם הבינה ששלום גלוי ורשמי יעניק להם נגישות למערכות נשק שקודם לכן היו מחוץ להישג ידם", כתב כמשיח לפי תומו תוך שהוא משבח את ההסכם שרקחו טראמפ ונתניהו. דוגמה למערכת נשק כזו אלו מל"טים, הסביר רוס.
"עד עכשיו נשללו מהאמירויות מערכות נשק כאלו בגלל המחויבות של ארה"ב לשמירת פער האיכות הצבאי בין ישראל לערבים. בעוד העליונות הזאת היא מהותית למימוש צורכי ההרתעה, גם שלום נכנס לתוך החישובים. ארה"ב סיפקה למצרים נשק מתקדם אחרי שהנשיא סאדאת עשה שלום עם ישראל. כך גם ירדן לא קיבלה אף פעם F-16 (המטוס המתקדם באותן שנים) עד שהמלך חוסיין לא חתם על הסכם שלום. המשוואה שלפיה ירוככו דרישות פער האיכות הצבאי כאשר מדינה ערבית חותמת על שלום עם ישראל, תיושם שוב והפעם על איחוד האמירויות. הרעיון הוא להעביר מסר ששלום מעניק תועלת כלכלית וביטחונית ארוכת טווח".
רוס מציין שדווקא האמירויות - ולא ישראל - הן אלה שיעמדו בפני איומים חדשים על ביטחונן מצד איראן וכן מצד גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים, והיא צריכה להיות מסוגלת להתגונן (ה־F-35 יוענק להם - אם בכלל - רק בעוד שש־שבע שנים לפחות).
זריקת השם F-35 לא מכניסה שום משקיף נורמלי בארה"ב להתקף אפילפטי, כפי שזה קרה בישראל. מתנגדי ההסכם שם הם בכירים לשעבר בממשל אובאמה, כמו בן רודס, ומכון המחקר ברוקינגס, מאחר ששם חושבים שישראל מקבלת פרס מוקדם בלי לשלם לפלשתינים.
בישראל זה סיפור אחר. פה אלופים בדימוס מגיבים בצורה פבלובית. אין לזה שום קשר למציאות. כבר לפני חודש וחצי, ערב אחת מנסיעותיו לוושינגטון, אמר שר הביטחון גנץ כי "להסכמים עם האמירויות ובחריין יש חשיבות היסטורית ואסטרטגית". ועל
ה־F-35 אמר: "אני לא זוכר מתי ארה"ב רצתה למכור נשק מסוים ולא הצליחה".
אפשר להזכיר כאן - למה לא בעצם? - שראשי הביטחון סמכו את ידם בזמנו על מסירת אלפי רובי סער קלצ'ניקוב לכוחות "הביטחון" של אש"ף כאשר ערפאת כונן את הרשות הפלשתינית. לפעמים רובים פשוטים הופכים לאיום אסטרטגי גדול הרבה יותר ממטוס חדיש בידיה של מדינה רחוקה שלא נשקפת ממנה שום סכנה.
אבל המעניין הוא שאותה מערכת ביטחון סוררת הנלחמת על סמכות לא לה, השתוקקה למכור מערכות נשק מתקדמות לאותה נסיכות של איחוד האמירויות. בזמנו דווח ב"ניו יורקר" כי "האמירויות ביקשו מישראל עוד ב־2010 שתמכור להם מל"טים חמושים (לתקיפה). אך ישראל סירבה. הנימוק היה שזה ירגיז את הבית הלבן, שהתנגד לנשק כזה בידי האמירויות".
היום כבר ברור למה הבית הלבן של הנשיא אובאמה התנגד. כיוון שזמן קצר לאחר כניסתו לנשיאות הוא יצר את התנאים להתקרבות לאיראן ולעולם המוסלמי על חשבון ישראל. מערכת נשק ישראלית מתקדמת בידי איחוד האמירויות היתה מרגיזה מאוד את הפרטנרית החדשה של ארה"ב, איראן של האייתוללות. מתברר שהסיבה "הביטחונית" לא היתה הסכנות כביכול שהציבה איחוד האמירויות אלא החשש מהממשל הדמוקרטי המנוכר, שבאותה עת רק ראש הממשלה נתניהו הבין איזה אתגר הוא מציב לישראל.
הורסי מסיבות
נדמה כי גורמים דמוקרטיים בארה"ב מתואמים עם חוגים בצמרת הביטחון אצלנו (בעיקר לשעברים) כדי להכתיב מדיניות משלהם בתחומים האסטרטגיים החשובים
ברוב המדינות הנאורות, בוודאי בארה"ב, מדברים הרבה וכותבים בלי סוף על מבצעי דיס־אינפורמציה והתערבות זרה בפוליטיקה הפנימית בהליכי הדמוקרטיה והמשטר. בישראל לא מדברים אבל עושים הרבה. גם סיפור ה־F-35 נופל בקטגוריה של דיס־אינפורמציה. דיס־אינפורמציה יכולה בהחלט להתבסס על עובדות אמיתיות. מטרתה היא מתחום הלוחמה הפסיכולוגית; להשיג בדיוק את מה שאנחנו רואים היום בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית.
בלי להשתמש בביטוי "דיס־אינפורמציה", ציין השבוע פרשן חדשות 12 אהוד יערי בתוכנית הרדיו של פתחי וזמרי, כי הוא יודע מי הדליף את הסיפור. "אלה גורמים דמוקרטיים מאוד מסוימים. יהודים. שהיה להם עניין פוליטי לשבש את ההסכם הזה (השלום עם האמירויות). מה ששמעתם".
שני המראיינים פעורי הפה מפרשים את דבריו: גורמים פוליטיים שרצו להרוס לטראמפ את החגיגה כי טראמפ זה ביבי?
"בדיוק", אומר יערי. "כן. לא אומר למי הדליפו ואיך הדליפו. אני אומר מאיפה זה בא. זה בא מגורמים דמוקרטיים שאינם שונאי ישראל, אבל הם היו במגעים עם נציגים מהאמירויות, שמעו מהם שהם רוצים לקבל F-35 והוציאו את זה החוצה".
דניס רוס ציטט מפי נציגים של איחוד האמירויות כי הם רוצים לקבל מערכות נשק מתקדמות. הדמוקרטים לא רצו רק לקלקל את החגיגה. הם רצו לקלקל מדיניות ואסטרטגיה מסוימת, ובעניין הזה הם מתואמים עם חוגים בצמרת הביטחון, בעיקר בדימוס, כבר יותר מעשור. ההישגים של הצמד טרמאפ וביבי עומדים בניגוד גמור למדיניות הדמוקרטים, וכך גם אם שתי המדינות הקטנות, הכי מודרניות והכי דינמיות במזרח התיכון, מחליטות לשלב ידיים וללכת יחד, חלק מצמרת הביטחון הישראלית, בוודאי צמרת משרד הביטחון ואותם חוגים דמוקרטיים, מנסים לקלקל. נרקמה פה ברית בין האמירויות וישראל. לא רק מול איראן, אלא בהרבה רבדים ותחומים שאינם ביטחוניים. יערי הזכיר כי האמירויות בכלל עושים עסקים עם איראן. "מטרידה אותם הרבה יותר טורקיה של ארדואן", אומר אהוד יערי.
צמרת משרד הביטחון, מאמיר אשל - לשעבר מח"א - ומטה, היתה כחודש בוושינגטון כדי לקבל את מקצה השיפורים שלכאורה מגיע לישראל בעקבות עסקאות הנשק האמריקניות עם איחוד האמירויות. הם האשימו בצורה אנונימית את ראש הממשלה שפגע בביטחון הלאומי. וראה זה פלא - הם מייד תיקנו את הנזק. ועכשיו ישראל תקבל עוד איזה חצי טייסת F-35 ועוד מסוקים ואמצעים חדישים שיתחזקו את היתרון שלה ואת ביטחונה למשך שנים ארוכות. אין מה להתפעל. זאת התפיסה. שצעצועים יקרים מארה"ב מהווים את ביטחון ישראל. ואם כל העסק רץ כל כך מהר והצריך רק חתימה של שר הביטחון בוושינגטון, מי דן בזה והחליט על כל הרכש הזה? ובניגוד לצוללות שהן גורם ביטחוני מכריע וחיוני - פה באמת עומדת השאלה: מי מרוויח מעוד מטוסי F-35?
הביטחוניסטים בדימוס מערערים על סמכותו של ראש הממשלה לקבוע את מדיניות הביטחון הלאומי. באמצעות הפקת שערוריות סביב סוגיות רכש הם מבקשים ליצור מנוף שיאפשר להם להשתלט על המדיניות בכל התחומים האסטרטגיים החשובים: הסכמי שלום, הגרעין האיראני, שאלת עתידם של שטחי יו"ש והבקעה, וכמובן ההצטיידות. קשה להאמין שגם לעת שלום, הם נכנסו לגיוס מלא כדי להציג את ראש הממשלה כבוגד וכמי שפוגע פגיעה חמורה ב"ביטחון הלאומי".
חוכמת נשים
שלוש מנהיגות המחאה בבלארוס מובילות מהפכה לא אלימה. מול ההתגרות של כוחות הביטחון, הן מפגינות יצירתיות סוחפת
בעונת המחאות העכשווית, בולטת לטובה מחאת ההמונים האותנטית בבלארוס. ביום ראשון השבוע התאספו במינסק 200 אלף מפגינים שדרשו מהדיקטטור לוקשנקו שילך הביתה. זה היה האולטימטום שהניחו בפניו שלוש הנשים העומדות בראש המחאה כבר לפני כמה שבועות.
מריה קלסניקובה. קרעה את הדרכון שלה בדרך לנקודת הגבול האוקראיני // צילום: אי.פי
דיברתי עם מאשה בומן, העוקבת כבר קרוב לשלושה חודשים בנשימה עצורה ומתוך אופוריה מושלמת אחר ההתקוממות בבלארוס, והיא אמרה ש־200 האלף האלה - זה מספר שגם המשטרה מסכימה עליו. זאת אומרת, מדובר בהערכה ממעיטה. אז בואו נסכים שבמדינה בת כ־9.5 מיליון נפש יצאו כרבע מיליון איש במינסק ובכל רחבי הארץ, בעיירות ובערים קטנות נוספות, לרחובות בדרישה שלוקשנקו ילך הביתה.
בומן, אינטלקטואלית ממוצא רוסי המתגוררת בירושלים, עוקבת אחרי האירועים באמצעות ערוץ "ריין" המשודר ממוסקבה. רוב כלי התקשורת בעולם "דופקים כרטיס" של דיווח אחד, בין השאר על ידי איזה כותב בכיר כמו מאשה גסן ב"ניו יורקר", ואחר כך יורדים לדממת אלחוט כי יש התקוממויות חשובות יותר. פה ההתקוממות שואפת להדיח דיקטטור, ובדמוקרטיות יש מיעוט פעלתני שכל התקשורת ניצבת מאחוריו, שמנסה להפיל ממשלה חוקית.
שלוש המנהיגות הבולטות הן טיכונובסקיה, ורוניקה טספקאלו, וקלסניקובה. טיכונובסקיה וטספקאלו יצאו מבלארוס.
טיכונובסקה מנהלת את האקשן מליטא השכנה. היתה קצת ביקורת על כך שעזבה את בלארוס, אך יש הסכמה כללית היום שלא היתה לה שום ברירה מאחר שלוקשנקו וקלגסיו איימו לפגוע בילדיה. קלסניקובה היא שקרעה את הדרכון שלה בדרך לנקודת הגבול האוקראיני. כך נאלצו השוטרים לעשות אחורה פנה ולהשליך אותה לכלא. המנהיגה הבולטת שנשארה לנהל את מועצת ההתקוממות היא סווטלנה אלכסייביץ'. היא חופשייה משום שסביבה מעטפת של מגן אנושי, שגרירים זרים ואוהדים.
היא הסופרת זוכת פרס נובל היחידה בתולדות הספרות שגם מנהיגה מערכה פוליטית למען הדמוקרטיה. ספרה הגדול של אלכסייביץ' ("זמן יד שנייה") הוא אוסף עדויות אנושיות ומרגשות על העידן הקומוניסטי בבריה"מ.
מאשה בומן מתפעלת מהיצירתיות המדהימה של שלוש הנשים שהתגלו כמנהיגות טבעיות בעוד בעליהן, שהושלכו לכלא ערב הבחירות באוגוסט, כמעט נשכחו. הן שומרות באמונה אמיתית על מחאה לא־אלימה. זאת נוכח התגרויות חמורות מצד המשטרה ומצד מיליציות של בריונים, המנסות ליצור אווירת פחד ברחוב. עד עכשיו נהרגו כעשרה בני אדם. במחאות ישראל ואמריקה ההתגרות היא מצד המפגינים נגד המשטרה והאוכלוסייה האזרחית במגמה לחולל ניצוץ אלים. מאשה בומן, שגדלה בבריה"מ של ימי חרושצ'וב ולאחריו ברז'נייב, סבורה שלוקשנקו גמור. "לגבי פוטין, אני חושבת שהוא טעה. הוא הימר על האיש הלא נכון", היא אומרת. "היה צריך לשמור על שתיקה ולשקול מה קורה שם".
מנהיגי תעשיית ההיי־טק בבלארוס תומכים בהתקוממות. הם מפעילים לחצים ופיתויים כלפי הצבא, שיירד מהגדר ויפנה נגד לוקשנקו. איך הוא ייפול - עוד לא ברור. אבל למשטר כזה אין את הגמישות והלגיטימציה שיש למשטר דמוקרטי נוכח מרידה נגדו. החוכמה הלא־מצויה שמפגינות שלוש המנהיגות עשויה להביא לבחירות חדשות, חופשיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו