כשהמצלמות נדלקו, משכתי מסיכה על הפנים שלי, כדי שייראה כאילו הכל מצוין. קירבתי את הלחיים לעיניים, שייראה כאילו אני מחייכת. יישרתי את הגב. העברתי ברק חי באישונים. מאחורי עצמות הגולגולת עקצו אנופלס את התודעה שלי, אבל אני שחקנית סבירה. בפנים: בום, בום, בום. בחוץ: ערב טוב גם לך!
חצי שעה לפני כן, בחדר האיפור לצילומי שעשועון טלוויזיה בהשתתפותי, חגה סביבי מעצבת שיער עם פן ומברשת. מה שהעסיק אותי עד אותה שנייה היה שלא אצא שמנה. מה התסרוקת הכי פחות משמינה שיש לך, התעניינתי. פתאום קפצה מעצבת השיער והניפה אחורה את היד עם המברשת. מה יש לך פה, שאלה ברתיעה כאילו ראתה כינה או עכביש. עשית ניתוח? מה זאת הצלקת הענקית הזאת? על מה היא מדברת. החיים הותירו אצלי צלקות, אבל לא כאלה שרואים מהצד החיצוני של גזע המוח.
מעצבת השיער החזיקה שתי מראות. זזתי כדי לראות. בתוך השיער, במיקום אחורי, נמרחה קרחת בקוטר ספל. אגרתי אוויר בתוך הריאות ולא הוצאתי. עיגול קרקפת לבן, מושלם, משורטט במחוגה, שממנו נעלמו השערות כליל. גרפתי מתחתית הנשמה ההמומה את פרצוף "שטויות, בטח סתם משהו", וסחבתי את עצמי אל כיסא המאפרת - וממנו אל האולפן.
כשתקתקתי על עקבים בדרך לאולפן, בדקתי בהליכה מה גוגל יודע על זה. מחלה פסיכוסומטית. שם ארוך שאין לי מושג איך הוגים. תוצאה של מתח. הנה. הקשיים נותנים את האות. על הראש. בפטיש.
מבוהלת, מפוחדת מהפחד, הלומת בבואה שהשתקפה דרך שתי מראות, מצומקת מההבנה שאני בתוך אירוע, בתוך הקריסה עצמה - נכנסתי תחת הפרוז'קטורים, אל מבחן ידע טלוויזיוני מצולם, שדורש ריכוז ונינוחות. שואלים אותי על יבשת מולדתו של האבוקדו ואחורי הראש שלי בוערים. יש לי קרחת בין העורף לקודקוד. יש לי קרחת בין העורף לקודקוד. אני נשאלת על רצח תנ"כי וחושבת רק כמה מהקרחת רואים מאחורה כרגע במצלמות. אני עומדת לאבד את כל השיער. אני מאבדת בשנייה זו את כל השיער. עניתי מה שעניתי כשחצי ראש עם המנחה, והחצי השני משיל במהירות תאים מתים אל הרצפה.
***
קוראים לי אמילי, אני בת 41 וחצי, ויש לי אלופציה אראטה. אחד הדברים הלא נעימים עבור אישה צעירה. ביעותי לילה שבהם אני ללא שיער כלל רודפים אותי במעגלים. ככל שאני מפחדת יותר מהקרחת, כך אני מגדילה אותה; היא אוכלת פחדים לארוחת בוקר. השתכנעתי. לא מפחדת מהחיים, הסגר, המצב. כן מפחדת מנפילת גושי שיער אל הכרית. כשאני מספרת פה שהראש שלי התקרח נקודתית, במקום חבוי ולא נראה, פעימות הלב שופכות בנזין למדורה. לופ.
בדיקות הדם יצאו תקינות. ברפואה לא יודעים למה זה מתחיל. לא יודעים אם, איך ומתי זה ייגמר. זה יכול להיעצר במעגל־ספל־קפה שחבוי בתוך המחלפות, וכרגע לא רואים אותו אם אני לא מחפשת, ויכול להמשיך לכל הראש, להתקרחות מלאה, להיעלמות הגבות. השיער יכול לחזור לאותו מעגל־ספל־קפה ויכול שלא. יש פתרונות, אבל הם לא עובדים לכולם. רפואה אלטרנטיבית יכולה לתמוך, אבל לא לכולם.
אז אני מדברת המון אל הגוף, מספרת לו על הנשיות שתפוסה בשערות. מעודדת אותו. ומתנצלת. שנים היינו אני והגוף במלחמת חפירות תת־עורית כנגד שיער הגוף. שריפה, תלישה, מכות חשמל, קרני לייזר, נעיצת פינצטה, מחטי עינויים, ריסוס בנשק כימי. בצד השני שבו ועלו סיבים מתוך האדמה החרוכה. תמיד נשלחו גדודים רעננים במקום אלו שנפלו, השורשים הכוויים העלו חיים, ולוחמי קרטין דקים ונחושים חצו את קו העור. פתאום אני מתפללת שיצמח לי שיער. האם ייתכן שהקרב הארוך, העקוב משעווה, התנקם בי? כעת מוחזרת מלחמה שערה. או מלחמה שַׂערה.
פתאום גם הולחמו השערות שלי לנימים פנימיים שלא רואים בשום מיקרוסקופ. זה כל כך משונה. איכול הנפש לא יכול להיות יותר מוחשי ומשורטט מזה. הנפש שלי מאכלת את הגוף, כמו חומצה שנשפכת על ברזל. סגרי הקורונה ועצבונם הגיעו לי עד מעל הראש, כמו שאומרים, ושם התפוררו הזקיקים. עצם קיומה של תקשורת עצמאית בין תאי הגוף הרוטטים לבין האזור השקוף של רגשות ותחושות - מטיל אימה. הם מדברים ביניהם! מדלגים על התודעה שלי. זו לא הפעם הראשונה.
באירועי עמונה ראיתי נערים מפרכסים שוכבים בשורות על אלונקות באוהל צבאי, ראשים מנופצים כמו אבטיחים על רצפת שוק, אלות הפוכות יורדות שוב ושוב על גוף מתגונן. חזרתי הביתה והקאתי את הנשמה. לא ישנתי בלילה שבועיים. חצי שנה אחר כך אובחנתי עם תת־פעילות של בלוטת התריס, תסמונת אוטואימונית לא נדירה שכרוכה במצבי לחץ ושתלווה אותי לכל חיי. ב־2015, אחרי שעיתונאי "הארץ" תקף אותי בבוטות, נשברו לי הציפורניים בזו אחר זו.
הגירושים ערכו לי היכרות עם נדודי השינה, כאבי הגב, האלרגיות (לאחרונה האלרגיות היו גם הדרך של הבשר לספר לי שדי, אי אפשר לגור עוד בדירה הצפופה והשכורה. אני בתוך שיפוץ בלתי נגמר של בית משלי. מקווה לצאת אליו לפני הסגר השלישי. התגובות האלרגיות מציפות אותי כשאני בדירה הישנה והקטנה; אין להן זכר כשאני יוצאת מהבית. יש לי אלרגיה לקירות האלה). מהאינתיפאדה השנייה נשארו לי קנאקים באצבעות, והסגר השני צייר לי קרחת.
***
אני יודעת שיש השפעות גוף־נפש קשות מאלו. בעוד אני חטפתי משהו שלא ברור איך לעצור את נשירתו, יש מי שחטפו משהו חמור יותר, שקשה לעצור את גדילתו. אני לא בסכנת חיים. יש תמיכה מסוימת דרך טיפולי רפואה משלימה. הלכתי השבוע לדיקור מצוין. אלא שאני רק דוגמה. פיקסל אחד על מסך שבו מוקרן סרט שאין לו כרגע סוף. יש לי טור בעיתון, קוראים שחלקם מרכינים עפעפיים ושולחים תנחומים. אבל זה לא סיפור שלי. כולם סובלים מהשפעות הווירוס, בדוך או בסיבוב. כל אחד והאלופציה שלו.
העולם מתבשל במיץ של סטרס. בני האדם בתוך כלובים. כלא של מיליארד תאים־בתים מחזיק תשעה מיליארד כלואים. הגבלות חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש החיבוק - כותשות את הרוח. בלי אור שמש אנחנו קמלים. זאת כנראה הפעם הראשונה מאז המבול שבה כל בני האנוש באותה עיסה. אפילו בשתי מלחמות העולם, בחצי עולם המשיכו לחרוש את השדות בשלווה ולא שמעו שריקת כדור. גם במגיפות הטובות והישנות היו איים מוגנים. ועכשיו, אין נקודה על פני תבל שלא מתפוררת מהקורונה הבריאותית, הכלכלית, הנפשית. אין אזרח הגלובוס שתשוחח איתו ולא תשאל, ואיך הקוביד, איך החזית אצלכם.
הנפש החצובה פנימה קמה מתוך המערה שלה ומתקוממת: תנו לצאת. היא סודקת את הגוף כשהיא משתוללת. היא מעיפה זקיקי שיער, משילה ציפורניים, משבשת את המחוגים והמצפנים, תוקעת את התרמוסטט. תחת הדרמיס רוחשת מלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו