חיים קורן, לשעבר שגריר ישראל במצרים ובדרום סודאן, מזכיר שהנורמליזציה הנוכחית סוגרת מעגל של 64 שנה. "סודאן קיבלה את עצמאותה ב-1956. באותה תקופה מפלגת המהדי רצתה לקשור יחסים עם ישראל, אבל שלטון נאצר אחרי הלאמת תעלת סואץ היה בשיאו, וסודאן היססה אם להצטרף למגמה של הפאן-ערביזם של נאצר. הכריזמה שלו וההשפעה שלו בעולם הערבי שכנעו את מנהיגיה ללכת עם הפאן-ערביות. סודאן הצטרפה לליגה הערבית. היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמגמה הנאצריסטית, והשיא היה ועידת חרטום הידועה מספטמבר 1967 עם שלושת הלאווים".
כבעלת ברית של מצרים השתתפה סודאן במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים עת שלחה לחזית המצרית חטיבה (בריגדה - חטיבה עצמאית) שאחד ממפקדיה היה עומר אל-בשיר, השליט שהודח לפני שנה.
קורן מייחס חשיבות מדינית, מעבר למשמעות הצבאית, להפצצות האסטרגיות ב-2009 וב-2012, שבמקורות זרים יוחסו לחיל האוויר, שבהן הושמדו בסיסי טרור ושיירות טרור, שהובילו טילים וציוד לחימה לעזה דרך סיני. הפגיעות המוצלחות הזיזו את הסודאנים יותר ויותר לכיוון הציר האמריקני-סעודי. הן המחישו לשליטיה שהברית עם הטרור הבינלאומי - בעיקר איראן - מדרדרת אותה. סודאן היתה גם בסיס חשוב לאל-קאעידה, וממשלת סודאן אפילו ציידה את סוכני אל-קאעידה בדרכונים דיפלומטיים. המהפך מבחינה זאת הוא מושלם. סודאן, שבה נרצח בשנות ה-70 השגריר האמריקני בהוראת ערפאת, ושבה מצאו מקלט מי שכונה רב המחבלים קרלוס וכמובן בן לאדן, הופכת היום צד בתקליט.
המילה "סודאן" פירושה בערבית "שחורים". לאורך מאות שנים חדר האסלאם לסודאן. למעשה, כל מזרח אפריקה נקרא בעבר הרחוק ארצות סודאן (כוש). כך לאורך מאות שנים נוצרו שלוש קבוצות אוכלוסייה, שהאסלאם בגמישותו חיבר שתיים מהן. אחת היא הערבים המוסלמים בצפון סודאן הפורה והעשיר; אחרת היא האפריקנים שאוסלמו, אבל שומרים עד היום זיכרונות קשים מהימים שבהם ניצודו על ידי סוחרי עבדים; ונוספת בדרום סודאן של שחורים נוצרים, ואיתם החל הקשר המעשי בין ישראל לסודאן בימי גולדה מאיר.
היחסים שהתפתחו באותה תקופה יצרו מורכבות שקשה לעכל. מצד אחד, ישראל שלחה אנשי מוסד בראשותו של דוד בן עוזיאל (טרזן) לעזור לנוצרים בדרום סודאן להתגונן נגד מסעות שנשאו אופי של רצח עם. ג'עפר נומיירי, שהכיר באוטונומיה לדרום סודאן בתחילת שנות ה-70, אִפשר כעבור יותר מעשור את עליית יהודי אתיופיה. הוא גם היה היחיד בעולם הערבי שתמך בסאדאת כשעשה את השלום עם ישראל. אבל בזמנו צמח מנהיג אסלאמי בשם חסן א-תוראבי; הוא משך את סודאן לכיוון האסלאמיזם וליצירת ברית עם איראן מייד לאחר ההפיכה החומייניסטית ב-1979.
"תוראבי היה מאלה ששמחו על רצח סאדאת, ואנשיו ניסו מאוחר יותר להתנקש במובארק", מזכיר קורן, "החל תהליך של רדיקליזם אסלאמיסטי". זה היה עולמם של עומר אל-בשיר ותוראבי עד 2011. הם עסקו - מלבד בפעילות של רצח עם בתחומי סודאן - בניסיונות להפיל משטרים ערביים מתונים. התקופה הזאת דרדרה את סודאן. "יורשיו של באשיר, בורהאן וחמדוק, שלקחו את השלטון בעקבות ההפגנות שהפילו אותו, המשיכו בעצם קו שחשב עליו", אומר קורן. "בשיר הבין שמצבו מחמיר, ונושא כינון היחסים עם ישראל היה חלק מהתשובה להידרדרות".
כבר לפני שלוש וארבע שנים נשמעו קולות ונכתבו מאמרים בזכות קשרים עם ישראל. הנקודה המעניינת היא שהלאומנות הערבית ולאחריה תקופת האסלאמיזם לא השרישו באוכלוסייה הסודאנית שנאת ישראל באופן שזה קרה בארצות ערב. החברה המצרית חדורה עד היום באנטישמיות ארסית עמוקה.
העברת ארץ רחבה ועצומה (42 מיליון נפש) כמו סודאן, השוכנת לחופי ים סוף, היא מהלך גיאו-אסטרטגי משמעותי ביותר. המזרח התיכון רוחש התארגנויות מול השאיפות העות'מאניות הטורקיות והאימפריאליזם האיראני. לראשונה נראה שהכוחות המבוססים על אידיאולוגיה מלחמתית אנטי-ישראלית מתחילים להיות מבודדים. לא פחות משמעותית הנכונות שביטא ראש הממשלה למשא ומתן על הסכם משופר עם איראן.