שבוע לאחר מאמרי "ביבי, לך הביתה תמורת עסקת טיעון", ובעיקר מאמרו הנוקב של קלמן ליבסקינד, התכתב איתם פרופ' יורם יובל במאמר שנכתב ברוח דומה. כן, היו לו הישגים. כן, הוא מוכשר. אבל הפך מושחת והוא מדרדר את מדינת ישראל. אבל פרופ' יובל זרק חבל יותר ארוך: "בואו נסלח לו" ונחוקק בשבילו חוק שישחרר אותו הביתה - הביתה! - ללא עונש. על כך קיבל דליי שופכין דווקא משמאל. אין סליחה, רק נקמה.
אין צורך להתפלמס עם ליבסקינד או עם יובל - זה היה לפני חודש - אלא רק להצביע על התאימות. הרצף של המאמרים וההתכתבות בין מחוזות "ימינה" בנט ושקד ומחוזות יאיר לפיד וסביבתו. יובל נמצא בסביבה המחשבתית של אשכנזי־גנץ־לפיד.
היום זה יותר לפיד כי גנץ הלך עם ביבי. אבל יובל לא ממוקם בצד השמאלי, בוודאי לא מרצ. הסקרים של התקופה האחרונה משלימים את התרחיש שנראה דמיוני לכאורה אבל יש בו הרבה היגיון: הימין מתפצל. "ימינה" בראשות בנט, לשם שינוי, עוברת את אחוז החסימה, ובמקום ארבעה מנדטים היא מקבלת 20 פלוס. יכול בהחלט להיווצר מצב שמאפשר לנפתלי בנט להרכיב ממשלה כשהשותפים העיקריים שלו הם יאיר לפיד וגנץ.
פרופ' יובל, עם הנוכחות התקשורתית הבולטת שלו, יותר מאמיר השכל, הוא דמות מפתח בגוש שמורד נגד המוני עם ישראל ונמצא מחוץ למחוזות הליכוד וקואליציית נתניהו.
יובל הוא חוקר מוח, ובמקרה הנוכחי הוא המוח עצמו. לא יודע כמה הוא מודע לזה. אני יכול לדמיין אותו בדמות עורך הדין בסרט של אורסון וולס "הליידי משנחאי". בסצנה קלאסית המתרחשת בבית המשפט, עורך הדין חוקר את עצמו כסנגור ומחליף עם עצמו מקומות - פעם כסנגור ופעם כעד במשפט רצח. אל דאגה, פרופ' יובל טרם הגיע ליכולת הווירטואלית של כמה פרשנים ביטחוניים להופיע בו בזמן בארבעה אולפנים בשידור חי. אבל אפשר לדמיין אותו עושה לעצמו ניתוח, לפחות פסיכולוגי. הוא דמות אינטלקטואלית חשובה בניסיון של המרכז לכבוש מחדש את השלטון תוך מעקף של המעמד הבינוני המזרחי. רק לאחרונה, ברב־שיח בפאנל במכון הישראלי לדמוקרטיה, אמר לפיד פחות או יותר: "איימן כן, בל"ד לא". רק בל"ד לא? גם בנט כן. ולכן קואליציה שבמרכזה בנט ולפיד יכולה לקום.
הפרשנים מפנטזים על כל הקשת החילונית פלוס "ימינה"; אבל אפשר לראות מצב שבנט - אם הוא עובר את אחוז החסימה וקופץ ל־22 - בא לחרדים ואומר להם "יחד אנחנו גוש של 35 או 38 מנדטים; נקים ממשלת ימין־מרכז". התגשמות החלום של אנשים כמו ישראל הראל לנעוץ דגל דתי־לאומי בלשכת ראש הממשלה שווה את הוויתורים ש"ימינה" תידרש לעשות כדי להתחבר עם השמאל אבל תשיג את העיקר: אין פינוי יישובים, סטטוס קוו מדיני. פשוט ולעניין: זורקים את ביבי.
גפרור אחד, לא יותר
אנשי המחאה מקווים לייצר במדינה מציאות שאינה ניתנת למשילות. זה בהחלט עלול לקרות עם תקרית אחת שבאמת תבעיר את השטח
המשחקים האלקטורליים האלה משקפים מצב אמיתי. תחרות בחברה הישראלית בין שלושה כוחות: הגמוניה אליטיסטית ממסדית המבקשת להחזיר עטרה ליושנה; השנייה, ניסיון לבנות הגמוניה של זהות ישראלית־יהודית חדשה מבית היוצר של נפתלי בנט ואיילת שקד; והשלישי זה הניסיון לבסס הגמוניה של ישראליות חדשה, סוג אחר של זהות ישראלית־יהודית, מזרחית, מבוססת על מסורת אך מכילה ולאומית מאוד ומחוברת לסביבה המזרח־תיכונית. זה הליכוד.
כאשר ראינו השבוע את ח"כ מתן כהנא צועק מהטריבונה לעבר ראש הממשלה נתניהו בכנסת "שקרן!" זה שוב היה איתות לחיבור התרבותי בין הממסד הדתי לממסד הדבק - סליחה על הביטוי - "האשכנזי", עטרת האליטה הישנה. המילה "שקרן" כלפי ביבי זאת השפה שהמציא יוסי שריד; וכמו ביטויים נוסח "הנאשם מבלפור", היא מגדירה את זהות המשתמש. אם ח"כ של ימינה צועק "שקרן" כלפי נתניהו, זה מראה שבכל זאת הוא קרוב יותר לאחיו הטייס אמיר השכל מאשר לראש הממשלה ולליכוד.
נתניהו הוא מנהיג בסדר גודל אחר מנפתלי בנט, כפי שהליכוד היא תנועה עוצמתית וחשובה הרבה יותר מהציונות הדתית בגלגולה המודרני הנוכחי, שמצליחה לקלוט לתוכה מצביעים שאינם בשר מבשרה. זאת הסיבה ש"ימינה" ברגע האמת תחזור לממדיה הטבעיים, שקשה לדעת מה הם. רק לפני כשלוש־ארבע שנים, בעקבות משבר שגרתי עם החרדים סביב עבודות הרכבת בשבת, זינק פתאום לפיד לסביבות ה־30 מנדטים בסקרים.
בנט ושקד אינם משתתפים בקרב האידיאולוגי העיקרי הניטש בימים אלה ברחוב עזה בואכה רחוב בלפור. אין להם מה להגיד על כל מסכת החקירות שהפכה באמצעים עברייניים לכתבי אישום נגד ראש הממשלה. אבל יותר מזה - הם לא עומדים בפרופורציה מול ההישגים של הליכוד ונתניהו בשינוי סדרי עולם בתחום החברתי והכלכלי. פרופ' אורי כהן הציע לי לזרוק מבט על הציר שבין ראשון לציון, צריפין ובאר יעקב. תנופת הבנייה והפיתוח שם מעבירה את מרכז הכובד בחברה הישראלית מתל אביב, העיר הלבנה, אל מרכז הכובד של המעמד הבינוני המזרחי. זה מבצע ארוך טווח שלא הסתיים. ולעומת זה, השלום בציר הסעודי־מפרצי הוא יותר מהישג מזדמן והוא ניצחון של דרך ארוכה ומתפתלת.
כך שאין פה תחרות אמיתית. הבעיה העיקרית היא שאופוזיציית הרחוב, שמורכבת מהאליטה של הדור האבוד של גילאי יום כיפור יחד עם מהפכני השמאל הרדיקלי, חותרת לייצר בשנה הקרובה מצב שמוגדר כבלתי ניתן למשילות. משהו כמו חוויית גולדה מאיר בחודשים שאחרי המלחמה. שמעתי את זה בשיחה גלויה וכנה עם אדם רציני, ששייך למנהיגות של "המחאה". לא כמוביל רשמי אבל כמשתתף בכיר שרואה עצמו כדמות מובילה. האדם ששוחחתי איתו חושב שאפילו תאריך היעד של העברת המפתחות בנובמבר 2021 לידי בני גנץ הוא חלום באספמיה. שאלתי למה, בגלל שתהיינה בחירות? אולי בלאגן סביב החלטה על נבצרות? תשובתו: "לא. חוסר יכולת למשול. וזה עלול לקרות כשיידרס המפגין הראשון".
לדעתו, רמת החיכוך ועוצמת הפנאטיות של המפגינים - "עם סכין בין השיניים" - הולכת וגוברת. "והאליטה הישנה, כשהיא מתלכדת, מסוגלת לייצר שינויים גדולים".
האמת היא ששום מנהיג - אולי חוץ משמעון פרס - לא היה מסוגל להתמודד עם ההפגנות של החולצות השחורות כפי שמצליח נתניהו. בסך הכל, למרות אמירות שהמפגינים לא אהבו, הממשלה מצליחה להכיל את האירוע תוך כדי הטיפול במגיפה. שוב, הדוגמה להשוואה: יום האדמה ב־1976. לפי הערכות שונות, מספר ההרוגים באותן הפגנות של ערביי הגליל, הוא תולדה של אובדן עשתונות אופייני ליצחק רבין, ראש הממשלה. שוב, זה לא נעים לתומכיו להודות בזה.
אבל כפי שניתח הידיד מהצד השני של המתרס, זה יכול לבוא כמו שריפה בכרמל אחרי שלוש שנים שחונות כשיש הרבה חומר בעירה. מישהו יוצא מהבית, ואפילו כשהוא משחרר את הקלאץ' הוא לא יודע שבעוד כמה דקות יבוא לו הסעיף ויגרום לתקרית, שתוציא לרחובות חצי מיליון בני אדם ותיצור את הלחץ שמחוללי המהומות מאמינים שיביא להפלת נתניהו בדרך לא ידועה. הם ייצרו את החיכוך, אבל יאשימו את אברושמי מאחורי ההגה שגרם לסף מלחמת אזרחים.
מיעוט שבמיעוט בקרב מנהיגות המחאה לא חוטא בהערכת חסר של נתניהו. הם חושבים שהוא פסיכופת. שהוא פועל רק למען עצמו. עוד נקודה שמאחדת את בנט, אמיר השכל ולפיד. רק מתי מעט בקרבם מבינים שהאיש שהם רוצים להוביל במסלול הקוראלס הוא מנהיג בשיעור קומה עוצמתי, והימין יגיד, "היסטורי". המחמאות לנתניהו השבוע מצד נכדו של זאב ז'בוטינסקי הנושא את שם המנהיג ההיסטורי של הימין, שוות זהב נוכח שתיקתו של הבן של מנחם בגין.
לא תהיה להם ברירה
ניצחון של טראמפ ייתן דחיפה לצוות המזרח התיכון שלו בכל הקשור לקשר עם הפלשתינים. אבו מאזן יבין שהפעם העסק רציני
במקרה שג'ו ביידן ינצח בבחירות בארה"ב ויחזור לבית הלבן כנשיא, תחזור איתו הגווארדיה הישנה של עסקני המזרח התיכון. שמות כמו טוני בלינקן, פיליפ גורדון, אולי רוב מאלי. סוזן רייס תחזור בתפקיד בכיר.
אבו מאזן // צילום: אי.פי
אבל מנקודת מבט מפוכחת, הם איבדו את הקשרים שלהם עם ממשלת ישראל ויהיה להם קשה ביותר להתניע מחדש תהליך מדיני בגזרה הפלשתינית. שובם של עסקני התהליך המדיני הישן, אנשי האסטבלישמנט של מדיניות החוץ, יחזיר קצת צבע ללחיים של הרשות הפלשתינית. לא כל הפלשתינים מאושרים מזה. ניצחון של טראמפ יהפוך את צוות המזרח התיכון שלו להרבה יותר אפקטיבי מבעבר.
עד היום, אנשיו של טראמפ - ג'ארד, ברקוביץ' וכו' - לא הצליחו לייצר מגע משמעותי עם הצמרת הפלשתינית. אם טראמפ חוזר לכהונה שנייה, לא תהיה להם ברירה. אבו מאזן וחבריו יצטרכו להתחיל להיות רציניים. ניצחון של ביידן עם הצהרת כוונות לחידוש הסכם הגרעין יחולל זעזועים במזרח התיכון.
הסיפור העיקרי זה שבלי ששמנו לב, הפלשתינים שוב לא החמיצו הזדמנות להחמיץ את דיל המאה. בטור שפרסם השבוע בישרה בהבה, פרופסור פלשתיני מהרווארד, עורך "אל־פג'ר" בעבר, הוא כותב ששליחות רון לאודר לפני כשבועיים ברמאללה, עת נפגש עם אבו מאזן, היתה משמעותית ביותר. הפלשתינים פיזרו סביב השיחות שמועות לצורכי הסוואה, כאילו המסוק שנחת ליד המוקטעה בא לקחת את סאיב עריקאת לאשפוז בעמאן. עריקאת מאושפז, אנחנו יודעים, במקום אחר ומצבו קריטי.
זה היה מסוק שהמלך היקצה לטובתו של לאודר ולפי בהבה, הוא בא כשליח של טראמפ עם הצעה מרחיקת לכת הרבה יותר מעסקת המאה. קודם כל, בלי החלת ריבונות על 30 אחוז משטחי יו"ש והבקעה. בהבה כותב שזו פשוט הצעה הרבה יותר נדיבה לפלשתינים ממה שהוכרז בתחילת השנה ובכל התקופה שקדמה להסכם השלום הכפול, הסכם אברהם.
מי שהפנה אותי למאמר הזה ב"Times of Israel" הוא פלשתיני שהיה מעורב בעבר במשאים ומתנים. ברור שהוא מייחס לזה אמינות.
ביידן, אם ינצח, לא יתחיל מהבייס־ליין שמשאיר טראמפ, ולכן הסיכוי לאיזושהי התקדמות זה רק אם טראמפ מנצח. לפי ההערכות, ביידן לא מחזיר את השגרירות לתל אביב אלא פותח קונסוליה אמריקנית במזרח ירושלים ומחזיר את השגרירות הפלשתינית בוושינגטון. רק כדי להבין איזו מהפכה תודעתית עברה המפלגה הדמוקרטית: הנושא של הכרה בירושלים כבירת ישראל והתביעה להעברת השגרירות מתל אביב לירושלים מופיע במצע המפלגה החל משנת 1972, עד שבמערכות האחרונות ירושלים נמוגה מהמצע.
סימולציה על המסך
כשברקע ההתלהבות מ"שעת נעילה", שופך ספר חדש אור על השאלה האלמותית - מי באמת ניצח במלחמת יום הכיפורים
הסדרה "שעת נעילה" בכאן 11 על מלחמת יום הכיפורים בחזית הצפון, מלמדת דבר אחד. הגענו לשלב הפירוטכניקה. עוד לפני שיש לנו היסטוריה מלומדת ומעמיקה על המלחמה, מגיעה הפירוטכניקה, בין שזה בסימולציה של קרבות ובין שמדובר בסימולציה של היסטריה.
בהקשר של המלחמה, עדיף לקרוא ספר עובדתי חשוב, למרות מגבלותיו. זהו ספרו החדש של עמירם אזוב מקיבוץ משמר העמק, "הכרעה - מי ניצח במלחמת יום הכיפורים". רק חבל שאזוב, שהוא מומחה למהלכי המלחמה ואירועיה, מתפנה לדיון המשמעותי הזה בשאלה המרכזית רק בעמודים האחרונים של ספרו. מסקנתו: היה ניצחון שמתבטא ביכולת להשיג חוזה שלום עם מצרים כחמש שנים לאחר המלחמה. הפסד או תבוסה במלחמה פירושם: ירידה דרמטית במעמדה של ישראל.
אפרים הלוי אמר פעם בהרצאה, שאם לא היינו מנצחים ארה"ב היתה זונחת אותנו. תבוסה היתה מתבטאת בכך שתחת הלחץ המדיני של המעצמות והלחץ הצבאי של מצרים וסוריה, ישראל היתה נאלצת לסגת לקווי 4 ביוני 67' בסיני באופן מיידי, ללא הסכם שהוא יותר מהפסקת אש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו