היי ג'וד

 

ג'וד לאו רזה. מאוד רזה. על פניו, מדובר בפרט טריוויה רכילותי וחסר משמעות על השחקן הבריטי בעלי פני הבייבי־פייס, שהפך בשנים האחרונות לאחד מענפי הייצוא הגדולים של הקולנוע הבריטי ולבן בית בהוליווד. אך לנוכח אינספור צילומי הפפראצי וטורי הרכילות שהוקדשו בצהובונים הבריטיים לקילוגרמים העודפים שעטה על עצמו בחודשים האחרונים, הרי יש כאן כותרת שבוודאי תהפוך לסוג של "ברייקינג ניוז" במהדורת החדשות הקרובה של ערוץ !E. לאו, חנוט בחליפה כחולה וצמודה המדגישה את עיני התכלת שלו, נכנס לחדר הראיונות המרווח שבמלון היוקרתי "אדלון קמפינסקי ברלין", המשקיף אל שער ברנדנבורג, שולף את הטלפון הנייד שלו ושוקע בתכתובת ארוכה של הודעות טקסט.

"אני מתנצל", הוא מרים את הראש בין שליחת הודעה לאחרת, "אני צריך להתעדכן במה שקורה בבית עם הילדים שלי. בימים האחרונים אני בקושי מדבר איתם כי אני צריך להתראיין מהבוקר עד הלילה כדי לקדם את הסרט החדש שלי. אני ממש מתנצל. תרצה לשתות תה בינתיים?". כן, גם כשהוא גוזל לי דקה וחצי מ־20 הדקות המשותפות שהוקצבו לנו, הוא עדיין בריטי מנומס. לפני שאני מספיק להגיב, ניגשת לשולחן אחת משתי נשות יחסי הציבור/צנזוריות שיושבות איתנו בחדר וזורקת לעברו מבט של "תתחיל לדבר". "אה, כן. סליחה", הוא מניח רגליים על הכיסא שלו, "אז איפה היינו?"

בזה שאתה שונא להעניק ראיונות.

"'שונא' זו הגדרה חריפה מדי, אבל זה בהחלט הפך בשנים האחרונות, עם ריבוי ערוצי התקשורת והאינטרנט, למשימה מתישה. לפעמים זה ממש מתיש ולפעמים פחות, תלוי עד כמה הסרט שאני משתתף בו גדול ומה גודל תקציב הפרסום שלו. כשעשיתי, לדוגמה, את סרטי 'שרלוק הולמס' אז וורנר ברדרס, שהפיקו את הסרטים, שפכו כמויות עצומות של כסף על פרסום אגרסיבי כדי שלא ייווצר מצב שבו מישהו לא יידע ש'יש לנו סרט חדש', וזה קצת שיחרר אותי מלהתראיין לכל גוף תקשורת בעולם. במקרה של הסרט החדש, 'תופעות לוואי', מדובר בסרט הרבה יותר מתוחכם, עמוק ושונה, שפונה לפלח שוק מצומצם ומבוגר יותר. וגם משום שהוא יקר לליבי, חשוב לי לעזור בקידום שלו. זה טבעי, לא? כל בעל עסק רוצה שכמה שיותר אנשים יבואו אליו".

"תופעות לוואי", הסרט החדש במפעל הקולנועי של ג'וד לאו, הוא, לפי שעה, הסרט האחרון של הבמאי המוערך סטיבן סודרברג (סידרת סרטי "אושן", "ארין ברוקוביץ''', "מג'יק מייק" ו"טראפיק", שזיכה אותו בפרס האוסקר על בימוי), שהצהיר בראיון טלוויזיוני בשנת 2011 על פרישה מבימוי. תוסיפו לכך את העובדה שלסרט גויסו השחקניות רוני מארה, שהיתה מועמדת לפרס האוסקר על "נערה עם קעקוע דרקון", וקתרין זיטה־ג'ונס, זוכת האוסקר המתקמבקת, פלוס סיפור על פסיכיאטר (לאו) שנותן למטופלת בעלת נטיות אובדניות (מארה) מרשם לכדורים אנטי דיכאוניים, המובילים אותה לערפול זמני, להחמרה במצבה ולרצח שנגרם מתופעות הלוואי של הכדורים - והרי לכם אחד הסרטים הבודדים שהצליחו לייצר באזז ועניין של ממש בפסטיבל ברלין המנומנם שהתקיים בפברואר.

חווית פעם דיכאון?

"דיכאון של ממש לא, אבל בהחלט היו לי, כמו לכל אדם, תקופות טובות יותר בחיים וכאלה שפחות. באופן כללי אני טיפוס קצת 'מודי', שפעם נמצא למעלה ופעם למטה, אבל זה לא משהו חריג או נדיר. הדבר היחיד שאני אולי צריך לטפל בו הוא העובדה שלפעמים אני קצת נמהר בתגובות שלי. האמת היא שאני אדם די יציב, ופה מגיעה התודה להורים שלי, שתמכו ותומכים בי כל חיי".

ואיך אתה מתמודד עם העובדה שאתה אחד הברגים שצריכים לגרום לקהל לבוא לקולנוע? הרי ההיסטוריה מלאה בשחקנים שהסרטים שלהם נכשלו פעמיים ובזה תמה הקריירה שלהם.

"עכשיו גרמת לי לדיכאון", הוא צוחק, "תראה, יש משהו בלחץ הזה שמדליק אותי באופן מסוים. הסיכון הזה והסכנה שאורבת בכל סרט חדש שמצלמים נותנים לי, בין היתר, את המוטיבציה להמשיך לשחק. מובן שתמיד יש שחקנית או שחקן שגורמים לי לרצות לשחק לצידם, במאי שלא עבדתי איתו או פשוט תסריט שהוא גאוני בעיניי או חשוב. אחת הסיבות שרציתי, אגב, להיות חלק מ'תופעות לוואי' היא לא רק העובדה שהתסריט גאוני, מותח ועמוס טוויסטים, אלא בעיקר כי הוא מעלה לסדר היום נושא שהוא חשוב מאוד מבחינתי - הקלות שבה אנשים לוקחים היום כדורים אנטי דיכאוניים. אנחנו מוקפים בפסיכולוגים ובפסיכיאטרים שרושמים בקלות מרשמים ובאנשים שצורכים כדורים בלי לשאול יותר מדי שאלות על ההשלכות שלהם. לצורך התפקיד שלי בסרט שוחחתי עם לא מעט פסיכיאטרים, וחלקם 

כל כך גאונים ומקצועיים עד שהם יכולים לאבחן בשיחה של חמש דקות מה מצבו של האדם - אם הוא לוקח כדורים ומה הצורך שלו בכדורים. זה נהדר שיש אנשי מקצוע כאלה, אבל צריך גם להיות זהירים עם זה. זה לא מתאים לכל אחד. העבודה על הסרט שינתה את התפיסה שלי בנושא הזה, כי גיליתי גם את הצדדים הפחות מחמיאים שיש לכדורים".

מה עוד למדת מהעבודה על הסרט?

"במסגרת ההכנות לתפקיד נפגשתי עם כמה מטופלים שחייהם השתנו לטוב ולרע בעקבות נטילת תרופות מרשם. מצד אחר, ברור שיש לנו רצון לחפש את הפתרונות הקצרים והפרסום יכול להשפיע על מערכת היחסים שלנו עם לקיחת תרופות. אני דוגמה גרועה מאוד, כי אני בקושי לוקח כדורים נגד כאב ראש".

אז אני מבין שמיותר לשאול אם אי פעם צרכת כדורים כאלה.

"צר לי לאכזב אותך, אבל מעבר למערכת יחסים קלה עם כדורים לכאב ראש אין לי שום התנסות עם כדורים אנטי דיכאוניים. הכדור הפסיכיאטרי שלי הוא המשחק. באמת. לפני כמה שנים גילמתי בתיאטרון את המלט, וזה היה הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שעברתי אי פעם. אתה יודע מה זה לצאת מעצמך בכל ערב למשך שלוש שעות ולשאול שאלות קיומיות כמו 'להיות או לא להיות?', להתלונן, לבכות ולהתחבר לרגשות שלך? אין טוב מזה".

לאו משדר יציבות ומתעקש שאינו זקוק לסיוע חיצוני כדי להתאזן, אבל אני מתעקש. האם באמת ייתכן ששחקן בסדר גודל כמו שלו, שמוקף ברגע זה בשתי יחצניות, בעוזרת אישית ובמאבטח שמחכה לו מאחורי הדלת, הוא אדם יציב לחלוטין? אחרי הכל, הוא חי במציאות שהיא שונה מהמציאות של רוב בני האדם. "אתה טועה, החיים שלי מאוד פשוטים, הוא אומר. "זאת המציאות שלי, ומבחינתי היא די נורמלית. אני פשוט משתדל לחיות את החיים שלי בשיגרה ולעשות כל מה שבא לי. מידת הפרסום שלי לא מנעה ממני עד היום לעשות דברים שרציתי, ובלונדון אני מסתובב בטבעיות ברחובות. הבעיה היא לא האנשים אלא צלמי הרכילות".

משאיר את הרכילות מאחור

למרות מופע הענווה והשיגרה שסיפק לאו (41) במהלך השיחה שלנו, החיים שלו רחוקים מלהיות שגרתיים. מספיק לראות את ערימת צלמי הפפראצי שממתינה מחוץ למלון כדי לתפוס פריים מוצלח שלו, שיעטר למחרת היום את עיתוני העולם, כדי להבין את גודל מעמדו. בזמן שז'ולייט בינוש, אורחת מוערכת אחרת של הפסטיבל, נצפתה מסתובבת להנאתה בחופשיות ברחובות ברלין, לאו נאלץ לראות אותה דרך החלונות הכהים של מכונית הפאר השחורה שהעבירה אותו מנקודה לנקודה. החיים שלו כל כך לא נורמליים, שהם הצליחו לפרנס במשך שנים את הצהובונים הגדולים של בריטניה. גירושיו מהשחקנית ומעצבת האופנה סיידי פרוסט, שאיתה יש לו שלושה ילדים שנודדים בין הבית של אמא לבית של אבא בלונדון, הפכו לטקסט קבוע בעיתונים הבריטיים. וכך גם החיים הרומנטיים שלו, שכללו זוגיות, אירוסים וכמעט חתונה שבוטלה עם השחקנית סיינה מילר. לאו ניהל רומן עם המטפלת של שלושת ילדיו, ואם תוסיפו לכך ילד שנולד מרומן קצר שהיה לו, אולי תבינו למה הוא ומילר לא המשיכו יחד.

הסאגות האישיות של לאו הצליחו להסיט במשך השנים את תשומת הלב מהקריירה שלו אל חייו האישיים. עמודים על גבי עמודים הוקדשו לתמונות, לסיפורים, לשמועות ולספקולציות. בחודשים האחרונים מדורי הרכילות מתעסקים במשקל שהעלה על עצמו ובנסיגת קו השיער שלו. לפני כשלוש שנים הוא גילה, הודות לחקירה של הסקוטלנד יארד, כי בלש מטעם הצהובון "ניוז אוף דה וורלד" הועסק במשרה מלאה כדי לאתר פרטים דיסקרטיים על חייו ועל עוד עשרות ידוענים בממלכה הבריטית. לאו תבע את העיתון על חדירה לפרטיות וזכה, במסגרת הסכם פשרה, בסכום המתקרב לרבע מיליון דולר. אני מעמת אותו עם התקופה ההיא בחייו ומקבל מבט נאצה מהיחצנית המנומנמת, שמרימה את ראשה מהאייפון שלה. הרי בהוליווד כמו בהוליווד, הכל חייב להיות מתקתק. 

"זאת היתה תקופה מאוד מאוד לא נעימה בחיים שלי, אבל לא עד כדי כך שארגיש דיכאון, אם לשם אתה חותר", הוא קורץ. "אלה היו ימים אפורים מאוד ולא קלים. יש בזה תחושת השפלה כשאתה מגלה שהדברים הכי אישיים שלך היו חשופים לעיני כל, בפני אנשים זרים, ותורגמו לאחר מכן לפיסות רכילות. אבל זה מאחוריי".

טוב, בוא נדבר על דברים שמחים. רזית. 

"אני שמח ששמת לב", הוא צוחק, והיחצנית החמוצה שמאחוריו צוחקת גם היא, "אני עובד בשביל זה קשה מאוד".

הצהובונים מיהרו לתרגם את ההשמנה שלך למצב דיכאוני.

"כי זה לא באמת מעניין אותם שהעליתי במשקלי לצורך תפקיד בסרט 'דום המינגוויי'. הרי הרבה יותר סקסי לכתוב שיש לי בעיות בחיים ושאני שמן ולא שחקן שהולך עד הסוף עם העבודה שלו, לא? הסרט, אגב, הוא סוג של קומדיה שחורה על עבריין שחוזר לחיים אחרי שנים בכלא, ובמסגרת התפקיד הייתי צריך להיות הרבה פחות מוקפד במראה שלי. אני חייב להודות שלהרפות פעם אחת בחיים מענייני משקל היה חוויה מעניינת. במשך הקיץ הקודם אכלתי כמויות של צ'יזבורגרים וגלידות, עישנתי, שתיתי אלכוהול, ולמעשה הייתי סוג של חזיר אנושי. העליתי במשקל, גידלתי שיער פנים והייתי מוזנח. אחרי שסיימתי את הצילומים, אני חייב להודות שהרגשתי סוג של... הממ... דיכאון?"

או, הנה הדיכאון שחיפשנו!

"לא, זה לא היה דיכאון, זה פשוט היה גועל כזה מעצמי. אני בן אדם שרגיל להתאמן ולאכול בריא במשך שנים ופתאום הייתי בתוך גוף של מישהו אחר. לשמחתי ידעתי שאני מסוגל לחזור לעצמי, ובאמת עשיתי את זה די מהר. מעולם לא נהניתי יותר לעשות כושר כמו בתקופה שבה הייתי עסוק בהשלת המשקל העודף".

וד"ש לממשלה הבריטית

הפעם הראשונה שג'וד ("אמא שלי היתה מחוברת לשיר 'היי ג'וד' של הביטלס בתקופת ההריון איתי וקראה לי על שם השיר") עלה לבמה היתה במסגרת תיאטרון חובבים באזור מגוריו שבלונדון. הוא אותר על ידי חברי הוריו, אנשי חינוך והוראה, וקיבל את אישורם להשתתף בהצגה. בתיכון, בתמיכת הוריו, שחשפו אותו ואת נטשה, אחותו הבכורה, להצגות ולמחזות זמר, הוא נרשם למגמת תיאטרון. בגיל 11 הוא היה חלק ממקהלת הילדים של המחזמר "יוסף וכתונת הפסים" ובגיל 17 הצטרף לאופרת הסבון הבריטית "משפחות". מהר מאוד אותר, גם הודות ליופיו, על ידי במאי הבית של התיאטרון הלאומי של לונדון והחל לשחק בשלל הצגות, כולל תפקיד שכלל עירום מלא, שעורר בו עניין רב וזיכה אותו במועמדות לפרס אוליבייה על תקן הבטחת השנה בתיאטרון.

את תשומת לב חובבי הקולנוע הוא משך כשהשתתף ב־1997 בסרט "ויילד", המבוסס על סיפור חייו של אוסקר ויילד, וגילם את בוזי, המאהב. שנתיים לאחר מכן לוהק לסרט "הכישרון של מר ריפלי" לצד חבורת צעירים מבטיחה, ובהם גווינת' פאלטרו, קייט בלאנשט, מאט דיימון ופיליפ סימור הופמן, בתפקיד שהעניק לו מועמדות ראשונה לפרס האוסקר והכניס אותו באופן רשמי לרשימת הבריטים שחדרו אל גבולות הוליווד. במשך 20 שנות קריירה קולנועית הספיק לשחק במגוון רחב של תפקידים. הבולטים שבהם כוללים את "קולד מאונטן", שעל משחקו היה מועמד לפרס האוסקר בפעם השנייה, "אינטליגנציה מלאכותית", "סקיי קפטן", "אלפי", "החופשה", "הוגו", "אנה קרנינה" וסידרת סרטי "שרלוק הולמס".

אתה אחד השחקנים הבריטים המצליחים ומן הסתם משמש השראה לשחקנים בריטים צעירים. מי היו ההשראות הבריטיות שלך?

"צ'ארלי צ'פלין ולורנס אוליבייה. צ'פלין הוא אמן מדהים בעיניי, מצחיק ובעיקר סופר־אינטליגנטי, ובתור ילד נהגתי לצפות בסרטים שלו שוב ושוב ובעיקר בסרט 'הקרקס', שבו הוא במיטבו. אוליבייה הוא פשוט שחקן שלא הפסיק לחקור את העבודה שלו עד יומו האחרון. כל שחקן שואף להשתפר ולשפר את הכלי, והוא פשוט הפך את זה לדרגה של אמנות". 

שני השחקנים שאתה מציין זכו באוסקר. אתה היית מועמד פעמיים בשלב די מוקדם בקריירה שלך. עד כמה פרסים הם דבר שחשוב לך?

"אני חושב שהכרה מהקהילה שלך היא דבר חשוב בהחלט, ועם זאת הם חשובים יותר לתעשייה ואין להם ממש משמעות אמיתית. האוסקר הוא בסך הכל אירוע שבו כולם עוצרים את העשייה שלהם כדי לטפוח זה לזה על השכם. מה שאני אוהב באירועים האלה הוא העובדה שפתאום פוגשים את כולם. להיות שחקן, למרות התדמית הנוצצת, זה אומר להיות בודד רוב הזמן. אתה בסט הצילומים, מרוחק מהבית שלך ומהמשפחה שלך ומוקף בקבוצת אנשים קבועה לאורך כמה חודשים. אתה מבודד מהעולם ואין לך מושג מה תהיה התוצאה עד שהסרט מגיע לקולנוע, ולכן זה נחמד שפתאום יש מפגש של החבר'ה, אם כי לא תמיד הסרטים הראויים או השחקנים המוכשרים באמת זוכים. יש בכך לא מעט שיקולים של יחסי ציבור, פרסום, קשרים ופוליטיקה".

בשנים האחרונות אתה עסוק בקידום הקריירה הבינלאומית שלך. אתה מתגעגע לפעמים לעשייה בבית?

"יש בי געגוע עצום, אבל יש בי גם לא מעט ביקורת על איך שמתייחסים באנגליה לקולנוע. מסיבה לא ברורה הקולנוע נתפס שם כדבר לא מספיק רציני, ואנשים עדיין מעדיפים את התיאטרון. מה שאבסורדי הוא שתעשיית הקולנוע הבריטי עשירה באנשים מוכשרים - מתפאורנים, דרך תאורנים ועד השחקנים עצמם. יש בבריטניה מאבק מול הממשלה הזוועתית שלנו, כדי שתזרים יותר תקציבים לתוכניות חינוך שיתמכו בכל ענפי האמנות. לא מזמן הייתי בלונדון בתערוכה שמציגה 4,000 שנות אמנות, והקולנוע הבריטי קיבל בה ייצוג מאוד צנוע, וזה חבל מאוד. באופן טבעי, אני מוצא בארה"ב שפע של תסריטים והצעות שמושכים אותי".

אגב, איך אתה בוחר את הפרויקטים שלך?

"מייקל קיין סיפר לי פעם שהציעו לו תפקיד בסרט, והשאלה הראשונה שלו היתה 'איפה זה יצולם?'. כשאמרו לו 'דרום צרפת', הוא השיב מייד 'כן', בלי לקרוא בכלל את התפקיד. לוקיישן הצילום הוא בהחלט שיקול, בעיקר כשיש לך משפחה וילדים, ובזכות הקולנוע זכיתי לראות חלקים נרחבים מהעולם. אני מניח שזה שילוב של דברים, ובהם האתגר שבתפקיד, השחקנים שלצידי והבמאי".

בעבר ביימת שני סרטים. יש לך מחשבות לחזור ולביים?

"בהחלט. בשנים האחרונות אני עסוק בעיקר בפיתוח תכנים ותסריטים, שבחלקם אני משקיע כסף ומפיק, ואני מאמין שיום אחד, כשארצה לרענן את עצמי, גם אביים. להיות שחקן שגם מביים מעשיר מאוד את הבנת המשחק שלך ונותן לך יכולת להתבונן על עוד דברים. אני זוכר שכשיחקתי ב'אינטליגנציה מלאכותית', שביים סטיבן שפילברג, היתה לנו סצנה שכללה מאות ניצבים, ובסיום הסצנה סטיבן אמר לי: 'אני רוצה שתעבור ביניהם ותגיד להם 'תודה רבה'. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי 'אוי, באמת'. אבל זה היה אקט מאוד נעים ומשמח לכל הצדדים. זה לימד אותי לא מעט עד כמה חשוב להישאר בן אדם. זאת חוויה שמלווה אותי עד היום".

אפרופו ניסיון חיים. חגגת לא מזמן יום הולדת 40. איך אתה מתמודד עם ההתבגרות הפיזית?

"שוב פעם אתה מחפש דיכאונות אצלי?"

יותר בכיוון של תובנות.

"אז תכתוב שגיל 40 מביא לי רק ברכה. סוף סוף מתחילים לתפוס אותי בתור שחקן רציני ולא רק כ'חתיך התורן'. אני מתחיל לקבל הצעות לתפקידים של בני 40 ו־50 עם הרבה מאוד עומק רגשי, וזה משמח אותי. היו כמה שנים שבהן, לצד ההצלחה והתפקידים, הרגשתי תסכול מזה שאני לא מצליח להגיע לאודישנים לתפקידים עמוקים. אני מניח שחלק מהתחושות שלי נבעו מזה שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל גם מהעובדה היבשה שלא כל הבמאים או המלהקים הצליחו לראות מעבר לחזות שלי. עכשיו, עם הגיל, אני מרגיש שהכל פתוח לפניי, וזה גורם לי אושר מאוד מאוד גדול. בקיצור, דיכאון לא תמצא פה". 

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו