הפתרון שישים סוף לכאוס הפוליטי: חנינה תמורת בחירות

המציאות המתעתעת הכתיבה לבאי משכן הכנסת ביום פתיחת מושב החורף שורה של אילוצים שהמחישו, שוב, עד כמה רחוקה היא השגרה. קבלת הפנים, הכיבודים והטקסים פינו את מקומם לסדר יום יבשושי שכלל נאומים קצרים מפיהם של הדוברים הקבועים, שפינו את מקומם חיש מהר לנושא הבא. לאף אחד אין מצב רוח לאירועים, בטח שלא לחגיגות. 

מה שלא השתנה היה נאומו של נשיא המדינה רובי ריבלין, ששוב ניסה במילים נמלצות להגדיר את ההוויה הישראלית ולהלין על היעדר האחדות והסולידריות, בעודו מאמץ, כרגיל, את הנרטיב התקשורתי השולט, בריקוד דואט מושלם שלא חדל מאז נבחר לתפקידו.

מאחורי מילותיו של הנשיא ריבלין לא מסתתר דבר וחצי דבר אופרטיבי, תוכנית עבודה, או פתרון כלשהו לבעיות שאותן הוא מציף ושעליהן הוא מתריע כמטיף בשער כבר שנים. לנשיא אין הרבה סמכויות המוקנות לו על פי חוק, לכן נאומים והשתתפות בטקסים הם חלק אינטגרלי מעבודתו, שבעיקרה ייצוגית. אבל כוח אחד מעשי כן ניתן לנשיא המדינה. כוח שאותו יכול היה, ועודנו יכול, לנצל כדי להפוך את הדיבורים למעשים ואת התוכחות לפעולות. זכות החנינה. 

רק לאחרונה הוכיח ריבלין שיש ביכולתו לעשות שימוש ראוי ונכון בסמכותו זו כאשר החליט לחון את כל בעלי החובות שנמצאים בקריסה כלכלית בעקבות משבר הקורונה. יוזמה ברוכה ומבורכת. אבל משום מה בכל עניין לאומי אחר נמנע ריבלין מלעשות שימוש בכוח זה. 

את ההזדמנות הראשונה החמיץ ריבלין בפרשת אלאור אזריה. גם כשראה מול עיניו את העם נקרע לשניים על גבו של החייל המצטיין שמעד, ויכול היה לשים סוף באחת למשפט העוועים שהתנהל נגדו בבית הדין הצבאי, בתקשורת ובשדה הפוליטי, נאלם הנשיא ומיאן להתערב. האומץ שהיה לחיים הרצוג ללכת למהלך החריג של חנינה לפני משפט למעורבי פרשת קו 300, על אף הביקורת הרבה שספג, נעדר לגמרי מהנשיא הנוכחי. אין ספק שריבלין והרצוג לא קורצו מאותו חומר. אחד פעל. השני ברח. 

כעת עומדת בפתחו של ריבלין הכרעה נוספת. גורלית פי כמה ומשמעותית פי כמה וכמה. העם נקרע אל מול עיניו לשניים והוא אינו עושה דבר. משפט נתניהו וכל השלכותיו וגרורותיו חוצים את החברה הישראלית כבר שנים. מערכות בחירות שלא מוכרעות, חוסר אמון אדיר שרק הולך וגובר במערכת הפוליטית מחד וזו המשפטית מאידך. מערכת אכיפת חוק שקמה על יוצריה ודוהרת כאחוזת אמוק להרשיע ראש ממשלה על מנת להדיחו, כשחצי עם מוחא לה כפיים כי היא מגשימה את מאווייו לסלק את נתניהו מהשלטון, וכל זה כשמגיפה נוראית משתוללת בחוץ ואין מי שיעשה מעשה ויגדע את הפרק העגום הזה, אולי העגום ביותר בתולדות מדינת ישראל. 

לשחרר את המדינה לעם

הנשיא ריבלין מעדיף לשאת נאומים, לרטון ולזעוף, במקום לנצל את מעמדו ותפקידו ולחלץ את ישראל מהלימבו הפסיכוטי שאליו נקלעה: להעניק מייד חנינה לנתניהו וללכת לבחירות שבהן תיקבע סוף־סוף ההנהגה המבוקשת על ידי העם, ללא לפיתתה החונקת של מערכת המשפט וללא השפעתה ההרסנית של מערכת אכיפת החוק שסרחה.

היו שהציעו, ועל פי הערכות רבות מדובר בהצעה שבה תומך גם היועץ המשפטי לממשלה, שנתניהו יקבל חנינה ויפרוש מתפקידו. אלא שמהלך כזה רק יגביר את תחושת הנרדפות ואת הקרע ויחריף את הפילוג והשיסוי. כשצד אחד ירגיש שכבודו נרמס, יגבר הנזק על התועלת. גם הדמוקרטיה תיפגע. ראש הממשלה נבחר לתפקידו על ידי העם ולא יהיו אלה כמה פקידים במשרד המשפטים שיכריעו עבורו. לכן אחרי החנינה יש לחזור לעם. כל צד יקבל את ההזדמנות שלו לכבוש את השלטון בדרך היחידה שבה עושים זאת במדינה דמוקרטית: בקלפי. ושהטוב יותר ינצח. 

אחרי זה צו השעה, במקביל לטיפול בקורונה, יהיה לעשות טיפול שורש במערכות אכיפת החוק והמשפט שהרקב כבר פשה בהן מזמן. בכל פעם שמתגלות הקלטות או מסמכים שחושפים את הריקבון, מתברר שמדובר רק בקצה הקרחון. במשך שנים מסתובב בינינו יועץ משפטי לממשלה עם כוח עצום ובלתי מרוסן המשפיע על חיי תושבי המדינה בכל תחום בחייהם, מבריאות דרך כלכלה ועד ביטחון, כשאדם אחד, שי ניצן, אוחז בגרונו בצד אחד, ואדם נוסף, גבי אשכנזי, אוחז בגרונו מהצד השני, ומוליכים ומתמרנים אותו. 

והוא, מנדלבליט, חייב לציית. את גורלו המקצועי הם אוחזים בידיהם. ההקלטה שפורסמה בערוץ 12 לא מותירה מקום לספק. מנדלבליט היה אובססיבי לגבי סגירת התיק נגדו, והדבר טרד את מנוחתו והדיר שינה מעיניו. כך שטח את מר ליבו בפני חברו אפי נוה, כפי שנחשף השבוע לעין כל.

איך יוכל עכשיו היועמ"ש לשכנע מישהו שכל החלטותיו מונעות אך ורק מהחתירה לאמת ולצדק כשמתברר איפה באמת היה מונח כל התקופה הזאת? יתרה מכך, כיצד תובע מנדלבליט מראש הממשלה וממושאי חקירה אחרים דין וחשבון על ניגוד עניינים, כשהוא בעצמו מצוי בניגוד עניינים חריף, כולל ברגע זה ממש? אין מנוס. הבראת המערכת מחייבת את הליכתו של האיש הביתה. הוא וכל החבורה שהמיטה על ישראל את האסון המשפטי והפוליטי שבו היא מצויה. 

החנינה תשחרר את המדינה מעולם של אלה שפגעו בה וכרסמו בה מבפנים במשך שנים ובאין מפריע, ותוציא אותה סוף כל סוף לחירות שמגיעה לה. 

הסטודנטים תחילה

בשבוע הבא תתחיל השנה האקדמית, בצל הקורונה כמובן. לראשונה עומד לרשות העולם האקדמי, הסגל והסטודנטים כאחד, שר במשרה מלאה. זאב אלקין, שר ההשכלה הגבוהה והמים, לא היה מוכן לוותר על האג'נדה שאותה בא לייצג גם כשנכנס למשרדו. הצעתו כי לראשונה יכהן בוות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) נציג של אוניברסיטת אריאל, הביאה להתפטרותו של פרופ' רון רובין מתפקידו כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, לא לפני שהספיק לכנות את אלקין "ארדואן". רובין הלך ואלקין נשאר, וההצעה אושרה ברוב של 16 מול 6 במועצה להשכלה גבוהה. לאלקין לא אכפת להילחם בראשי האוניברסיטאות שצריך, אבל מהר מאוד הבינו שם שמוטב ליישר קו. 

"בלי חרמות". אלקין // צילום: אורן בן חקון

"המהלך הבהיר לראשי האוניברסיטאות שלא משתלם להחרים את אריאל", אומר אלקין, "הרי האחראי של אריאל בוות"ת אחראי על התקציב שלהם. בלעדיו אין להם רוב. לשמחתי, מרגע שהמאבק הזה הסתיים בהכרעה ברורה, מערכת היחסים עם ראשי האוניברסיטאות עברה לפסים של שיתוף פעולה. ההתמקדות עכשיו היא פתיחת שנת הלימודים הקרובה שהיה לנו ברור שתהיה לא פשוטה". 

בשיחה עם "ישראל השבוע" מבהיר אלקין: "למרות שאין לנו את כל התוצאות של הסמסטר הקודם נראה כי ההיערכות שלנו הוכיחה את עצמה והציונים וההישגים לא נופלים משנים קודמות. הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו מעבירים מסר לסטודנטים שהם יכולים להיות רגועים. השנה האקדמית תיפתח כסדרה ותסתיים כסדרה. בניגוד לענפים אחרים, בעולם האקדמי הצלחנו ליצור ודאות וזה דבר מאוד חשוב". 

לדבריו, האוניברסיטאות השקיעו כסף רב במערכות ללמידה מקוונת, הכשרת המרצים ללמד מרחוק, הקמת יחידות טכנולוגיות מיוחדות לתת מענה לצרכים המיוחדים וגם היערכות ללמידה פרונטלית בקבוצות קטנות במידה שיתאפשר. "אנחנו בשנה תקציבית לא פשוטה, אבל למרות זאת הצלחנו לייצר ודאות בהשכלה גבוהה והתקציב גדל בחצי מיליארד שקלים, מה שאפשר לתת מענה ללמידה מקוונת, פיתוח המוסדות וגם להיענות לגידול המשמעותי של כמעט 20% ברישום", אומר אלקין, "זה כנראה נובע מכך שמחזור שלם שהיה רגיל לנסוע להודו ולמרכז ודרום אמריקה לא נסע הפעם".

לאלקין, שבא מעולם האקדמיה בעצמו, כמי שהיה בשלבי הכנת דוקטורט כשקפץ לפוליטיקה, חשוב להתאים את המקצועות הנלמדים לצורכי המשק הצפויים, וכן להשקיע בהכנסת חרדים ללימודים גבוהים. לדבריו, אחד הקשיים בכך היא, שוב, מערכת המשפט, שמקשה את ההפרדה המגדרית באקדמיה, מה שעשוי למנוע מחרדים להירשם ללימודים. 

לדבריו, אחד הדברים שהוא רואה לנגד עיניו הם הסטודנטים. הוא דאג שבמל"ג יהיו שני נציגי סטודנטים ולא אחד, והוא פועל לשנות את מתווה שכר הלימוד כך שכל מי שרוצה ללמוד יוכל לעשות זאת. "השיטה היום היא שהתלמידים החזקים, אלה שמגיעים לרוב ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, מתקבלים ללימודים באוניבסיטאות המסובסדות ואילו המעמד הנמוך, שלא קיבל הזדמנות שווה בתיכון, צריך ללכת למכללות הפרטיות ולשלם פי שלושה.

זה מצב אבסורדי. כעת אני פועל להפוך את זה - שהמעמד הנמוך יותר יוכל ליהנות מהסבסוד ואילו העשירים ילמדו יותר במכללות". לאלקין גם תוכנית לחיזוק הנגב עם תוכנית חדשה ללימודי רפואה בבן־גוריון, שכוללת סבסוד מיוחד למי שיתחייב לעבוד כרופא באזור הדרום לתקופה מסוימת. 

אחת מתוכניות הדגל שלו היא הקמת אוניברסיטה חדשה בגליל. לדעתו, אוניברסיטה כזו תשנה את פני הגליל כפי שבן־גוריון שינתה את פני הנגב.  

גם לגבי שכר הלימוד השנה, שנת הקורונה, יש לאלקין בשורה. יחד עם מפעל הפיס והממשלה גייס סכום של 100 מיליון שקלים עבור מלגות לסטודנטים שזקוקים לזה. סטודנט שלא יגיש בקשה למלגה ישלם שכר מלא, למרות שלפי שעה הלימודים לא נערכים במתכונת רגילה אלא באמצעות הזום. 

"היתה עוינות גדולה רק בגלל השקפותיי הפוליטיות", הוא אומר, "אבל אין שום סיבה שסטודנט שבא למערכת ההשכלה הגבוהה ירגיש לא בנוח כי מפעילים עליו לחץ בשל דעות פוליטיות. 

"כל התופעות של כפיית דעות פוליטיות, יחס עוין לסטודנטים שמגיעים עם מדים ועוד - כשאתה בא לאוניברסיטה הדעות שלך צריכות להיות מחוץ לכיתה. לצערי, זה לא תמיד כך. תמהיל הסטודנטים השתנה. אם פעם השכלה היתה רק לשכבות הגבוהות והביניים היום זה נחלת הכלל. לכן יש הרבה סטודנטים מהפריפריה. בשנה האחרונה יותר מ־30 אחוזים היו מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר".

על מה שקורה לאחרונה אצל השותפה לקואליציה, כחול לבן, אומר אלקין: "הם הולכים ומקצינים בגלל ניסיון נואש וחסר סיכוי להחזיר את מצביעי האנטי־ביבי שתמכו בהם. אבל הם לא יצליחו. זה יותיר אותם קירחים מכאן ומכאן. כל התמיכה שלהם במפגינים ובמערכת המשפט נובעת מהערכה חסרת סיכוי שיש מה להציל ויש איך להחזיר את האמון. אבל אין". 

גם בליכוד לא שקט. הספין שניסו להריץ השבוע על כך שנפתלי בנט הצביע בעד יאיר לפיד כראש ממשלה קרס באותו היום כשהתברר שקרה בדיוק להפך - לפיד נאלץ לוותר על הצעת האי אמון הקונסטרוקטיבית שלו בגלל התנגדות ימינה, ולכן הלך להצעת אי אמון רגילה כמדי שבוע, שבה כל סיעות האופוזיציה מצביעות בעד. תמיכתו של מיקי זוהר בנתניהו גרמה לו לעבור את הגבול כששיגר איומים מפורשים על ראשו של מנדלבליט, דבר שגרם לנתניהו להתנער מדבריו. וגם קרב חברות הכנסת עם ההתבטאויות האומללות שירו אחת על השנייה לא מבשר על שקט במפלגת השלטון. 

ולא בכדי. התנהלות נתניהו משדרת לחץ. לראשונה יש אתגר מימין. "חתרן נשאר חתרן", טענו בליכוד כלפי בנט אחרי ההצבעה על האי אמון וחשפו את הלחץ מעלייתו בסקרים. לא בטוח שהלחץ מוצדק. בנט עוד יכול להתקלף מכל נכסיו ברגע האמת. אלא שבינתיים הוא, כך נראה, הסיבה המרכזית לכך שהממשלה עוד עומדת על תילה. הוא והקורונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו