צ'כיה וישראל. שתי מדינות, סדר גודל בינוני - אוכלוסיית צ'כיה גדולה מאוכלוסיית ישראל בכ־1.5 מיליון בני אדם - מדינות מודרניות יחסית ומתקדמות. צ'כיה היתה המדינה שסגרה הכי מהר את הפער עם המערב אחרי התמוטטות הקומוניזם. בין השאר על ידי השלכת המטען העודף של סלובקיה. שטחה פי שלושה וחצי בערך מגודלה של ישראל.
בחודשים הראשונים של מגיפת הקורונה, עד הקיץ בערך, שיעור התמותה בצ'כיה ובישראל היה דומה. בסביבות 300 מתים מהמגיפה. ואז ישראל עלתה מדרגות והגיעה לסביבות 1,500 מתים, בשעה שצ'כיה טיפסה לאטה לסביבות ה־500 - ונשארה שם.
עכשיו ישראל על תמותה של כ־2,100 איש ואישה, ומי שפספס כחודש של מעקב אחרי ההתפשטות העולמית יכול להיות מופתע מהקפיצה של צ'כיה לכ־1,100 מתים. למעשה, צ'כיה נמצאת פשוט חודש אחרינו. יכול להיות מצב שבו בישראל התמותה תיבלם, וצ'כיה שוב תהיה תאומה גרפית שלנו.
מבט שטחי על קנדה. מדינת ענק בשטח (פיזור אוכלוסייה) אבל לא נורא גדולה באוכלוסייתה, כ־37 מיליון תושבים. בערך פי ארבעה מישראל. אבל התמותה שם יותר מפי ארבעה, כ־10,000 איש. כך גם בשווייץ, בבלגיה, אפילו בשבדיה. השבדים מתרצים את ההפקרות של הטיפול במגיפה שם בכך שהקורונה היא מחלה חדשה, וטבעי שהתמותה תהיה פי שבעה או עשרה יותר משפעת. לעזאזל הזקנים. נתראה בשנים הבאות, אז הם חושבים שהקורונה תטופל עם הידע המצטבר כמו שפעת.
כשמשווים אותנו לקפריסין, עם מספר המתים הנמוך מאוד שלה, או לאסטוניה, אכן מתעוררות שאלות. אבל מאחר שאני לא מאמין שלפולין (כ־3,000 מתים) או לקובה (120 מתים) יש מערכת בריאות או מערך בדיקות שמתקרבים לאלו שבקנדה או אפילו לאלו שבישראל, יש מקום לעצור להפנים עובדות בסיסיות על עצמנו.
ישראל כבר לא מדינה "קטנה מתחמקת מצרה". גודל האוכלוסייה כאן, למשל, יותר מכפול משל אירלנד, ושם התמותה כמעט כמו אצלנו. אנחנו דומים בגודלנו למדינות הבינוניות באירופה. אבל צפיפות האוכלוסייה בישראל גדולה מאוד, אחוז הילדים באוכלוסייה גבוה, ויש אוכלוסיות שהיו מתויגות לעולם שלישי. ובעיקר, הישראלים נעים בתוך הארץ הצפופה ממקום למקום בתדירות גבוהה.
נראה שההתקפות הפוליטיות נגד הממשלה על תפקודה בימי המגיפה לא לגמרי מוצדקות, בייחוד שהממשלה והעומד בראשה לקחו אחריות, ואי אפשר להאשים אותם שהתייחסו בקלות דעת למגיפה שעצרה את העולם מלכת. היו למעשה עד היום רק שני ממדים לטיפול במגיפה שעבדו היטב: החלטות מינהליות דרקוניות על סגרים והגבלות, וכן טיפול רפואי מדהים שמערכת הבריאות הישראלית יודעת להעניק לחולי הקורונה.
מה שבאמצע - צעדי מניעה, קיטוע שרשרת ההדבקה, איתור ומעקב - היה איטי ולא סיפק תוצאות שהאחראים ציפו להן. זו בעיה מערכתית, שמישהו אמין יצטרך פעם לחקור. חשיפת זהותו של החולה מחנות "הפיראט האדום" בפרוץ המגיפה לא עודדה את הציבור לשתף פעולה עם מערכת האיתור והמעקב.
73' לא יוצא להם מהראש
פרופ' גמזו צריך ללמוד מד"ר פאוצ'י, לאטום אוזניים מול "שיח המחדל" ולהישאר בחזית הקרב
אופנתי בתקופה האחרונה להקביל בין מחדל 73' לבין "מחדל" הקורונה. אלא שאי אפשר להשוות מכת טבע להתלקחות מלחמה. בנוסף, הקורונה אינה מאיימת על קיום המדינה. הדמיון כן קיים בשני היבטים, שאחד מהם הוא מעשה ידי אדם והוא סוג של מחלה שהיישוב היהודי סובל ממנה כבר 100 שנים.
במלחמת יום הכיפורים קראו לזה "מלחמת הגנרלים". בניגוד למה שהתקבע בזיכרון, מלחמת הגנרלים לא פרצה כששאון התותחים נדם, אלא כבר ב־8 באוקטובר, ביום השלישי למלחמה. אז אבד האמון בחזית הדרום בין המפקדים הבכירים לבין הרמטכ"ל, וחלק מהדרג הפוליטי שהיה מחובר לצמרת הצבאית. הטירוף הלא ייאמן ההוא עלה לעם ישראל בהרבה מאוד אבידות בנפש, משום שתוכניות קרב וסוגיות כמו מי יעשה מה, נשקלו במאזניים פוליטיות. הממד הנוסף, שדומה למגיפת הקורונה, הוא סוג המשבר הכלכלי שנוצר כתוצאה מהשבתה פתאומית של המשק בכיפור.
חוץ מאלו, הניסיון להצמיד את המגיפה למלחמת יום הכיפורים נובע משיקול פוליטי ציני; הרצון ללחוץ על בלוטת הטראומה בתקווה לסחוט כמה דמעות. "זו התפרצות בממדים היסטוריים שלא ראינו כמותה זה 102 שנים", אמר בתחילת השבוע ד"ר אנתוני פאוצ'י, הממונה על הטיפול במגיפות בממשל האמריקני, בראיון ברשת CNBC. "אין מצב שאני אוותר, ארים ידיים ואסתלק". פרופ' גמזו, בתקווה שתבין את הרמז. אל תלך לשום מקום.
מי יציל את הביישנים?
הקול היהודי לא משחק תפקיד בבחירות 2020, אלא שכצפוי הוא פגיע יותר לתעמולה נגד טראמפ
בחודש ינואר, כשהנגיף כבר התרוצץ אבל גידי וייץ עוד לא קיבל את התמלילים, השוותה ההיסטוריונית פרופ' דברה ליפשטדט את האנטישמיות למגיפה. "השוויתי את האנטישמיות לאיזה חיידק של מגיפה", אמרה לי בראיון, אחרי שהופיעה בפני ועדת הקונגרס שעסקה בנושא. "החיידק יכול להיות רדום עד שנוצרים התנאים המתאימים. עד עכשיו לא נמצאה לזה תרופה. זה תמיד היה שם. אבל זה מתפרץ במצבי מתח או כאשר שנאת יהודים נתמכת על ידי מנהיגים".
בינתיים פרצה מגיפה שמתחרה בקטלניות של האנטישמיות. היהודים הם חלק מזה, אבל כל השאלות שמעסיקות בדרך כלל את היהודים כבוחרים עומדות בצל המגיפה ומהומות הגזע בערים הגדולות.
בדרך כלל שיעור ההצבעה של היהודים נע בין 70 ל־80 אחוז לטובת הדמוקרטים; ובין 20 ל־30 אחוז לנשיא רפובליקני. הפעם יש תחושה שאין ייחודיות לקול היהודי. אפילו במדינת מפתח כמו פלורידה הנושא החם הוא קולות הלטינים. לא קולות היהודים.
אלכסנדריה אוקסיו קורטז בעטה באירוע זיכרון לרבין, ובכל זאת יהודי אמריקה יעדיפו אותה על פני איוונקה טראמפ // צילום: רויטרס
כנתון - אוכלוסיות משמעותיות של יהודים מתגוררות במדינות שעליהן ניטשות הבחירות, כגון פנסילבניה, אוהיו ופלורידה; ותיאורטית הן יכולות להכריע את הבחירות. אבל בבחירות הללו נראה שחלק גדול מהיהודים חסין לנושאי ישראל או המזרח התיכון, ואנחנו לא יודעים איזה אחוז מבין היהודים נמצא בקטגוריה של "תומכי טראמפ בארון" או "ביישני טראמפ". זו קבוצת בוחרים שרק מכון סקרים אחד או שניים למדו לפצח אותה. בגלל אווירת הפחד והמשטמה השלטת בחברה האמריקנית, יש מומחים שבטוחים שהסקרים הממסדיים הגדולים מזייפים ביותר מהאחוז המקובל לטעות סטטיסטית.
לפני פרוץ המגיפה, ההערכה היתה שטראמפ אולי בכל זאת יפרוץ איזו תקרה ויגרוף תמיכה של יותר מ־30 אחוז מהקול היהודי. אלא שלא נעים לומר זאת, אבל דווקא היהודים הרבה יותר פגיעים לתעמולת אנטי־טראמפ. כיוון שספר התפילות שלהם הוא ה"ניו יורק טיימס", הם מאמינים שגל האנטישמיות בארה"ב - כמו מגיפת הקורונה - הוא באשמת טראמפ. לא משנה היקף האיום של "בלאק לייבס מאטר" והפלג האנטישמי של התנועה המהפכנית הזאת, היהודים תקועים בתסביך "עליונות הגזע הלבן". אלכסנדריה אוקסיו קורטז בעטה באירוע זיכרון לרבין, ובכל זאת יהודי אמריקה יעדיפו אותה על פני איוונקה טראמפ.
הציבור הזה מתחיל להבין שלמדינת ישראל אין מקום תחת שמש העמים. לכן, הוא מעדיף לתקן את המצפן שלו, בדיוק כפי שרונלד לאודר העדיף לשלם במטבע ישראלי־פלשתיני כדי להתקבל לקואליציה החדשה של המפלגה הדמוקרטית. קשה אפילו לראות במפלגה הדמוקרטית את התופעה שפרצה בתוך מפלגת הלייבור, כאשר חברי מפלגה יהודים מרדו נגד ג'רמי קורבין והטיחו בפני המפלגה את הנגע האנטישמי שפשה בה. זה לא יקרה בארה"ב, כי חסרים למנהיגי הקהילה היהודית כמה איברים חיוניים, שחוט שדרה מוסרי הוא רק אחד מהם.
הנחת היסוד של המדיניות הישראלית, שהסתמכה על היכולות הפוליטיות הכלכליות של היהודים כנכס אסטרטגי ביחסי ישראל־אמריקה, קרסה ככל שמדובר במנהיגות של המפלגה הדמוקרטית. ובכל זאת, מיליארדר כמו מייקל בלומברג משקיע הון עתק כדי להוריד את טראמפ מהשלטון. אם ביידן ינצח, הוא לא יוכל להתעלם מ"בקשות" של בלומברג, שבהחלט דואג לעניין הישראלי. בעיתונות הליברלית מנו את כל הישגי טראמפ במדיניות המזרח־תיכונית כיעדים לפיגוע מצד ביידן: הסכם הגרעין, שגרירות בירושלים והכרה ברמת הגולן.
היהודים ראו את עצמם בעבר הרחוק כממשק בין ישראל לדמוקרטים, והמפלגה הדמוקרטית החזיקה מעין מונופול על הקשר בין ישראל לממשל האמריקני. העולם שבו מנהיג ישראלי כמו משה דיין יכול היה לאיים על נשיא כמו ג'ימי קרטר, שהוא יתסיס את הקהילות היהודיות נגדו, או שנשיא כמו ניקסון יתחנן לגולדה שתדאג להשתיק את ההתקפות של גורמים יהודיים נגדו - חלף עם הרוח.
ישראל חיה בעולם של שיתוף פעולה מזהיר עם הנשיא טראמפ הרפובליקני. אבל מבחינה פוליטית פנימית, בחירת ביידן תועיל לנתניהו בפוליטיקה הפנימית בישראל - משום שאף ראש ממשלה אחר לא יעמוד בלחץ משולב של הדמוקרטים והשמאל הישראלי.
עבור היהודים בארה"ב, השאלה בבחירות הקרבות זהה לכל שאר הבוחרים: האם הכמיהה לחזרה לנורמליות אחרי הקדנציה התזזיתית של טראמפ גוברת על הפחד ממהפכות שהדמוקרטים מסוגלים לחולל?
כשהצבת סוגרת עליך
החשיפות בעניין מנדלבליט מחייבות חקירה מיידית, אבל קשה לראות גוף ממסדי שמסוגל לחתור לכך
כשמסתכלים על מפת האיזונים והבלמים במערכת הישראלית, קשה לראות מי מסוגל לחקור מערכת חקירות והגשת כתבי אישום שקיימים כלפיהן חשדות כבדים. כן, מהסוג שעמית סגל יורה מהמחסנית הכפולה שלו כמעט מדי יום. כל החשיפות מאז הראיון של רוני אלשיך אצל אילנה דיין, דרך העבירות החמורות על זכויות האדם וזכויות החשוד כמו במקרה ניר חפץ ואלוביץ', ועד הגילויים המפוצצים של השבוע ביחס ליועמ"ש אביחי מנדלבליט - מצביעים לכיוון אחד: זה לא הדמויות האוחזות אחת את השנייה בצבתות של סחיטה.
רמת המוסר הירודה מטילה ספק גדול אם אישים אלה יכולים להתיימר, לרדוף ולהגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה. הרבה מעבר לזה, עולה תמונה של הבנה שקטה - ואולי גם ההבנה הזאת מצאה ביטוי מילולי ברור באיזו הקלטה - שהמערכת חייבת להיכנס לנוהל של הדחת ראש ממשלה. כלומר, צבת ביטחונית בצבת משפטית עשויה.
אם מצביאי עבר כמו ברק, גולן, גנץ, אשכנזי, תיבון ואחרים מחליטים שכלו כל הקיצים לגבי רה"מ - אז חברים, אתם שם בשורות החשוכות ובמקומות המפתח האפלים - הגיע זמנכם לפעול. אנחנו רואים את ההתגייסות של קצינים בדרג בכיר ובינוני בדימוס, אחדים מצטלמים כשברקע כלי שיט של חיל הים, ויוצאים בהאשמות כלפי נתניהו. אלו דברים שלא ייעשו, והם נועדו לאותת ל"עמיתים" במדינת העומק: ממנו תלמדו וכך תעשו. זהו סילוף גמור של האתוס הצה"לי.
מאחר שלוועדות הכנסת אין שיניים, לא נראה שיש מישהו אחר חוץ ממבקר המדינה מתניהו אנגלמן שיכול וחייב לחקור את הפרשה. לינדנשטראוס בזמנו לא היסס לרגע להיכנס לכל צל של שחיתות שעניין אותו. במקרה הנוכחי של פרשת מנדלבליט וניצן, לא מדובר בחלקת אדמת בור באיזה מושב עם כמה עצי זית. זה הסיפור הגדול, שהכניס מדינה יציבה ומשגשגת לדרך חתחתים של חוסר יציבות ועתיד מעורפל.
סוכנים או לוחמים?
"שעת נעילה" מעוררת עניין מובן מאליו, אבל יש בה אי־דיוקים שעתידים לפגוע במי שהיה שם
אני יכול לשמוע איזה מפיק או במאי גוער בתסריטאי: "את מי זה מעניין בכלל אם הם דיווחו את הידיעה על בריחת הרוסים, לא דיווחו ולמי דיווחו; העיקר שזה נתקע, ושם למעלה לא רצו לקלוט. תעשה את זה בתוך המיקרוקוסמוס של הבונקר בחרמון".
לי בכל אופן זה אכפת, ובסדרה "שעת נעילה", שתעלה בשבוע הבא ב"כאן 11", יש כמה אי־דיוקים צורמים. אפשר לזהות גישה שיווקית. חשוב יותר למכור מלחמה ישראלית ישנה בתור "פנתרים שחורים בעורף האויב", כי קהל סוכני המכירות ב־HBO חשוב לנו יותר מהקהל המקומי - ובוודאי יותר מהלוחמים עצמם - שכמה מהם, כולל אנשי המודיעין בחרמון, נפלו בשבי הסורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו