עובדים זרים שווים זהב

רבות דובר על החשיבות של כוח האדם הזר המגיע למדינת ישראל ועל התלות בו ההולכת וגוברת בו. בשנה האחרונה הצורך בכוח אדם זר חדר לכל תחום חשוב.

הענפים הראשונים שאליהם הגיעו העובדים הזרים היו הבנייה והחקלאות באמצע שנות ה-90. בשנת 1995 שימשה אורה נמיר כשרת העבודה. משרד זה היה אמון על הטיפול בעובדים זרים באותן שנים.

בימים ההם, תקופת ממשלת רבין, מדינת ישראל הייתה עדה לפיגועי פח"ע חוזרים ונשנים. על השטחים הוטל סגר ארוך טווח ופועלים פלסטינאים לא הגיעו לעבודה. הממשלה התכנסה והשרה נמיר הובילה את כניסתם של עובדים תאילנדים לחקלאות ועובדים מרחבי מזרח אירופה לענף הבנייה.

בתחילת שנות האלפיים, לאחר הפוגה בפיגועים בתקופתו של אריק שרון, הבינה המדינה כי עובדים זרים הם צורך בסיסי של מדינת ישראל, ולא רק עקב אי הגעתם של עובדים פלסטינאים. התעשייה הייתה הענף הייחודי שאליו התאפשרה הקצאת עובדים זרים.

עד שנת 2003 הגיעו יותר מ-10,000 עובדים רומנים לענף, שעבדו בשכר מינימום. הם היו עובדי צווארון כחול: חרטים, כרסמים, מסגרים ומפעילי מכונות.

בשנת 2005, בתקופת העלייה הגדולה, עולים מרוסיה החליפו את העובדים הזרים. עם השנים ועד היום פסקו עולים חדשים להגיע למקצועות אלה. המחסור בעובדים זרים הלך וגבר עד לימינו.

לפני כשנה הובילה התאחדות המלונות החלטת ממשלה בה ניתנו היתרים ל-2,000 עובדים זרים שישמשו כחדרנים. התעשיינים, שנחשפו למידע זה, רכבו על הגל והעלו דרישה לקבלת היתרים גם לענף התעשייה, דבר שלא צלח בניסיונות חוזרים ונשנים ב-10 השנים האחרונות.

התעשייה קיבלה הקצאה של 2,000 עובדים כעובדי צווארון כחול לכל המקצועות, אולם הדבר נעשה בצורה תמוהה ביותר – המעסיק מחויב לשלם לעובד שכר של 13,000 שקל ל-182 שעות, בתוספת שעות נוספות, פנסיה ואגרות למדינה על העסקתו. נשאלת השאלה מה הועילו חכמים בתקנתם?

ידוע לכולם כי זהו צורך מתבקש. התעשיינים, על מנת לקיים את המפעלים שלהם, חייבים כוח אדם. המדינה אומנם נותנת אישור להבאת עובדים לענף התעשייה, אולם כובלת את המעסיקים בעלויות אסטרונומיות.

למרות שההחלטה אושרה, היה צורך להמתין כשנה לכינונה של ממשלה קבועה על מנת להעביר את הנוהל. בימים אלה קיבלו התעשיינים מזכרים כי הנוהל מתקדם, והתקווה כי בשנת 2021 יגיעו עובדים זרים חדשים לתעשייה. רבים מתלוננים ושואלים כיצד יהיו להם האמצעים לשלם שכר כה גבוה?

מי שיוצא נשכר מנוהל זה הנם העובדים בלבד, שעתידים לקבל שכר הגבוה פי 3 מהשכר הנהוג בארצם, ולעיתים אפילו יותר. הנוהל גם מכתיב אלו מדינות מורשות לשלוח עובדים, רובם ממערב אירופה, חלקם ממדינות שאין בהן עובדים פוטנציאלים. המדינות הפופולריות ביותר שמהן ניתן לקבל עובדים מבחינת התעשיינים מחזירות אותנו למקורות של שנות ה-90: רומניה ובולגריה.

אם הרגולציה תבחן את נוהל השכר, הגבוה פי 3 משכר המינימום, ואולי תייצר רציונל חדש, נגלה שאכן כוח אדם זר שווה זהב. היום הוא הפך גם הכרחי להמשך קיומה של התעשייה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו