פרופ' מוטי רביד הוצא השבוע מהקשרו. הסערה שנולדה בגלל שהוא כאילו אמר ברדיו ש"ציבור שלם למד רק לקחת ולא לתת", ועוד מילות בלע על הציבור החרדי בכללותו, היתה מזויפת לגמרי. בפועל, הוא אמר את ההפך הגמור: שרוב הציבור החרדי בסדר למרות הקשיים, אבל יש חסידים קיצוניים שלא נשמעים להוראות. הדברים נחתכו ביד זדון, ומפעל חייו תם בשנייה. הוא נאלץ להתפטר בגלל דברים שלא אמר.
בא מקצוע חדש לעולם: המוציאים מהקשרים. אלה אנשים רעים ביותר, המקשיבים לראיונות בכל אמצעי התקשורת ובוחנים כל הזמן את האפשרות לערוך את הדברים הנאמרים כדי שיציתו אש ציבורית גדולה, ועל הדרך יביאו להם כמה עוקבים אומללים או תשומת לב שלא קיבלו מאמא.
מה שמדהים הוא שהתקשורת המוסדית משתפת עם זה פעולה, ומשעה שאמירה הוצאה מהקשרה, מתייחסים לזה המראיינים באולפנים כאמת מוחלטת. גם כשהקורבן האומלל, פרופ' רביד במקרה הזה, אומר "זה לא מה שאמרתי, הוּצאתי מהקשרי" - מסתכלים עליו ברחמים, כאומרים: אתה לא מכיר את כללי המשחק? אתה לא תגיד לנו למה התכוונת. הנה, נקריא שוב את הפסקה הגזורה. למה אתה לא מתנצל? אז אולי תתפטר?
כשזה קורה ברשתות האנטי־חברתיות, נניח שניחא. אבל אני צופה בחלק מעמיתיי מהביוקר של אנשי המקצוע לא מצליחים לעצור את עצמם מלייצר חרון וכעס, למרות שברור לכל שאין על מה, והמועלה על המוקד בכיכר העיר לא עווה ולא פשע, רק אמר מילים שניתן לערוך לכתב אישום נגדו.
חשבתי שעַם שנושא את זיכרון הפרוטוקולים של זקני ציון ייזהר שבעתיים בפרוטוקולים של ראיון ברשת ב'. ובכן, לא. אש המדון בוערת, וכל אדם יכול למצוא עצמו מושלך לתוכה כדי לחמם מסך כזה או אחר, ולו ליממה אחת של בעירה, בלי קשר למחיר שישלם האיש, או שתשלם החברה.
לאחר שאשתלט חלילה בכוח הזרוע על מוסדות השלטון במדינה, בכוונתי לחוקק את חוק ההקשר, הקובע כי המוציא דבר מהקשרו עובר עבירה פלילית חמורה, עליו לפצות בכסף את מי שנגרם לו נזק, וכל פרסום שלו ברשתות יצטרך לשאת מדבקה "למפרסם יש עבר של הוצאה מהקשר". ולעמיתיי אני אומר: קיבלתם הקלטה, סרטון, ציטוט? תמיד תשאלו: יש לך עוד עשר שניות מההתחלה של הדבר הזה? אם לא, תנו למישהו אחר לפרסם, אל תהיו בריונים.
בריונים
בשנות ה־30 קמה תנועה קטנה בארץ ישראל, ברית הבריונים שמה. הקימו אותה שלושה: אב"א אחימאיר (אבא של אחימאיר), אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. זה הגוף שממנו צמחו אחר כך אצ"ל ולח"י. אולי הגרעין של הימין הישראלי. הבריונים הגדירו עצמם לוחמים, ובטח לא אנשי זרוע חסרי מוסר.
יפה לראות איך בימים אלה קמה לברית הבריונים תנועת המשך, ברית הבריונים החדשים. הם מונים כמה שרים, כמה חברי כנסת וחברות כנסת, כמה אנשי תקשורת וגדודים של תומכים, שהשיח האלים מתאים להם.
ככה זה עובד: בבלפור, הג'וניור או הפאפא הוגים איזה זרע משטמה חדש. מילה שאפשר לעורר בעזרתה כעס, תיעוב, הרחקה, לגלוג, ביטול, עליונות. מרגע שיצאה מהמכבש החם, אצים־רצים סוכני ההפצה לזרות את המילה על פצעי הציבור, ללבות את הבעירה הפנימית. בכל יום הם ממציאים משהו, וחולפות דקות בלבד מהרגע ששמעת את המילה לראשונה עד שכל החבורה מדברת אותה שפה במקהלה מביכה של ביטול כל שיקול דעת בהפצת לשון הרע מאוד, לשון הארס המלכותית.
בכל יום יש להם מילה חדשה. חמוצים. סטייקים. אשכנזים. כל מילה והאנרגיה הרעה שלה. ויש כמובן קלאסיקות שתמיד עובדות. "סמולני" שימושית בכל עונה, ובימים אלה הולכת טוב גם "אנרכיסט". נהיו לי אלה בית הדין לחלוקת תגיות. הלו, יש לכם מושג כלשהו מה השקפת עולמו של האדם שמולכם, פרט לעובדה שהוא רוצה ראש ממשלה אחר? האם הוא סוציאליסט או קפיטליסט? שמרן או מהפכן? אתם מחלקים תעודות כשר וטרף כאילו קיבלתם איזושהי סמכות לשפוט. הקורא לחברו הימני שמאלני, כאילו קרא למרב מיכאלי בלשון זכר רבים.
כל אדם יגדיר עצמו, ולא יעז אף אדם לקבוע למישהו איפה הוא מונח פוליטית. זאת בריונות, כי מייד כשמתייגים מישהו כסמולני, והאצבע המלכותית מצביעה עליו, מסתערים גדודי מציפי הווטסאפ, משתלטי הפייסבוק, האומרים מילים קשות כדי להתחזק, עושים לו את המוות, לשמאלני.
אבל אני עשיתי לי מנהג. מי שמשתמש במילים הרעות, הריקות, הלא־מנומקות, מסומן אצלי בתור עבד. אדם שמקבל הוראות ומבצע. בעיניי, אלה אנשים שמוותרים על כבוד עצמי בשביל כבוד מזויף. כבוד זמני, עד החרפּה שתגיע.
אנשי ברית הבריונים המקורית הסתכסכו עם המנהיג, אחד ז'בוטינסקי, על רקע אידיאולוגי. אנשי ונשי ברית הבריונים החדשים מסתכסכים עם האידיאולוגיה על רקע מנהיגותי. זה אף פעם לא רעיון מעולה. תנו לי דוגמה אחת שבה ויתור על מצפון לטובת מנהיג הועיל למישהו, ואוסיף לשמי את המילה חמוץ. אברי חמוץ גלעד. חמוץ השף.
שף
אלוהים יקר, לא עשית אותי שף. לא הבאת אותי לעולם בבית שיש בו חדוות בישול. אמא שלי, שתחיה, ידעה להכין מספר מוגבל של מאכלים, אבל עשתה אותם טוב. לא היו קציצות כקציצותיה, פלפל ממולא כפלפליה. היא לא ממש אהבה את מלאכת הכנת האוכל, עשתה כמיטב יכולתה והצליחה להעמיד ארוחות שאהבנו. גיוון לא היה ערך. להפך, היה אִיוּם.
אני יודע להכין כמה מאכלים. אני מכין אותם היטב. הלכתי בדרכה של אמא. אין על המג'דרה שלי, ובזה זה נגמר, פחות או יותר. בימים כתיקונם אני מסתדר עם התפריט המוגבל שלי לא רע. ברגיל אני לא מכין שלוש ארוחות ביום, כל יום. יש אוכל בבית הספר, ויש מסעדות פה ושם, ויש ארוחות משפחתיות, ויש מסיבות. המגוון המצומצם שלי מועשר ונטמע בשטף האכילה של משפחה.
אבל עכשיו, בזמן קורונה, נהייתי טבח ראשי, ואין עוד שבוע־שבוע. החיים שלי מתנהלים מסרוויס לסרוויס, מארוחה לנשנוש לעוד ארוחה. זה לא נגמר. רכשתי נעלי גומי אדומות כאלה, מחפש מכנסיים משובצים. באו הלקוחות - בנותיי הקטנות - והודיעו: אבא, האוכל שלך משעמם. רוצות משהו אחר.
אלוהים, אני לא רוצה להכין משהו אחר. אני לא רוצה להכין משהו בכלל. חתכתי ירקות כמו פועל ב"סנפרוסט". בישלתי, הקפצתי, טיגנתי, אפיתי. מיציתי. הסיבה שאני לא מאיר אדוני היא, חוץ מכישרון, שאני לא אוהב את זה. המטבח אינו תשוקתי. תודה על השיעור החשוב הזה, אשמח לעבור לשיעור הבא. בואו נבדוק אם אני רוצה להיות שוטר.
טאטע, זה שאנחנו שכחנו את נס יציאת מצרים וכל הפלאות שאירעו לנו בדרך, מילא. דרך האדם. אבל אתה, איך שכחת? זוכר איך הורדת מַן כל בוקר מהשמיים, וכל אחד אסף מלוא חופניים ואכל, והרגיש את הטעם שרצה לטעום (כך לפי המדרש, אולי זה טיפה מוגזם)? אז למה שבזמן הזה לא תוריד עלינו את המן הזה, שכל בנות המשפחה יאכלו ויקבלו בדיוק מה שרצו, זאת סושי וזאת פאד תאי, ובשבילי עוגת ביסקוויטים. תודה.
avrigilad@gmail.com