הפיוס: לארדואן יש מספיק אינטרסים

פסח קצת מוזר עובר עלינו: עשינו תיקון עם ממשל אובאמה כאילו היה זה חג השבועות, ועברנו לבקש סליחה מטורקיה כאילו אנחנו ביום כיפור. ובכל זאת אנחנו בפסח, וצריכים לשאול מה נשתנה? ובכן, השנה, לשם שינוי, במקום שאנחנו ניסע לטורקיה, טורקיה באה אלינו הביתה. בכל סלון בישראל דיברו במהלך החג, איך לא, על הפיוס הגדול - טורקיה, למי ששכח, מחוברת אלינו הישראלים מהפיסטוק ועד חיל האוויר. הבעיה בפיוס הזה של "הכל כלול" לכאורה היא אחת - ארדואן. אנחנו עוד צפויים לאכול מרור מראש ממשלת טורקיה, אבל הפעם זה הולך לקרות בידידות. אמנם קרה, אבל עדיין ידידות.

צילום: רויטרס

בכל מקרה, גם אם החבילות התיירותיות לטורקיה כבר מוכנות וקורצות מאוד ואנטליה מצפה לנו בכיליון עיניים, יש הרואים בהתנצלות של ירושלים בפני אנקרה שגיאה. מבחינתם, זו פגיעה בכבוד הלאומי, במוסר ובעיקר בלוחמי שייטת 13, אלה שביצעו את הפעילות המבצעית על המרמרה באותו לילה של 31 במאי 2010, שבעקבותיה נהרגו תשעה אזרחים טורקים.

שר החוץ לשעבר ובעתיד, אביגדור ליברמן, לא הסתיר את דעתו השלילית על המהלך, אבל הוא היה אחד הבודדים במערכת הפוליטית שיצא נגד הפיוס בגלוי. השאר ביקשו להיות פרגמטיים יותר. דיברו בעיקר על היתרונות, על הרצון של הצבא, על צורכי קהיליית המודיעין ועולם העסקים וכמובן על העולם התיירותי.

למרות כל אלה, ליברמן לא לבד. נגד הפיוס והדרך שבה הוא נעשה התבטאו נוספים ולא רק לוחמים שהיו על המרמרה. בכלל, אין זו הפעם הראשונה שהראש והלב חלוקים כאשר החלטה לאומית חשובה מתקבלת, אבל, בינינו, האם אחרי פסטיבל אובאמה אפשר היה בכלל להגיד לאמריקה לא?

אגב, צריך לזכור כי לפני שנה וחצי בסך הכל, באוגוסט 2011, ישראל כבר רשמה התנצלות, בפני מדינה שאיתה אנחנו ביחסי שלום קרים, מצרים. זה קרה אחרי הרג שוטרים מצרים במהלך פיגוע הטרור בכביש הגבול בין המדינות.

אלא שעם טורקיה הסיפור הוא קצת שונה. מאז דאבוס ב־2009, עת השתלח ארדואן בנשיא שמעון פרס, אחרי מבצע עופרת יצוקה, דירדרה אנקרה בכוונה את הקשר, עד שהביאה לנתק מוחלט ואפילו להשבת השגרירים.

בישראל לא הסתירו את הרצון לשחזר את הקשר עם הטורקים. למרות הנתק הרשמי, קשרים חבריים עם גורמים במשרדי החוץ וההגנה הטורקיים נשמרו. גם הרחוב הטורקי התגעגע לתייר הישראלי. עם זאת, ארדואן היה למשוכה גבוהה. הוא הפך את העימות עם ישראל ואת העמידה לצד הפלשתינים לציר מרכזי ביחסי החוץ שלו.

לא מעט דברים גרמו לו לחשוב שהוא פועל נכון, כגון העובדה שהאיחוד האירופי היפנה לו גב (בעיקר גרמניה וצרפת) והקרירות של ממשל אובאמה כלפי ממשלת ישראל. אבל אז הגיע המצב הבלתי אפשרי בסוריה ושינה לו את התוכניות. אנקרה, לא פחות מישראל, חוששת מהיום שאחרי המלחמה הפנימית בסוריה, בעיקר מזליגת הנשק הכימי לידיים עוינות של קיצונים.

וושינגטון צריכה בעלי ברית יציבים ובעיקר מתקשרים כדי לפעול ביום שאחרי, והנה ארדואן פתאום גילה שיש לו היום עם נתניהו לא רק אינטרסים משותפים, אלא גם חברים משותפים (ממשל אובאמה). אבל, חברים משותפים לא הופכים את ארדואן לחבר - חברי הקהילייה היהודית בטורקיה יעידו על כך.

הקשר הכורדי

רבות דובר ונאמר בארץ בשבוע האחרון על המהלך הדרמטי ועל הסיבות שהביאו לו, אבל מעניין גם לגלות שהפיוס הזה עם ישראל נעשה עם הראש הטורקי ולא עם הלב. ארדואן, צריך להבין, לא הפך פתאום, אחרי שנים של מתקפות מילוליות קשות, לחובב ציון. הוא פשוט בחר להפנות את כל העוינות כלפי משטרו של בשאר אסד, ורוצה, כמו תמיד, להגביר בכך את השפעתה ועוצמתה של טורקיה על האזור. להיות בעל הבית.

מאז כניסתו לתפקיד ב־2003, ארדואן לא מסתיר את געגועיו לימי האימפריה העות'מאנית, מדינית וכלכלית, ואין ספק שהוא הצליח. תראו איפה טורקיה היום ואיפה יוון. הכל הלך לפי התוכנית של אנקרה, שאף ניהלה קשר טוב עם אסד ועם שליט לוב מועמר קדאפי (עד למותו), עד שעמי האזור יצאו לאביב העמים הערבי וטרפו את הקלפים.

ארדואן האופורטוניסט (לא בהכרח דבר שלילי במזרח התיכון) הבין שצריך להתאים את טורקיה למצב החדש. ממנהיגים הוא עבר לעמים, אלא שבינתיים העמים התחלפו במשטרים איסלאמיים שלא רואים בעין יפה את המודל האיסלאמי־דמוקרטי הטורקי. ארדואן, נוכח זאת, שוב צריך לנווט ולחזור לקואליציות ישנות (גם אם אינן רצויות), למשל ישראל.

עוד לפני כן, הדבר הראשון שאנקרה עשתה החודש הוא הפיוס הגדול והמאוד משמעותי עם הכורדים. אמנם המחיר כבד או כפי שהגדיר זאת ארדואן עצמו: "זה כמו לבלוע רעל", אבל האינטרס מקדש. בכלל, דבר מדהים קרה החודש, כשמנהיג המחתרת הכורדית, ה־PKK, עבדוללה אוצ'לאן, קרא מהתא שלו בכלא (שבו הוא יושב מאז 1999) להפסקת אש עם אנקרה, זאת אחרי דיאלוג גלוי בין טורקיה למחתרת.

צריך להבין, ה־PKK עבור אנקרה היא אויב מר יותר מחמאס עבורנו, לכן הקריאה של אוצ'לאן להנחת הנשק, אם תרצו "די לטרור", היא שינוי אסטרטגיה משמעותי ביותר. ב־1984, שש שנים לאחר הקמת המחתרת, היא קיבלה את ההחלטה לעבור למאבק אלים שגבה 45 אלף קורבנות, לכן פיוס זה משמעותי יותר לטורקים מאשר הפיוס הטרי עם ישראל.

מה עומד מאחורי האינטרס הכורדי של ארדואן? הבנת השינויים באזור. הוא רואה כי המיעוט הכורדי בעיראק הופך יותר ויותר אוטונומי וגם את כמויות הנפט הגדולות שיש באזורו ארדואן רואה. ראש הממשלה הטורקי רואה גם כיצד הכורדים בסוריה עצמאים יותר ויותר, מאז ההתפוררות ההדרגתית של משטר אסד. מול כל אלה, ובהתקרב משאל העם, שאותו יזם ארדואן בארצו, הצורך בדטאנט עם האוכלוסייה הכורדית הופך לברור יותר.

בנוסף, כולם מודים שהפסקת האש הנוכחית היא המשמעותית ביותר מבין החמש שהושגו עד היום, מאז תחילת שנות ה־90, ובכך מבקשת טורקיה להיות המדינה המאחדת סביבה את הכורדים. היא רוצה להיות הגב של הכורדים מצפון עיראק (עצמאים מאז 1991), הכורדים הפועלים בסוריה ומקורבים ל־PKK והכורדים בטורקיה עצמה.

באנקרה מאמינים שאם יעניקו לכורדים בסיס פוליטי וגיאוגרפי, פתיחות למערב וכאמור גב של משטר דמוקרטי, הם רק ירוויחו מהעוצמה שמגיעה עם הכורדים, אוכלוסייה בסדר גודל של 30-25 מיליון נפש. למעשה, ארדואן יכול להיות זה שמגשים את חלומו של נשיאה השמיני של טורקיה, טורגוט אוזאל, שבשנות ה־90 ביקש להקים קונפדרציה טורקית־כורדית.

אבל, כדי להצליח במשימה זו טורקיה חייבת תחילה לפתור את כל בעיותיה עם האוכלוסייה הכורדית המקומית. רק לאחר מכן תהיה ראויה לחזר ולפתות את שאר הכורדים, בעיראק ובסוריה, ולהגביר את עוצמתה באזור. זה חלום ישן, שהפך היום למציאותי יותר, כשהקרדיט הולך כמובן לארדואן, גם הכוח.

בכלל, עיתוי הפיוס עם הכורדים, סמוך לביקור אובאמה, רק תרם לטורקים ולאווירת הפיוס הכללי, שזלגה בצורה חלקה גם לישראל. כלי התקשורת בעולם התלהבו לדווח על ההתנצלות הישראלית; ה"לה מונד" הצרפתי סיפר על ההצלחה הישראלית לצמצם נזקים, אחרי העימות המתמשך.

ויש גם עוד נקודה שתורמת להצלחת הפיוס בין אנקרה לירושלים - כמויות הגז הגדולות שהתגלו בים. אין ספק שגם הן גורמות לטורקיה להתדיין עם ישראל (היא זקוקה למקורות אנרגיה עבור 70 מיליון תושביה).

עסקי התיווך

הכורדים וישראל אכן תפסו כותרות בהקשר הטורקי, אבל הסיפור הגדול והמשפיע באזור הוא כמובן הכאוס בסוריה. בטורקיה, כאמור, הבינו היטב את הסכנות הגדולות הטמונות ביום שאחרי אסד, וחושבים קדימה. ההתקרבות לישראל אמנם לא תזרז את נפילת הנשיא הסורי ותבהיר את המצב באזור, אבל היא בהחלט אינטרס משותף ויכולה לפתור הרבה מאוד בעיות לטורקים, לישראלים וגם לאמריקנים.

עם זאת, בירושלים יודעים כי כל זמן שארדואן בתמונה (לפחות עד 2014 ואחרי זה מבחינתו שינוי חוקה ומעבר לארמון הנשיאות עם סמכויות יתר - אם מצבו הרפואי יאפשר לו, כמובן), צריך להישאר בכוננות ספיגה. ידידים של ישראל בטורקיה מודים, לא לציטוט וייחוס, כי ארדואן רחוק מלהיות ידיד של ירושלים. לא כלפי חוץ ובטח לא כלפי פנים.

ארדואן מציג בארצו את ההתנצלות של ישראל כהישג מזהיר של טורקיה. הוא הסביר בפרלמנט של ארצו ובפני עיתונאים כי הוא לא התגמש בדבר. ארדואן דרש מישראל שלושה דברים: התנצלות, פיצויים והסרת הסגר מעל עזה. בינתיים הוא קיבל מישראל הסכמה לשני שלישים מהדרישות, אך די ברור כי עוד צפויות לנו מחלוקות, ובהן הביקור המתוכנן של ארדואן בעזה, שלא אמור לתרום למצב רוחנו.

יש לצפות להצהרות מיליטנטיות ביותר מצד ראש הממשלה הטורקי, בייחוד כשהוא יהיה לצידו של מנהיג חמאס, המיליטנטי אף הוא, איסמעיל הנייה. אגב, את הביקור בעזה ביקש ארדואן לקיים כבר לפני זמן רב, אלא שמצרים האיסלאמיסטית מנעה זאת ממנו.

לא למורסי ולא לנתניהו יש היום את מפתח הכניסה לעזה, ולכן יהיה מסקרן לראות את השפעת ביקור ארדואן ברשות, מעבר, כאמור, לאמירות הבוטות הצפויות. ארדואן, שהתגאה מאוד ביכולת התמרון והתיווך שלו בין ישראל לסוריה, עשוי לשוב לתפקיד המתווך, הפעם מול הפלשתינים. לאור המו"מ המתעתד להתחדש, ברור שיהיה לו מה להגיד.

אגב, מאחורי הפיוס עם ישראל מסתתר אינטרס גדול - התחרות עם איראן, שאליה טורקיה התקרבה לפני שלוש שנים. מדובר בשתי המעצמות הלא ערביות של האזור, שיחד יכולות לשנות את התמונה האסטרטגית באזור. עם זאת, באנקרה מודעים לאיום האיראני, גם עליהם, ובשם האינטרס, בוצעה ההתרחקות ממנה והחבירה לישראל - דרך טובה להחלשתה של טהרן ולחיזוקה של אנקרה.

שלום קר

כעת, הפקידים בירושלים ובאנקרה עמלים על חידוש הדיאלוג החיובי בין המדינות. ראש הממשלה נתניהו מינה את מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, יוסף צ'חנובר, לתאם מול הטורקים את הפרטים בנוגע לפיצויים שישולמו למשפחות בעקבות פרשת המרמרה.

במקביל, שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטאולו, שוחח עם שרת המשפטים, ציפי לבני, בנוגע להקמת מנגנון משותף שינסח את התנאים ליישום ההסכמה הישראלית לשלם את אותם פיצויים. המחלוקות הן על אמצעי העברת הכספים וסכום הפיצוי. ישראל מדברת על לא יותר מכמה מאות אלפי דולרים, הטורקים על מיליונים.

אז מו"מ יש, אבל עדיין לא היה נעים השבוע לעיניים ישראליות לקרוא את עיתוני טורקיה ולאוזניים לשמוע את הקולות. אמנם היו קולות פייסניים של דבוטאולו ושל סגן ראש הממשלה בולנט ארינג', אבל ארדואן העדיף לשדר אווירת ניצחון וכוח ואף ניצל את ההתנצלות הישראלית, כדי לדרוש מהאופוזיציה של ארצו להתנצל בפניו בדיון בפרלמנט. שיכרון כוח כבר אמרנו?!

ארדואן אף נהנה משלטי החוצות מטעמה של עיריית אנקרה, שעליהם נכתב "אנחנו מכירים לך תודה, ארדואן", בצד תמונתו הגדולה, אל מול תמונה של נתניהו מוקטן ומוטרד. על גבי גל התמיכה הזה הוא הצהיר שבביקור המתוכנן בעזה הוא יבחן את סוגיית הסגר על הרצועה, ובישראל ובוושינגטון כבר מזהים שיהיה קשה לרסן אותו.

בכלל, ארדואן גם ביקש השבוע לצנן את הלהט הישראלי. עדיין מוקדם להשיב שגרירים לדבריו, וגם לא בטוח שהוא יכול (או רוצה) לבטל את ההליכים המשפטיים נגד הקצינים הישראלים (דרישה לעשרות אלפי שנות מאסר). יותר מזה, הוא אפילו התבטא שמוקדם מדי לבטל את אותם הליכים מול לוחמי השייטת וקציני השייטת שהיו על המרמרה.

אז לסיכום, כאשר בוחנים היטב את הסיפור, הוא בהחלט מתאים לפסח. יש בו תחושה של חופש (בקלאב הכל כלול), אבל יש בו גם מרור. אפילו קצת יותר מדי.