ההתנצלות והדילמה: ליזום - או להמתין

יש - והיו - בממשלה שלושה בעלי פלוגתא במחלוקת על ההתנצלות בפני טורקיה בפרשת המשט לעזה. יש הסבורים כי היה מקום להקדים את ההתנצלות ולסכם את הפרשה לפני כשנתיים (דן מרידור, אהוד ברק, בני בגין, ד"ר יוסי צ'חנובר), ויש הסבורים כי ההתנצלות שגויה במהותה (אביגדור ליברמן, ד"ר עוזי לנדאו), ויש המעריכים כי נעשתה במועדה (בנימין נתניהו, משה יעלון). סביר להניח כי הוויכוח יימשך עוד זמן מה, אבל "חלף זמנו - בטל קורבנו".

בתולדות ישראל יש ויכוחים ציבוריים כאלה לרוב. בעשור האחרון בלטו עוד שניים - ההסכם שעשה אריאל שרון לשחרורו של אלחנן טננבוים מידי חיזבאללה, וההסדר שעשה בנימין נתניהו להשיב משביו את גלעד שליט. האחד אינו דומה לאחר. כולם הופכים נקודת התחלה לחטיפה הבאה, אבל מאבדים מחשיבותם ברגע שבו הגיח החטוף או השבוי מתאו אל אור השמש הישראלית.

כך גם בענייני הספינה "מאווי מרמרה".

בכל אחד מן הדיונים האלה, ובעיקר בפרשת ההתנצלות בפני טורקיה, מבצבץ עניין עקרוני המשליך גם על עניינים מדיניים מרכזיים או ביטחוניים חשובים מאלה: מה הוא סף הפעילות הישראלית, ובעיקר מה רמת היוזמה היוצאת ממנה?

בממשלה הקודמת התרוצצו שתי אסכולות. בנימין נתניהו ייצג עמדה שהגיונה לצד תועלתה. לפי תפיסה זו, כל מי שיוזם ומדרבן משלם מחיר כבד. הוא נחשף לפני יריבו, נאלץ להציג ויתור כבר בהיפתח המגע וממילא ייאלץ להוסיף עליו במהלך המשא ומתן, ונתון לביקורת מבית מדוע לא קפא על שמריו והמתין ליוזמה מן הצד היריב.

זאת ועוד, הנהגה אשר יכולה להוכיח לציבור כי הוויתור והפשרה נכפו עליה על ידי גורם חיצוני, והצעד נעשה בתנאים של "אין ברירה" - זוכה לתמורה פוליטית ולהבנה מצד בוחריה. אם לא היתה ברירה אלא לחלק את חברון או להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשנה, או להצהיר על תמיכה בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" - הכרסום במעמד ההנהגה בעיני תומכיה ייבלם או יתכווץ. דווקא ההימנעות מיוזמה וההמתנה ללחץ חיצוני מעניקות תמורה פוליטית למנהיגים.

באסכולה האחרת תמכו בממשלה הקודמת אהוד ברק ודן מרידור, ולעיתים אחרים. היא טענה כי כנגד היתרונות שבשיטת ההמתנה למצב של "אין ברירה" ניכרות בה גם מגרעות רבות. התפיסה הציונית מבוססת על יוזמה בכל תחום לאומי מרכזי בהנחה כי מוטב לישראל להיראות כמעוניינת ולא כנאנסת לקבל את הפשרה שבמסגרתה היא משלמת מחיר יקר.

לפי תפיסה זו, מה שנצרב בתודעת העולם - וגם בזו של הישראלים הצעירים - היא שמדינת היהודים אינה ישות החותרת אל יעדיה אלא נדחקת ונדחפת אליהם, וזה רע מכל. זאת - אף שכאשר ישראל יוזמת היא גם מוותרת יותר מכפי שהיתה נדרשת לעשות אילו כפו עליה לעשות כן. דוד בן־גוריון היה יוזם כל חייו (לבד מאינוסו לסגת מסיני ב־1957). גם שלושה מהלכים מרכזיים של מנחם בגין בכהונתו (השלום עם מצרים, הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ומלחמת לבנון הראשונה) היו פרי יוזמתו.

אז מה עדיף? להערכתי, האסכולה היוזמת, אבל רבים יאמרו - תיקו. לא הוכרע.

מחיר ההתעלמות מאזהרות

אף שאינו יהודי יזכור אמיר עומר חסן בחג הפסח את יציאת מצרים בחיבה רבה. הוא יצא ממנה לאחר כמה ימי שבי שבהם עשה עם בת זוגו הנורבגית בשבי פיראטים בדואים על אדמה מצרית בסיני. מזל. במקרה של עזאם עזאם זה נמשך שמונה שנים.

סוף טוב - הרוב טוב. הוא התקבל כאן בזרועות פתוחות והלקח שהפיק הופץ בין כל הישראלים. לא, הוא כבר לא יזלזל באזהרת המטה למלחמה בטרור מפני כניסה לסיני.

אפשר שחסן אינו הישראלי האחרון אשר נחטף בידי בדואים על אדמת מצרים. אך הוא צריך להיות האחרון שנהג בקלות דעת בלי לשאת באחריות לתנועותיו. להערכתי, כל ישראלי היוצא את הארץ בתקופה שבה מומלץ לא להיכנס לסיני, חייב לשאת בתוצאות הפקרותו. במילים אחרות, לשלם את מחיר הטיפול הממלכתי בהשבתו הביתה.

אין מניעה חוקית להתעלם מן האזהרה. אך יש מקום להודיע במעבר הגבול כי אם יקרה דבר חריג כחטיפה - להבדיל, למשל, מתאונת דרכים, או מעצר בידי הממשלה החוקית - כי אז בשובו לארץ יחויב האזרח לממן את מחיר שחרורו. משרד החוץ הישראלי (וגורמים אחרים) לא יופעלו למענו בחינם אלא כמשרד פרטי של עורכי דין - תשלום לפי שעות העבודה, ועוד מע"מ.

המבקר המנומנם

אשר יגורנו בא. מבקר המדינה יוסי שפירא אינו רוצה לחקור שחיתויות. הוא היפוכו של קודמו מיכה לינדנשטראוס. אין לשפירא מקום במחנה בני האור. הוא גם אינו מתבטא כמי שמעוניין בכך.

תשעה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד העניק ראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי מ"ידיעות אחרונות". אילו היה הדבר תלוי בו, היה נמנע מהדו"ח על אסון השריפה בכרמל. גם לא מתפתל בנבכי החתירה החמורה של לשכת גבי אשכנזי תחת שר הביטחון אהוד ברק. כל מה שיש לו לומר הוא שאינו שלם לגמרי עם הדו"ח שחתם עליו (מופת נלעג) בעקבות לינדנשטראוס, וכל מה שמציק לו הוא מה היה נחשף בהקלטות מלשכת ברק אילו היו כאלה. על תוכן ההקלטות החמורות שהתגלה אצל אשכנזי אין לו מה לומר, כנראה.

המסר ברור. האיש שלדבריו הגיע אל כס מבקר המדינה ביוזמתם של רוני בר־און ודליה איציק (מקורביו של אהוד אולמרט, שונאו של לינדנשטראוס) ויריב לוין, אינו מעוניין במפעל לתפארת שירש מקודמו. הוא רוצה שקט. אך שקט הוא רפש כשמדובר במשרד מבקר המדינה. אבל זה מה שממליציו המקיפים אותו רוצים. לכן לא הצביעו בשלושה סיבובי הצבעה בכנסת בעד יריבו המשנה לנשיא העליון בדימוס אליעזר ריבלין - שופט משכמו ומעלה.

שפירא שלף את ציפורניו כבר בתחילת עבודתו. הוא הודיע לראש החטיבה שלחמה בשחיתות קצין המשטרה בדימוס נחום לוי כי יישאר בתפקידו. אחר כך הדיחו. המבקר החדש טען לשווא באוזני רביב דרוקר ובאוזניי (בנפרד) כאילו לוי מעכב דו"ח חקירה הקשור בבנימין נתניהו. לא דובים ולא יער ולא חורשה. לוי תבע את עלבונו ושפירא נסוג בו. זה דיוקנו של המבקר החדש.

הוא מעוניין לדון במחיר הגבינה ולהעיר בעדינות למי שסרח, ולא לגרום חס וחלילה להעמדתו לדין או להדחתו של איש שררה בכיר. מה פתאום שיאיץ הדחה של שר? סביר להניח כי אילו שהה שפירא במשרד המבקר לפני כמה שנים, היה אברהם הירשזון מוסיף לכהן כשר האוצר עד עתה.

המבקר רוצה להיות בסדר עם כולם. הוא בן זוג ראוי ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין, "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו". גם הציבור מבין מי הם. דעת הקהל יודעת כי הניקיון הגדול שיזמו בני האור בעשור האחרון - מדורית ביניש עד ירון זליכה, ממנחם (מני) מזוז עד אליעד שרגא, מלינדנשטראוס עד יעקב בורובסקי - הוא הישג מזהיר. אך רוב בני האור סולקו מהזירה או פרשו.

סקר שפירסם פרופ' קמיל פוקס בערב החג ב"הארץ" מצא כי מכלל 15 בעלי התפקידים המרכזיים בחברה הישראלית בתחומי המדיניות והכלכלה והמשפט, תופסים וינשטיין ושפירא את שני המקומות האחרונים. ההערכה לווינשטיין ירדה ל־28 אחוזים לעומת 36 אשתקד; שפירא צנח מ־53 שצידדו לפני שנה בלינדנשטראוס ל־21. אפילו שיעורי תמיכה דלים אלה שהוענקו להם גבוהים מדי בהשוואה לפועלם או למחדלם.

חפש את האישה

באותו עניין - הרשימה בדבר שביעות הרצון הציבורית כוללת לפי הסדר את ראובן ריבלין (75), שמעון פרס (74), בני גנץ וסטנלי פישר (67), אהוד ברק (50), בנימין נתניהו (48), יוחנן דנינו (46), יורם כהן (40), יובל שטייניץ ועופר עיני (38), אביגדור ליברמן ותמיר פרדו (37), אשר גרוניס (29), ורק בתחתית נזכרים היועץ המשפטי ומבקר המדינה.

הכל טוב ויפה, אבל מה זה אומר על ישראל, שאיש מן ה־15 אינו אישה? עגום.

לאן נעלמה האמת

בראיון לחגי גולן ב"גלובס" ירה אהוד אולמרט לכל עבר. אטריות קרות. היה רק משפט מעניין אחד בדבריו: "היתה עבירה משפטית שאני לא מזלזל בה, אבל לא היה שום דבר שכרוך באי ניקיון כפיים, ולכן בית המשפט לא הטיל עלי קלון".

באמת? למיטב זיכרוני, הוא ביקש מבית המשפט לא לדון בסוגיית קלונו. טען כי ממילא אין בכוונתו להישאר בזירה הציבורית. אפילו ויתר על הון תועפות שקיבל כחוק מהמדינה להחזקת משרדו, ובלבד שלא יתקיים דיון בעתירת התובע אורי קורב להטיל עליו קלון.

אין כל דמיון בין תיאורו לבין מה שאירע במציאות. פשוט לא אמת.

היה ונשאר פטריוט

תת־אלוף יצחק יעקב ("יצה") שהלך השבוע לעולמו תרם רבות לביטחון הלאומי. אך ככל אדם היה זקוק למה שהצעירים מכנים בשיחות עם הפסיכולוגים שלהם - "צומי", תשומת לב, להכרה בערך פועלם, להיות הערת שוליים בהיסטוריה. הוא רצה לפרסם סיפור בדיוני למחצה ומדויק למחצה, והוזהר מטעם ראש המלמ"ב יחיאל חורב לא לעשות כן. יעקב התעלם.

ד"ר רונן ברגמן הביא ל"ידיעות אחרונות" ולמיזם שהתחרה על ניהול ערוץ 10 מטעם "הארץ" (לא לפרסום) ראיונות מסעירים שערך עם "יצה". הצנזורה הצבאית תבעה מ"ידיעות אחרונות" את כל החומר. המיזם שלנו, שממילא היה זקוק לראיון רק למכרז ולא לפרסום, הודיע מרצונו לצנזורית רחל דולב כי יש חומר כזה בידינו.

התנהל משא ומתן בתום לב למסור להם את החומר. אך פרקליטות המדינה נתקפה בבהלה והשמיעה איומים בשעה שברגמן ואני, ועורך הדין אמנון זכרוני בשמנו, הצענו להם מרצוננו את קלטות הראיון בלי שחלה עלינו חובה כזאת.

שר הביטחון בנימין בן־אליעזר, מנכ"ל משרדו עמוס ירון ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון דן מרידור, שמעו מפי כי יזמנו למסור לצנזורה את הקלטות, שהיו ראיון עיתונאי מבריק בין "יצה" לברגמן. בפרקליטות איבדו את הראש עד כדי כך שאיימו לעצור את ברגמן ואותי. פשוט היסטריה.

נכון שיצחק יעקב לא נהג כראוי בסוד מדינה ייחודי (אך ישן) שנשמר בליבו, והיה ראוי לעונש. אבל הבהלה שפקדה את הפרקליטות כלפיו היתה אור אדום לדמוקרטיה. הרי גם שם ידעו כי "יצה" ששגה היה ונשאר פטריוט ישראלי.