מעט אחרי שהתעוררה, הלכה רחל למטבח ולא האמינה למראה עיניה. אשכול הבננות הגדול והבשל שקנתה יום לפני כן נעלם. קערת הפירות היתה מונחת שם, כמו תמיד, מלאה בתפוזים עסיסיים ובמנדרינות ריחניות, אבל את הבננות לא מצאה. לא ייתכן שמישהו מבני הבית חיסל בן לילה כמות גדולה כל כך של בננות, חשבה לעצמה, אבל לא אמרה מילה.
רק אחרי שהמולת הבוקר שככה, עדן ישנה את שנת הבוקר שלה וליאל וקורל כבר שיחקו בגן, התפנתה רחל לסדר את החדרים ולרענן את המצעים. ואז הן נגלו אליה, זו אחר זו, בננה אחר בננה, מוחבאות בכל מקום שרק אפשר. בין המיטה לקיר, בתוך מגירת הלבנים, עמוק בתוך ארגז קוביות העץ ומתחת לערימת הכביסה הנקייה והמקופלת.
רחל לא היתה זקוקה להסברים. יומיים אחרי שליאל וקורל הגיעו אל ביתה מתוקף צו חירום של בית משפט, ליאל, הגדולה מבין השתיים, רק בת חמש, עדיין חששה מיום המחר. כמו חיה פצועה ורעבה שחייבת לשרוד בשטח היא החביאה בננה אחר בננה, כדי להבטיח שלה ולאחותה יהיה מה לאכול ביום המחרת. כי אוכל לא היה עניין שבשיגרה בחיים שלהן.
"מה קרה לך? זה עוד כלום, יש עוד הרבה סיפורים", מנסה רחל להרגיע אותי כשהיא מבחינה בחיוורון שמתפשט על פניי. "שלוש שנים ושלושים ילדים הגיעו לפה, כל אחד והרקע שלו, כל אחד והפצע שלו".
רחל ואהרון, שניהם בשנות החמישים לחייהם (השמות בכתבה בדויים מכוח החוק), מתפקדים כבר שלוש שנים כ"משפחת קלט". בביתם, ביישוב דתי במרכז הארץ, הם מקצים חמש מיטות נוספות, לב רחב ונשמה יתרה לילדים בני אפס עד חמש שהוצאו מביתם בצו חירום של בית משפט. כל שהייה נוספת בבית הוריהם הביולוגיים עלולה לפגוע בהם פיזית ונפשית. זו לא משפחת אומנה, אלא מעין תחנת ביניים: הילדים נשארים כאן עד שתימצא עבורם משפחת אומנה, או עד שהוריהם (או מבוגר משמעותי אחר מהמשפחה הגרעינית) יורשו לגדל אותם. משפחת הקלט משתדלת להעניק להם מסגרת משפחתית חמה ותומכת עד שיגיעו למשכן של קבע.
סיפוק אדיר
ארבעה ילדים ביולוגיים יש לרחל ולאהרון - הגדול בן 33 והקטנה בת 27 - ושבעה נכדים, "ברוך השם, שיהיו בריאים". בביתם רחב הידיים נשמעת למרחוק המולת הילדים, וכבר מהשביל המוביל לכניסה אפשר להבחין בעגלות מכל הגדלים, בכיסאות בטיחות לרוב, בכיסאות אוכל בכל הגבהים ובטרמפולינה ענקית. אין מקום לספק, כאן גרים וגדלים ילדים. הרבה ילדים. משפחה מיוחדת במינה, שמחה ואוהבת אדם, שבניה פותחים בפניי את דלת ביתם כי הם יודעים עד כמה חסרות בארץ משפחות קלט נוספות, מקווים שהסיפור שלהם "ידגדג לאנשים טובים לעשות מצווה גדולה".
בתוך הבית המטופח והנקי תלויות על הקירות תמונות רבנים, כאילו בכל בוקר מתעוררים הבאבא סאלי, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורבים אחרים, כדי לדבר בשבחם של בני הזוג. "אם היה לי מקום הייתי תולה עוד, אבל זהו, כבר אין לי מקום", אומרת רחל בחיוך. בין החדרים מונחות עריסה ושידת החתלה, ויש עוד עריסות למקרה שיצטרכו לקלוט תינוקות נוספים. הן מאופסנות במחסן שבחוץ, זה שנבנה במיוחד לאחסון הציוד של "ילדי הקלט".
בין חדרי הבית נמצא גם החדר של הילדים - ארבע מיטות נוער, שידת צעצועים וארון גדוש בבגדים של בנים ובנות בכל טווח המידות, המתאימים לבני אפס עד חמש. שלושים ילדים, שנתלשו משיגרת חייהם הלאו דווקא נינוחה, עשו בחדר הזה לילות רבים, שבועות, חודשים, לעיתים אף שנה תמימה. בתחילה קשתה עליהם השינה, הם בכו, הם התגעגעו, הם לא הבינו מה בכלל הם עושים שם. אבל לאט לאט, עטופים בהמון סבלנות ורגישות, הם התרגלו לשיגרת הלילה הקבועה והלכו לישון בידיעה שהם בטוחים ומוגנים. שארוחת הבוקר, ארוחת הצהריים וארוחת הערב יחכו להם מחר, וגם אחרי מחר, ושהם יוכלו לקבל חיבוק ענקי כל אימת שירצו.
על הקיר במטבח שלט עץ גדול, ועליו שני פסוקים מספר תהילים: "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת השם. שיוויתי ה' לנגדי תמיד". בשלט הזה קיבצה רחל את כל משנת חייה. "כל מה שאני עושה זה בשיא התמימות. אם זה רצון השם, זה מה שאני אעשה. לא מתווכחת. גם כשקשה אני ממשיכה, וכבר שלוש שנים אני המאושרת באדם. לא פוחדת משום דבר, ויש לי סיפוק אדיר שאני מצילה נפשות בישראל. הכל נעשה בתמימות הדרך".
ככה בדיוק היא קיבלה את עפרה. "רציתי תינוק, ביקשתי, ובתוך שבועיים השם שלח לי אותה, יפהפייה שלי". עפרה לוקה בתסמונת דאון, ורחל ואהרון משמשים עבורה משפחת אומנה כבר מגיל שבועיים. 15 שנים היא איתם, בִּתם לכל דבר.
היא מספרת איך נכנסה עפרה לחייהם ודיבורה מהיר, אנרגטי, סוחף, פניה החפים מאיפור לא מסגירים את 53 שנותיה. "רציתי מאוד עוד ילדים. כשהבנתי שאני לא יכולה יותר ללדת, החלטתי להביא תינוקת במסגרת אומנה. לא העזתי לבקש תינוקת רגילה, כי אמרתי לעצמי, מי ייתן לי ילד רגיל אם יש לי ארבעה משלי. אז ביקשתי ילד פגוע, לא היה אכפת לי, להפך. בתוך שבועיים מיום הפנייה שלי התקשרו אלי מהפגייה וסיפרו שנולדה תינוקת עם תסמונת דאון, שננטשה על ידי הוריה. וזהו. מאז היא אצלנו, לא משעמם איתה לדקה. חבל שהיא כרגע בבית הספר, היית רואה איזה אור נכנס ברגע שהיא פותחת את הדלת".
עפרה התינוקת הגיעה אל בית המשפחה בגוש קטיף, שם התגוררו אז. לפני שבע שנים, "אחרי הגירוש הנורא", כשהם התגוררו עדיין בקרוואן מט לנפול, שמעה רחל לראשונה על משפחות הקלט. "העובדת הסוציאלית שבאה לבקר את עפרה סיפרה לי שיש דבר כזה, וכשהיא ראתה שאני מתלהבת אמרה לי, 'תירגעי. את הרי כבר משפחת אומנה, לא יאשרו לך'".
אבל רחל לא ויתרה. היא התעקשה, ואף אחד לא באמת יכול להתעלם מהחום האנושי שהיא מפיצה סביבה. "עפרה כבר גדלה, והרגשתי שחסר לה אקשן ושהיא חייבת אחים קטנים שיהיו במחיצתה. עשו לנו ועדת קבלה, ושיכנעתי אותם שאם מדובר בילדים עד גיל חמש, זה יעשה לעפרה רק טוב - היא תלמד לקחת אחריות. והנה, אני רואה שצדקתי, היא כל כך מחוברת לילדים האלה. היא אוהבת אותם, והם מחזירים לה אהבה".
רחל מקרינה בפניי את הסרט שצולם במסיבת בת המצווה של עפרה, לפני שלוש שנים. מהמסך ניבטת נערה ג'ינג'ית, שתווי פניה מסגירים את לקותה, והיא מאושרת וזורחת, מוקפת במעגלי נשים רוקדות. אי אפשר לא לחשוב מה היה עולה בגורלה אלמלא ההחלטה המרגשת של רחל.
אח ואחות באישון לילה
כמה חודשים אחרי שעברו לביתם הקבוע והגדול קלטו רחל ואהרון את שני הילדים הראשונים. הם היו אח ואחות, והגיעו באישון לילה אחרי שהאם איימה להורגם בגלל מריבה סוערת שהיתה לה עם האב. העובדת הסוציאלית המחוזית לא לקחה סיכון מיותר, פינתה אותם מביתם, וככה הם התייצבו בפתח הבית של רחל ואהרון בשתיים לפנות בוקר, רועדים ונפחדים, רק בגדיהם לגופם.
אהרון מסתכל על אשתו הנמרצת בעיניים מעריצות. היא תזזיתית ודומיננטית, הוא שקט ומופנם, מפנה לה את הבמה. "אני הולך עם אשתי בעניין הזה ללא סייג", הוא אומר כמעט בלחש, עיניו טובות וזקנו הלבן והארוך משווה לו נופך משיחי. "את יודעת מה זה שולחן שבת אצלנו? הילדים שלנו, החתנים, הכלות, הנכדים וילדי הקלט, כולם יושבים סביב שולחן השישי. וזה תענוג. אין בעיה של מקום, פותחים עוד שולחן והסלטים של רחל מספיקים לכולם, ברוך השם. תמיד יהיו אצלנו גם בחורי ישיבה שיבואו להתארח בשבת, ככה שאין שום בעיה. אני רואה מה המשפחתיות הזאת עושה לילדים האלה. הם יושבים אצלנו בפעם הראשונה סביב שולחן עם כל כך הרבה אנשים, ולראות אותם איך הם נהנים זה תענוג בפני עצמו".
הם קוראים לו סבא. לעיתים מתבלבלים ופונים אליו כ"אבא". רק מאוחר יותר, כשאשאל אותו על הרגעים הקשים, יתרצה לספר על לילות ארוכים בלי שינה, על שיניים שבקעו ומוצץ שנפל והרטבות חוזרות ונשנות והקאות בלתי נשלטות וסיוטים, הרבה מדי סיוטים אל תוך הלילה, במיוחד אחרי המפגשים השבועיים עם ההורים הביולוגיים. אחת לשבוע נוסעים ילדי הקשר עם בת שירות לאומי לפגישה עם הוריהם, ואם ההורים מאושפזים או עצורים - עם בן משפחה. להורים אין מושג היכן חיים ילדיהם, אסור שיהיה. כל הפרטים חסויים.
"אז מה?" הוא יגיד בשלווה. "היו תקופות קשות, ואחר כך תמיד באו תקופות קלות יותר. הילדים האלה הם הפרויקט של החיים שלנו. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לטפל בהם, לעצב אותם מבראשית. להוציא מהם את כל הדברים הכי טובים שאפשר".
"אף גנב לא יכול לבוא אלינו בשום שעה של הלילה", מתבדחת רחל, "כי הוא ימצא אותי מסתובבת כל הזמן. התרגלתי כבר להתעורר כל שעה, אני יודעת בדיוק מתי הגשם מתחיל, מתי הוא מפסיק, מתי השמש זורחת".
כרגע יש בביתם שלושה ילדי קלט. ליאל וקורל, אחיות אתיופיות בנות ארבע וחמש, נמצאות כאן מספטמבר, אף שתקופת הקלט מוגדרת לשלושה חודשים. פעמים רבות נשארו אצלם ילדים חודשים רבים מעבר לזה, אפילו שנה, עד שנמצאה להם משפחת אומנה שהתאימה לצורכיהם. הילדה השלישית, עדן, כמעט בת שנה. היא אצלם כבר שמונה חודשים, גם לה עדיין מחפשים משפחת אומנה. מעורסלת בידיה המיומנות והאמהיות של רחל, שלוחשת לה "בואי מאמי, הגיע הזמן לאכול פרי", היא אוכלת בתיאבון רב בננה מרוסקת. "תראי איזה יופי היא אוכלת", אומרת רחל בגאווה, "הכל היא אוכלת. פירות, מרק. היתה תקופה שלא הסכימה בשום פנים ואופן לקבל אוכל מוצק".
למתבונן מן הצד היא נראית כמו סבתא גאה ומסורה. כשעדן מסיימת לאכול, אני מבקשת להחזיק אותה בידיי. חייבת לחבק את התינוקת הזאת חזק ולהשקיט ולו לרגע את מצפוני, שלא נותן מנוח למשמע התיאורים של רחל. היא תינוקת חייכנית, לבושה היטב, נראית כמו כל התינוקות שאני מכירה, שנולדו להורים שיצאו מגדרם כדי להעניק לילדיהם את הטוב ביותר. אבל כל זה רק לכאורה. למעשה סיפור חייה הוא סיפור מכמיר לב של הזנחה ונטישה.
"עדן, בואי", אני שולחת אליה שתי ידיים, מחייכת בכוח כדי לנסות להתגבר על הדמעות שמאיימות לפרוץ. התינוקת מסיטה את פניה הצידה ומתחילה לבכות. לא מוכנה לזוז מידיה של רחל. היא לא רוצה לבוא אלי, עדן.
"אנחנו מאוד שמחים שעדן לא מוכנה ללכת לכל אחד", מתערבת אפרת בכור, מנחת הקלט מעמותת "אור שלום", שמפעילה את משפחות הקלט באזור המרכז. "תקופה ארוכה היא הלכה בשמחה לכל מי שרצה להרים אותה, ועכשיו היא מבדילה בין המבוגרים המשמעותיים לה. זה אומר שהיא עברה עוד שלב בהתפתחות, ואנחנו שמחים על כך מאוד".
מתחננת לעוד ילדים
בכור מלווה את משפחות הקלט בכל התהליך. היא זו שתגיע בבוקר שאחרי הקליטה לדבר עם הילדים, להסביר להם, להקשיב לצורכיהם. "אנחנו תמיד מספרים לילדים את האמת, ורק את האמת - כמובן, על פי יכולת ההבנה שלהם", היא מסבירה. "לא מטייחים ולא מבטיחים הבטחות שלא נוכל לקיים. מספיק איכזבו את הילדים האלה, וחשוב לנו להחזיר להם את הביטחון במבוגרים. אנחנו נסתכל עליהם בגובה העיניים ונגיד להם: "אתה פה כי אמא לא מרגישה טוב, וקשה לה לקום בבוקר לקחת אותך לגן. אז עד שאמא תתחזק, אתה תישאר פה". מסבירים הכל, גם אם מדובר בתינוק בן יומו. מבחינתנו הוא אדם שלם שמגיע לו לדעת מה קורה.
"מאוד יכול להיות שממש ברגעים אלו, בזמן שאנחנו מדברים, יגיע לרחל טלפון שיבשר על קליטת ילד חדש. זה לא משנה אם זה יקרה ב־11 בלילה, כשהיא נמצאת בעיצומו של אירוע. כבר היו מקרים כאלה. היא ואהרון בכוננות 24 שעות, והדבר הראשון שהם יגידו כשהם יקבלו את הטלפון יהיה: 'ברוך הבא, ברוך הבא' וימהרו לחזור הביתה, מוכנים לקבל את התינוק או את הפעוט או את זוג האחים או האחיות, מה שזה לא יהיה".
"הנה, עכשיו אני מתחננת שיביאו לי עוד ילדים", מתערבת רחל. "מה זה רק שלושה? קטן עלי, נו, יאללה, תביאו, תביאו, רק ככה אני אוכל להתגבר על הפרידה מנויה". זאת הדרך שסיגלה לעצמה להתגבר על הגעגועים לילדים שעוזבים. ההתמסרות לעשייה ולטיפול משכיחה ממנה את המחשבות על הילדים שעזבו, מין מנגנון הגנה ייחודי שפיתחה. לא, היא לא עצובה במעמד הפרידה. היא יודעת שהילדים האלה הולכים למקום ראוי וקבוע, בין שזה המצב האופטימלי של חזרה להורים הביולוגיים, ובין שזו קליטה במשפחת אומנה ראויה, שנבחרה בקפידה.
נויה היא ילדה אתיופית בת שלוש, ששהתה אצלם חצי שנה. "היא הגיעה לפה רועדת, לא מדברת בכלל, מבקשת דברים בשאגות. היא היתה ממש שואגת ונצמדת לחלון, ולא היתה מוכנה לזוז משם. בלילות הראשונים היא ישנה על מזרן בסלון, ככה אני עושה בהתחלה, לא מכניסה אותם מייד לחדר. נותנת להם להתרגל לבית, ואלינו. היא לא שיחקה ולא שיתפה פעולה. כל מה שהיא עשתה היה לקחת סכין ולנסות לחתוך לבובה את הראש, שאלוהים ישמור, את יכולה להבין מה היא ראתה שם בבית.
"לאט לאט, היית צריכה לראות את זה, היא נפתחה וקיבלה ביטחון. התחילה לדבר, התחילה לשחק כמו שילדה בגילה צריכה לשחק, אמרה 'בבקשה' ולא 'בא לי' כמו כל הילדים, אמרה 'תודה'. היא יצאה מפה כמו נסיכה. והעיניים שלה אמרו הכל. הכל".
רחל הולכת לחפש בין ספרי הקודש את אלבום התמונות הגדול שעליו מתנוסס הכיתוב "ילדי קלט". בכור אומרת שהבקשה הקבועה ממשפחות הקלט היא שיצלמו את הילדים ביום הראשון וביום האחרון, לפני הפרידה, "וזה מדהים לראות איזה שינוי משמעותי עובר על המבט שלהם. המבט בעצם מספר את התהליך. אי אפשר לטעות. במבט של היום הראשון רואים את תחושת האבדון, את חוסר הוודאות, את הבלבול, את הגעגוע. אחרי השהייה במשפחת הקלט הופך המבט החלול הזה, קורע הלב, למבט מחויך, עמוק, בטוח בעצמו".
שלושים ילדים מצולמים באלבום של רחל ואהרון. קיבוץ גלויות של ממש. תינוקות וילדים בני שנה ושנתיים ושלוש וארבע וחמש, ממוצאים שונים וגם לא יהודים, "הרב כמובן אישר לנו לקבל אותם כמו כולם. זה לא משנה לנו אם הילד יהודי או גוי, כל עוד הוא צריך אותנו, אנחנו פה", אומרת רחל. ליד כל תמונה מצוין שם הילד, השם המקורי שאיתו הגיע מבית הוריו. אם מגיע למשפחת הקלט תינוק בן יומו, תמיד ישתדלו ב"אור שלום" שאת טקס הברית יערכו ההורים הביולוגיים, ושהם יהיו אלה שיעניקו לו את השם.
"היו לי ארבעה תינוקות שהגיעו אלינו ממש ביום הברית", מספרת רחל, "אבל התחננתי לאלוהים והתפללתי שפעם אחת, הלוואי אמן, יְזַכֶּה אותי לעשות ברית פה, בבית שלי. וככה באמת היה עם ילד שנולד פגוע וננטש בבית החולים. הוא הגיע לפה בגיל ארבעה ימים, ובגיל שמונה ימים עשינו לו טקס ברית מילה שמח ומרגש, חבל על הזמן. מוקדם בבוקר השגנו מוהל בחינם, רבי שיקדש, יש לי אפילו כיסא אליהו הנביא משלי, והבית היה מלא באנשים, כל היישוב שמע על המצווה ורצה לבוא. היתה פה אווירת קדושה שאי אפשר לתאר. לא היה אחד שלא בכה".
מכתבים מנוילנים בקלסר
היא עוברת תמונה תמונה ומספרת לי על הילדים באהבה, בהתרגשות, בגעגוע שהיא מתגברת עליו בכל פעם בעזרת ילד חדש שנקלט. כולם היו ילדיה. היא לא מפרטת את הסיבה שהם הגיעו אל ביתם, נדמה גם שזה לא מעניין אותה כלל, וגם אם היא יודעת את שאירע עם הוריהם, היא נטולת שיפוטיות כלפיהם. עניינה היחיד הוא בילדים, בתהליך השיקום שעברו, בדרך שעשו.
היא זוכרת בדיוק רב באיזה מצב הם הגיעו, מה היה עם כל אחד ואחת מהם. איך היא מיהרה להוציא מהמחשב מילים ברוסית כדי לתקשר עם אלכסנדר, איך קנתה המון מרכך שיער כדי שתוכל לסרק את שערה המקורזל של נויה, איך הלכה עם אלון לפיזיותרפיה פעמיים בשבוע בגלל רפיון שריריו, וכן, גם הוא ננטש בבית החולים על ידי הוריו. "הוא ממש היה גוש בשר כשהגיע. לא חייך, לא זז, כלום. ולאט לאט, הפך להיות ברבור שמתקשר ומתפתח. הוא יצא מפה למשפחת אומנה פרח, פשוט פרח".
"והנה אלמוג", היא מצביעה על ילדה חייכנית באחת התמונות, ומספרת איך חומה של אלמוג היה עולה בכל פעם לפני שיצאה לפגוש את אביה. היא פגשה רק את אביה, אמה היתה עצורה בגין סחר בסמים. "אחרי פעמיים שעלה לה החום באותו יום הבנתי שזה לא סתם וירוס, אלא שבגלל החשש שאולי היא לא תחזור לפה יותר, היא פשוט היתה מקרקעת את עצמה לפה, באופן פסיכוסומטי. לאט ובסבלנות, בליווי ובתמיכה של מנחת הקלט, הסברנו לה שהיא חוזרת לפה אחר כך, הרגענו אותה. אמרתי לה שאני מחכה פה שהיא תחזור, עד שהתופעה פשוט נעלמה.
"והנה שמוליק החמוד והשמנמן, כפרה עליו! הגיע אלי וכל הזמן אמר לי: 'אני בטטה, אני בטטה', ככה קראו לו בבית כל הזמן. אז הוצאתי יחד איתו את כל הירקות שהיו לי במקרר ועברנו ירק ירק. עד שהגעתי לבטטה ואמרתי לו: 'אתה יודע מה זה? זאת בטטה. הנה בטטה. ועכשיו תגיד לי, מאמי: אתה דומה לבטטה?' מאותו יום הוא הפסיק לקרוא לעצמו ככה, והקפדנו איתו על כמויות האוכל והממתקים".
חוץ מאלבום התמונות, יש גם קלסר מכתבים. עשרות מכתבים מנוילנים מתייקת שם רחל ("שיהיו לי למזכרת"), והם חושפים את עשייתה ואת מסירותה. למרות החיסיון המוחלט שתחתיו נמצאות משפחות הקלט, מעודדים את המשפחות להתכתב עם ההורים ולמסור להם אחת לשבוע מידע על ההתאקלמות של הילד והתקדמותו. במכתבים מפרטת רחל את שיגרת יומם של הילדים, מה הם אוכלים, במה הם משחקים. היא כותבת ברגישות, מדגישה רק את החיובי והמשמח, ומסיימת תמיד באותו משפט: "אני מקווה שבקרוב מאוד תוכלו לחזור להיות יחד משפחה אחת שמחה. סבתא רחל".
אם זה היה תלוי בה, היתה שומרת על קשר עם כל אחד ואחת מהילדים האלה. אבל פרטיה חסויים, ולמשפחות אסור לדעת מי היא. היא יודעת שברוב המקרים ההורים מעדיפים למחוק את התקופה הזו מתמונת חייהם. אם הילדים ייצאו למשפחות אומנה, היא תרים להם טלפון ותשאל לשלומם, אבל לא תדבר איתם או תפגוש אותם, היא לא רוצה שתתערער גם המשפחה החדשה שלהם. גם כך הם החליפו כל כך הרבה דמויות אב ואם.
"הם זוג יוצא דופן"
בצהריים ליאל וקורל חוזרות מהגן. "סבתא, סבתא, תראי מה עשינו היום!" הן צוהלות לקראת רחל, ידיהן עמוסות בציורים. שתי ילדות מתוקות להפליא שנראות גדולות מכפי גילן, ואלמלא צבע עורן אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בנכדותיה של רחל.
"הרבה פעמים ילדי הקלט נראים גדולים מהגיל הכרונולוגי שלהם", אומרת בכור. "הם ילדים שבפירוש מילאו תפקידים של הורים - דאגו להורים ולאחים שלהם ונחשפו בגיל שנתיים ושלוש לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם".
ליאל וקורל מבקשות מרחל כמעט כל יום "גרביונים ושמלה". אני מסתכלת עליהן מתרוצצות בבית, נינוחות ומחויכות. ליאל מעדכנת אותי ש"אני הגדולה", כי זה מה שהיא היתה רגילה לעשות כל חייה, לדאוג לקורל, ועכשיו מנסים לשחרר אותה מהתפקיד הזה שלקחה על עצמה, לגרום לה פשוט להיות ילדה.
שיגרת היום שלהן ברורה: נטילת הידיים בבוקר, שינון בעל פה של "שמע ישראל", כי זה מה שמקובל לעשות בבית המשפחה. הגבולות ברורים ותחומים, כולל שיגרת השינה. השיגרה לא נועדה לחנך, אלא להעניק לילדים ביטחון. שהכל יהיה קבוע וידוע מראש.
הן מתיישבות על השטיח בסלון ומשחקות בפאזל, שצריך להתאים בו בין גורי חיות לאמהותיהם. לקח זמן ללמד אותן לשחק, מעולם לפני כן הן לא נחשפו למשחקים. גם ההתפתחות הקוגניטיבית והשפתית שלהן אינה תואמת את גילן. למי יש פנאי ללמידה ולהתפתחות כשהחיים מוקדשים להישרדות?
לידן על השטיח יושבת גילת (18), בת השירות הלאומי. לכל משפחת אומנה מצטרפת בת שירות לאומי, שעוזרת לה יומם וליל. "אני חווה שירות אדיר", תספר לי אחר כך גילת בזמן שתחתל את עדן, מסתירה את דמעותיה מפני צמד הבנות החייכני והקולני. "אני בוכה כי הן מחכות ומתרגשות לפגוש את אמא שלהן מחר, ואני יודעת שאין מצב שהן חוזרות אליה, זה אבוד. מחפשים להן עכשיו משפחת אומנה".
גילת מגיעה בבוקר והולכת אחרי שכולם כבר במיטות. היא עוזרת לרחל להלביש ולקלח. משחקת, מספרת, עזר כנגדה. היא גם לוקחת את הילדות במונית לפגישה עם ההורים במרכז למשפחה, נוכחת בסיטואציה הקשה של הורים שילדיהם נותקו מהם, לעיתים בכוח.
"רחל ואהרון הם זוג יוצא דופן", היא אומרת, "אני לא מבינה איך יש להם זמן וכוח לקחת את ההוא לרופא, את ההיא לחיסון, ואת עפרה לחוג. אני פה מספטמבר, ואף פעם לא שמעתי צעקות, הכל על מי מנוחות. בלי עצבים ובלי מתח. אני מעריצה את רחל - אף פעם לא ראיתי אותה נשברת או מקטרת שנמאס לה ושהיא רוצה לנוח. להפך. היא כל הזמן מחכה שיגיעו עוד ועוד ילדים".
גילת עוזרת לרחל לכתוב את אלבום הפרידה שלוקח איתו הילד, כשמגיע הזמן להיפרד. באלבום הזה, שמטרתו ליצור רצף וסדר מסוים בכאוס חייהם, הם כותבים הכל: מתי הוא הגיע, בן כמה היה, מתי התהפך לראשונה, מתי ביצבצה לו שן החלב הראשונה. ופעם, כשיהיה גדול, הוא יוכל לדעת מה עבר עליו בדיוק במשבצת חייו הספציפית הזאת, ולא יהיו שם רִיק וסימני שאלה. בעמותת "אור שלום" עובדים עכשיו במרץ על העברת האלבומים האלה לאמצעים דיגיטליים, כך שיוכלו להישמר לעד.
"אני מתה על האקשן"
כשתגיע שעתו של הילד לעזוב את הבית של רחל ואהרון, הוא ייצא משם נקי ומסודר, לבוש בגדים חדשים, אוחז בידו מזוודת טרולי שבה יניח את כל החפצים שבחר לקחת ממשפחת הקלט. ההפך הגמור מהאופן שבו נכנס. רובם מגיעים כפליטים, עם שקית אחת ובתוכה מספר בגדים מרופטים, במקרה הטוב. רחל מספרת בגאווה איך ירין שם במזוודה את ספר התהילים ואת הכלי של נטילת הידיים. לא ויתר עליהם. הבטיח שילמד גם את אמו להגיד "שמע ישראל". לבכור חשוב להדגיש שלא רק משפחות דתיות משמשות משפחות קלט, יש גם משפחות חילוניות ויש משפחה ערביות. אבל בסך הכל קיימות כרגע רק שבע משפחות כאלה באזור המרכז, וצריך הרבה יותר.
רחל מחכה לילדים נוספים שיבואו. מבקשת ממשפחות אחרות לפתוח את הלב, לא להיבהל מהעול הכלכלי, כי כל ההוצאות מוחזרות עד תום, וסכום כסף קבוע ניתן עבור כל ילד וילד. דווקא אצלה ביישוב היא לא הצליחה להדביק במצווה הגדולה את שכניה, שמחמיאים לה אבל שואלים אותה בשקט, בלי שהילדים ישמעו, אם השתגעה. אם לא בא לה עכשיו, כשהילדים גדלו והיא סוף סוף יכולה לעשות מה שהיא רוצה, לנסוע לאן שהוא. לבלות. ורחל מחייכת.
"אני מתה על האקשן הזה שיש לי פה", היא אומרת, "אני אוהבת את שיחת הטלפון שמבשרת לי שיש ילד חדש שמגיע, זה מרגש אותי ומכניס אותי למרץ. אני לא יודעת מי הוא ומה הוא ומה עבר, וזה גם לא משנה. אני מחכה לקראתו, לתת לו את כל האהבה שרק אפשר לתת.
"אני יודעת שבהתחלה יהיה קשה, ואחר כך, בעזרת השם, נראה את הפירות. אם לא היה לי אותם, אוי ואבוי, מה הייתי עושה עכשיו בדיוק? מה? להעביר ככה את היום בשעמום? לחכות ללילה שיגיע? אני לא מסוגלת לחיות ככה. אני חייבת לעשות משהו חיובי אחד כל יום, אחרת לא עובר לי היום. ההתעסקות עם הילדים האלה מחיה אותי".
* * *
מאז שביקרתי אצל רחל ואהרון עברו כמה שבועות. במהלך השבועות הללו הספיקו להיקלט אצלם עוד שני ילדים. ילדה בת שנתיים וחצי שאביה בכלא ושהוצאה מהבית בגלל פטירת אמה, וילד בן שלוש וחצי, שאמו התאשפזה מרצון במחלקה הפסיכיאטרית. חמש המיטות של ילדי הקלט מלאות, בדיוק כמו שסבתא רחל אוהבת. כולם הסבו השבוע לשולחן ליל הסדר שלהם וחוו אווירת חג של ממש.
ב"אור שלום" מדווחים על ארבעה ילדים נוספים שעדיין ממתינים להיקלט במשפחות קלט, ולא נמצאה להם משפחה עד כה. צריך לראות את הילדים האלה, להסתכל להם בעיניים, לחייך אליהם, כדי להבין כמה הם זקוקים לחום האנושי הזה. צריך לעצור לרגע ולחשוב על ליאל וקורל ועדן ונויה, לעצור רק לשנייה אחת. להבזק מצלמה, המתעדת עוד רגע של אושר. אולי הרגע הזה יפתח את הלב ואת הדלת של מי שיכול ומסוגל למשימה המיוחדת הזאת.
* * *
עמותת "אור שלום": "חסרות לנו המון משפחות קלט"
"חסרות לנו הרבה משפחות קלט ברחבי הארץ", אומרת חוה לוי, עובדת סוציאלית ארצית לחוק הנוער במשרד הרווחה. ההתמודדות הזאת מצריכה תעצומות נפש גדולות, אבל אנחנו מחפשים משפחות עם נשמה ענקית, לב פתוח ונכונות לנתינה אינסופית. הילדים האלה עברו בחייהם הקצרים דברים קשים מאוד, ומשפחות הקלט יכולות להחזיר להם את האמון בחוויה ההורית החשובה כל כך".
דורית ליבנזון, מנהלת מערך משפחות הקלט בעמותת "אור שלום", מוסיפה: "העמותה שלנו מפעילה את משפחות הקלט באזור המרכז, ויש לנו רק שבע משפחות כאלה. ברגעים אלה ממתינים ארבעה ילדים שהוצאו מביתם ואין להם מקום ראוי. גיל ההורים צריך לנוע בין 25 ל־60, עליהם להיות ללא עבר פלילי, בעלי בריאות תקינה וניסיון בהורות - רצוי שיהיו להם ילדים מעל גיל עשר, אבל כל משפחה נבדקת לגופה. נדרש מקום פנוי בביתם לקליטת הילדים, ונכונות לוויתור על סודיות".
יש להדגיש כי המשפחות מקבלות תשלום עבור כל ילד שנמצא תחת חסותן. בנוסף, הן מקבלות החזרים על ההוצאות כגון גנים, צעצועים חדשים ועוד. בנוסף, כל משפחת קלט מקבלת סכום כסף קבוע עקב היותה בכוננות מתמדת.
משפחות המעוניינות לשמש משפחות קלט או אומנה מוזמנות להתקשר לעמותת "אור שלום", בטלפון: 02-9936925.
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו