קציני הים מדרדרים את ההפגנות לקרקעית

מחאה של לובשי מדים לשעבר היא כבר לא דבר חדש במחוזותינו – מכתבי קצינים, עצרות, ותנועות יש למכביר. גילוי נאות – גם אני חלק מהתופעה הזו. במדינה שכל כך מתבססת על הצבא שלה, גם בהקשרים בטחוניים וגם בהקשרים חברתיים, יש ללובשי מדים הרבה מה לומר. אנחנו, אנשי כוחות הביטחון לשעבר, מכירים היטב את העשייה הביטחונית על שלל רבדיה, וכאשר מתקבלות החלטות, לרוב אנחנו יודעים להבין מהר את המשמעויות שלהן, בשלל תחומים.

היתרון הזה מאפשר ללובשי מדים לשעבר לבקר, ואף למחות. סוג של אמיבוולנטיות דמוקרטית – אתמול היית במדים, והיום אתה קורא קריאות בעד או נגד על בגדים אזרחיים, ולמחרת בבוקר אתה שוב במדים בשירות מילואים. ככה זה בישראל. קשר גורדי שבין צבא ובין חברה. אבל יש רגעים שבהם הפעפוע הזה שבין הצבא לאזרחות וההיפך חוצה קווים אדומים.

בימים האחרונים התפרסם פוסט של אנשי חיל-הים בדימוס, בו הם קוראים לפתיחתה של ועדת חקירה במערכת הביטחון אודות עסקת הצוללות וספינות השטח. הם קוראים לשר הביטחון, רא"ל מיל' בני גנץ לפתוח לאלתר בחקירה אודות תהליך הרכש של אמצעי הלחימה האלה. רק שהמחאה הזו שברה שיאים של ציניות. חלק מהדוברים עומדים לצד כלי שיט מבצעי, ממש כך, בצמוד למסגרת הצבאית, ומביעים מחאה מצולמת, תוך שהם מנופפים בדרגות שלהם. הבושה נעלמה. מילא שמוחים, וזה לגיטימי במדינה דמוקרטית, אבל שם? צמוד לספינה? אין לכם גבולות?

אין לי את הכלים לנתח מה קרה שם, בעיסקה בה נרכשו כלי השייט. אנחנו מבינים שיש פה עניין של רכישה מגרמניה. אנחנו מבינים שיש הרמת גבה על מספר הכלים שנרכשו, ואנחנו מבינים שיש ביקורת על האישור כביכול, שנתניהו נתן למרקל בעיסקה של צוללות עבור מצרים. אני יכול להבין את הביקורת, בטח כאשר מפקד חיל הים לשעבר, האלוף במילואים אלי מרום מצוי בהליכים משפטיים, ומולו גייסו עד מדינה. אני יכול להבין את תחושת הציבור. אבל יש דבר אחד שאני לא יכול להבין, והוא אותם קצינים שמביאים מחאה מגובה המספנה, תרתי משמע.

הרי כל מי שמכיר תהליכי רכש של אמצעי לחימה יודע שקצינים משרתים מעורבים עמוק בתהליכי קבלת ההחלטות. רכישת אמצעי לחימה כוללת בתוכה אין ספור ביקורים, סיורים, מצגות, הדגמות, מדובר בתהליך של שנים. אני לא יכול לתת לכם להתחמק מהשאלה, חבריי הספנים – נעלמתם דום שתיקה במשך שנים? מה קרה – הערכים פתאום יצאו לכם מהירכתיים? איפה הייתם עד עכשיו?

הפגנה בבלפור / צילום: אורן בן חקון

תהליכים חברתיים הם עניין מרתק – הפילוסופיה יודעת לספר שחברות מתקדמות בקצבן של מהפכות. אירועים דרמטיים מובילים לשינויים עמוקים, וארוכי טווח. הכל מתחבר לעיתויים – ו-TIMING IS EVERY THING, כמאמר הקלישאה. כשאני רואה בימים האחרונים סרטון בו מופיעים עשרות קציני ים בדרישה מבני גנץ לפתוח בחקירה, ובמקביל אני רואה את יאיר לפיד מנסה ללכד את הכנסת להצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, לרבות ניסיונות ניכרים לרתימת "כחול לבן" למהלך – אני מבין שהאירוע הזה, בו קציני הים מתעוררים ומוחים, הוא לא סתם ככה.

הדרישה לפתוח בחקירה בעניין רכישת אמצעי הלחימה לגיטימית, העיתוי מעורר תהייה, פתאום עכשיו, פתאום היום? פתאום בני גנץ? אני חושב כך כי הלחץ שמנסים ליצר על גנץ מכל כיוון, ועכשיו גם מכיוון ה-"ים" הוא ברור. יש אינטרס פוליטי מובהק לצד לאופזיציה לרתום את גנץ למהלך של ממשלה חלופית, וכל האמצעים כשרים. כולל גיוס חבורת קצינים לטובת העניין, כולל המספנה שלהם שממנה הם מצטלמים. האירוע הזה מראה לנו כמה הכל מעורבב בהכל, והשאלה שאני שואל על רקע הסרטון הזה היא, האם חיל הים התגייס לקמפיין פוליטי, ואם כן, איזו צורה יש להם בשעה שבעוד חודשים ספורים תגיע ספינת השטח החדשה שלהם לכאן, כחלק מהתעצמות צה"ל ואחת הזרועות האסטרטגיות החשובות ביותר של ישראל.

*הכותב הינו מפקד חטיבת שריון, לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו-"כיוון ברור".