מול אויב בלתי נראה: המלחמה של החיילים בקורונה

"הבינו שכבר אין איך לטפל בסבא"

סמ"ר ע' | איבד את סבו

אחד הרגעים הקשים ביותר של סמ"ר ע' (21), לוחם ביחידה מיוחדת של חיל התותחנים, היה לראות את סבתו מבודדת בהלווייתו של סבו, חרי יצחק. לפני שבועיים וחצי בלבד ליוו בני המשפחה את הסב, שהלך לעולמו לאחר קרב מול נגיף הקורונה, בדרכו האחרונה.

הסב אושפז בגיל 81 בביה"ח כשהוא סובל מדלקת ריאות ואז ככל הנראה נדבק מאחד מבני המשפחה שהגיע לבקרו. עימו נדבקה הסבתא, מלכה, דודה ושתי בנות דודות. כל המשפחה נכנסה לבידוד. בצעד יוצא דופן נלחמה סבתו במטרה להישאר במחלקת קורונה עם הסב, כדי לתמוך בו ברגעיו הקשים. אף שיכולה היתה להתפנות לבידוד בביתה, היא בחרה לסייע לו בשבועות האחרונים לחייו.

"ההידרדרות היתה מהירה. בשלב מסוים הוא שוחרר מביה"ח, כי הבינו שאין יותר מה לטפל בו. ביום האחרון של חייו הוא היה עם סבתא בבית ושתיים מבנות הדודות. החום שלו עלה והן ישבו סביבו. ואז הוא איבד הכרה ופונה לביה"ח. שעתיים מאוחר יותר הוא נפטר", מספר ע'.

"אחד הרגעים הקשים היה כשראיתי את סבתא רחוקה מכולם בהלוויה. לראות אותה בוכה כשאי אפשר לחבק אותה, כאילו היא מצורעת. אנשים שלא חוו את המצב הזה לא מבינים".

"הדבר הכי קשה היה המרחק"

נגד יונתן חיים | איבד את אמו בארה"ב

שבועיים לפני שאמו נפטרה, שוחח איתה רס"ל יונתן חיים (26), נגד רבנות בחטיבה 769 על גבול הצפון.

"זה היה יום ההולדת שלה, ודיברתי איתה חצי שעה. אמרתי לה כמה אני אוהב אותה, כמה היא חשובה לי. זו היתה שיחה מאוד מרגשת, ובדיעבד מאוד חיזק אותי לדעת שהספקנו לומר את שלנו לפני שהיא הלכה לעולם האמת. אז היו לה רק תסמינים קלים, ולכן לא ידעתי שהיא חולה בקורונה. המשפחה לא רצתה להדאיג אותי".

באמצע מאי, אז נפטרה דבורה פרידל, אמו של יונתן, היתה ארה"ב בכאוס של ממש בכל הנוגע לקורונה.

בניגוד לישראל, שערכה אז בדיקות אפידמיולוגיות ופעלה לקטיעת שרשרת ההדבקה, בארה"ב היו יותר מדי חולי קורונה, ובחלק מהמקרים חולים אף נאלצו להמתין בביתם עד שתתפנה להם מיטה בבית חולים בשל העומס.

יונתן הכיר את המצב, אך בשלט רחוק. לאחר שבני משפחתו עברו לארה"ב כשהיה בן 13, הוא חזר לארץ והתגייס לתפקיד לוחמה בגדוד נצח יהודה. לאחר מכן המשיך לתפקיד נגד רבנות, התחתן והביא לעולם שני ילדים.

"אחרי שבוע שהיו לאמא קשיי נשימה פינו אותה לבית החולים ונאלצו להרדים אותה ולהנשים אותה. ואז הקב"ה עשה את בחירתו ובחר לקחת אותה קרוב אליו. כנראה הגיע זמנה, אנחנו לא עושים חשבונות שמיים. זה קשה, לא אשקר, אבל אנחנו עוברים את זה.

"הדבר המתסכל היה המרחק. אלפי קילומטרים. כל פטירה של אדם מקרבה ראשונה זו מכה, וכאן זה במרחק עצום. לשמחתי, בצבא ובבית חיזקו אותי. זה מאוד ריגש אותי, שידעתי שאני לא לבד, מהמפקד בבסיס ועד הרב הצבאי הראשי ומפקדים נוספים ששוחחו איתי".

"צריך לדעת שזו מלחמה"

סא"ל יורי בן חור | איבד את אביו שלמה

סא"ל יורי בן חור לא ישכח את התאריך שבו חזרו הוריו מספרד. "זה היה ב־8 במארס", הוא מספר, "אבא שלי לא הרגיש טוב, ובמקביל בצבא הבינו שהקורונה זה סיפור שצריך להטריד אותנו, שצריך לשנות את כיוון המחשבה. האישי והצבאי התחברו יחד".

סא"ל בן חור (43), ראש ענף אופרטיבי ועורף בפיקוד מרכז, איבד את אביו, שלמה, בתחילת הגל הראשון. "הקורונה היתה ממש בחיתולים. אבא, שלא חש בטוב, פונה לשיבא בתל השומר. הוא היה החולה הראשון הקשה בבית החולים, החולה ה־53 במדינת ישראל. הכל היה חדש, את כל הניסויים עשו עליו".

במשך חודש וחצי נלחם שלמה על חייו, ויורי מצא את עצמו בתוך קרב כפול - בבית הוא נאלץ לראות כיצד הנגיף תוקף את אביו, ובצבא הוא היה אחראי לטיפול בקורונה ביהודה ושומרון כחלק מתפקידו בפיקוד מרכז.

במקביל, אמו של יורי חלתה אף היא בקורונה, אך הוגדרה כאסימפטומטית ולכן לא אושפזה. "זה היה מצב מורכב מאוד. אמא היתה חולה בבית, לבד, בחוסר ודאות, ולא יכולנו להיכנס אליה, לבוא ולחבק אותה. הכל היה דרך הזום. התפקוד בצבא נתן לי את הכוח בבית, העשייה סייעה לי לעשות משהו להציל אנשים שהיו במצב של אבי".

בלילה האחרון, רגע לפני ששלמה הלך לעולמו, אושר ליורי ולבני המשפחה האחרים להיכנס אליו. "נפרדנו ממנו בשבת בלילה, וביום ראשון בבוקר הוא נפטר. אחר כך גם עריכת ההלוויה היתה מאתגרת. היה צריך לבחור עשרה אנשים שהיו הכי קרובים לו, וכל השאר צפו בזום. זו מציאות בלתי אפשרית".

יורי מבקש להעביר את המסר לכלל הציבור: "אמנם ההורים שלי נדבקו כשהקורונה היתה בחיתולים, אבל לא התייחסנו אליה מספיק ברצינות. צריך לדעת שזו מלחמה, הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות היום. זו חוויה מטלטלת שלא פשוט לקום ממנה".

"הציניות היתה 
הנשק של סבתא"

סגן מורן מנור | איבדה את סבתה

"סבתא היתה הכי אופטימית שיש. גם כשכאב והיה קשה, היא תמיד מצאה לנכון לספר איזו בדיחה מצחיקה. הציניות היתה הנשק שלה, נשק מהסוג הטוב, לא כזה שפוגע אלא כזה שמציל ומעודד", נזכרת בעצב סגן מורן מנור (20), מפקדת החמ"ל החטיבתי בחטמ"ר יואב.

בגיל 95 נדבקה אסתר מנושרי בקורונה. היא פונתה לביה"ח לפני חודש ושוחררה בסופ"ש הקודם לביתה כשמצבה סביר, אך גופה לא הצליח להתנגד לנגיף. "עקב גילה המתקדם ומחלות רקע שונות, גופה לא עמד בנטל. היא שוחררה ביום שישי לביתה, ואור ליום ראשון האחרון היא נפטרה בשנתה". בשל הנגיף ההלוויה היתה מצומצמת. למנושרי היו חמישה ילדים, 15 נכדים ולא פחות מ־41 נינים, ועל כן לא כולם יכלו להגיע להלוויה. "הנכדים שהגיעו להלוויה הספידו אותה ונפרדו בשם כל המשפחה".

מורן נזכרת בסבתה, שעימה בילתה לא מעט. "סבתא לימדה אותי מילים בסיסיות בפרסית: פירות, מאכלים, שירים ופעלים. נהניתי מאוד ללמוד ולראות אותה זורחת בכל פעם שאני חוזרת על המילה החדשה שלמדתי".

"בתקופה האחרונה היא שכחה קצת דברים, וכדי להזכיר לה מי אני, הייתי שרה לה בטלפון את השירים שלנו וככה היא היתה מזהה אותי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו