מורמים מעם, מרמים את העם - מגיעים לנו מנהיגים ראויים יותר

אנחנו טובים מכם. העם הזה טוב מבעלי התפקידים ובעלי השררה שלו. העם בוגר ממנהיגיו. הציבור נבון ואחראי יותר מנבחרי הציבור. ומגיע לנו יותר. אחרי כל מה שעברנו, וכל מה שאנחנו עוברים, מגיעה לנו הנהגה טובה יותר.

במשך שבעה חודשים אנחנו מחטטים באתרי החדשות כדי להבין מה אומרות התקנות, נצמדים להנחיות, נמקים כלכלית, משלמים מחירים נפשיים, משפחתיים וחברתיים. אבל בזמן שאנחנו שכובים על קרקעית הספינה כדי למנוע ממישהו לפגע בה - הספינה הולכת ומתמלאת מים. מה קורה כאן? זה פשוט. מי שקודח בקרקעית הם קברניטי הספינה בעצמם.

החוצפה והתעוזה מצד מי שהיו אמורים לשמש דוגמה עברו כל גבול. איך אפשר לדרוש ציות לחוק - כשהמחוקקים בעצמם מתעלמים ממנו? בקיץ תלינו את התפתחות הקורונה באופי הלא ממושמע של הישראלים. בסתיו אנחנו חוזים בשכבת מלוכה שמתעלמת מההגבלות. בכירי ממשל שמטילים את מימיהם על צו בריאות הציבור. שהאזרחים הקטנים ימלא את ההוראות, לא אנחנו, המורמים מעם.

אני רוצה שראש השב"כ נדב ארגמן יסתכל בעיניים של אחי הקטן ואשתו הטרייה, שהתחתנו בחתונת קורונה בהשתתפות עשרה אנשים בדיוק, כולל הרב. החברים הקרובים ביותר שלהם לא הוזמנו, האחיינים לא השתתפו, גם הסבתות לא. אני מבקשת שהשרה גילה גמליאל תסתכל בעיניים של הבן שלי, שבר המצווה שלו, שלה חיכה והתכונן, נחגגה בהשתתפות הוריו ואחיו בלבד. שהנחת התפילין הראשונה בחייו היתה תפילה בסלון, בלי מניין. אני מבקשת שחבר הכנסת מיקי לוי יסתכל לי בעיניים, שעברתי ליל סדר בלי בעלי בגלל הסגר, ועברתי חג סוכות בלי בעלי בגלל הבידוד.

אני דורשת מהם, ומהאחרים (אלה שכבר נתפסו, ואלה שעוד לא נתפסו, ויש עוד, תהיו בטוחים), להסתכל בעיניים של סבתא שלי, אלמנה נמרצת בת 84, שתקועה זה חצי שנה מול נוף של סורגי חלונות. שיסתכלו בעיניים של 1,784 משפחות הנספים במגיפה. של מיליון המובטלים ומאות אלפי העצמאים הקורסים.

שיסתכלו לנו בעיניים ויעופו מתפקידיהם הציבוריים. כאן כבר לא מדובר במפגינים בדגלים שחורים או בלומדי תורה בבגדים שחורים. מפירי ההנחיות הפעם, רומסי הסולידריות, הם מי שהיו אמורים לשמש מודל לכולנו, להיות האורתודוקסיה המחמירה בהלכות קורונה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה נגיד אנחנו, אזובי הקיר? לכו. כולכם.