"שילמנו את המחיר הכבד ביותר"

יזהר שרון (66) מכפר סבא היה אמור לחגוג בעוד כחודש את יום הולדתו ה־67. לאחר שנפצע שלוש פעמים במהלך שירותו הצבאי - בחווה הסינית ביום כיפור, שנה לאחר מכן בחרמון הסורי וב־1977 כשמנע פיצוץ תחמושת גדול וקיבל על כך צל"ש אלוף - הואנפטר מהקורונהבערב ראש השנה.

בנו של יזהר, עומרי שרון ( 28), מספר שאביו, שהיה אדם בריא וללא מחלות רקע, נדבק ככל הנראהבזמן שהיה בעבודה,אך לא ידוע ממי. בתקופת אשפוזו הם היו איתו בקשר טלפוני ובווטסאפ עד שחלה הידרדרות במצבו והוא הונשם וכעבור זמן קצר נפטר.

"אבא היה איש משפחה עם לב רחב, שאהב לתת ואהב את הזולת ואת המדינה. הוא גדל בקיבוץ, אדם של טבע ובעלי חיים. אהב מאוד את ארץ ישראל והיה מחובר לאדמה. הוא היה בצעירותו אתלט, היה ספורטאי מצטיין, שיחק בנבחרת ישראל בכדוריד והיה למשך תקופה לא מבוטלת אלוף הארץ בקפיצה במוט. היה אדם חכם וציניקן, עם מלא חוש הומור. תמיד היה צוחק על עצמו שהוא היה אלוף הארץ בקפיצה במוט, כי באותה תקופה לא היה אף אחד אחר שקפץ במוט בישראל. כזה אדם הוא היה".

עומרי מספר שאביו התנדב למילואים עד לפני שנה וסיים את שירותו בדרגת סא"ל. יזהר שרון ז"ל תכנן להעלות על הכתב את זיכרונותיו ממלחמת יום כיפור, אך הדבר לא יצא אל הפועל.

בני המשפחה מציינים ששרון ז"ל הקפיד על הנחיות הריחוק החברתי ועל עטיית מסיכות. "אבא שלי היה איש צבא, וגם כאזרח היה מאוד ממושמע והקפיד על ההנחיות בצורה מאוד אדוקה. הוא היה זמן רב בבית, ואז כשחזר לעבודה הוא נדבק. הוא תמיד עטה מסיכה, גם כשהוריד את הזבל, אבל היו אנשים אחרים שלא הקפידו.

"אנחנו שילמנו את המחיר הכי כבד שאפשר לשלם, הוא היה אדם צעיר והיו לו עוד הרבה שנים לחיות. היו לו עוד כל כך הרבה חוויות איתנו שהוא לא יספיק לחוות. הוא לא יזכה לראות אותנו מתחתנים. רונה, הבת של אחותי, בת 10 חודשים. היא נולדה בגרמניה בפברואר, ואבא שלי היה אמור לפגוש אותה בפעם הראשונה. בגלל הקורונה הטיסה התבטלה, ועכשיו הוא כבר לא יראה אותה לעולם. אחותי הגיעה לישראל עם המשפחה שלה ועם רונה, אבל לצערנו זה כבר היה מאוחר מדי. אנחנו חווים כרגע טעם מר של החמצה על כל מה שעוד יכולנו לחוות איתו".

עוד סיפר הבן עומרי: "הבדיחה עליו היתה שיש לו תשע נשמות. גם באזרחות הוא ניצל מסכנת חיים לא פעם. אבל את הקורנה הוא לא הצליח לנצח. באשפוז הוא כנראה הבין את זה, אלה אנחנו שלא הבנו. חוסר הוודאות במחלה הזו הוא נוראי.

ההידרדרות במחלה הזו כל כך פתאומית, קיבלנו טלפונים מהצוותים הרפואיים בכל פעם שחלה איזושהי החמרה. זה היה סיוט. כשנפרדים ממי שאוהבים זה תמיד קשה, אבל העובדה שאי אפשר להיפרד כמו שצריך הופכת את זה מקשה מאוד לקשה בצורה בלתי נסבלת".