הפגנות השמאל הן בעיקר הבעיה של גנץ

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רצה לצמצם את ההפגנות, אולם נראה כי מספר המפגינים נגדו ונגד ממשלתו רק עלה כאשר קבוצות של מפגינים יצאו עם שלטים מעל כל גשר ותחת כל עץ רענן. הפעם גם קשה לתייג את כולם כאנרכיסטים. כשרואים משפחות עומדות על הגשר - גברים, נשים וילדים - ומפגינות נגד הממשלה, קשה לטעון שמדובר באותם אנרכיסטים מבלפור, אלא בהתפשטות המחאה לכל חלקי השמאל בישראל. 

אבל יותר מנתניהו, הבעיה העיקרית של המחאה המתגברת היא דווקא של בני גנץ. מדובר בקהל הבית שלו, או לפחות שהיה שלו בבחירות האחרונות. ציבור שאותו הוא עדיין רואה כבייס המרכזי שלו, אף שחלקים גדולים ממנו כבר נטשו עם החלטתו להיכנס לממשלה. הצבעתם של חברי כחול לבן בעד החוק לצמצום ההפגנות היתה נקודת שבר משמעותית בתולדותיה של המפלגה, כאשר ההערכה כעת היא כי התפטרותו של אסף זמיר היא רק הסנונית הראשונה.

כיסאותיהם של שרים נוספים החלו להתנדנד, אולי אפילו של גנץ עצמו. נכון לעכשיו, נראה כי הדבר היחיד שמחזיק את גנץ בתוך הקואליציה הוא הסיכוי הקטן שאיכשהו יגיע מועד הרוטציה והסיטואציה הפוליטית תאלץ את נתניהו למסור לו, למרות הכל, את השלטון. לכן הוא ממשיך לנשוך שפתיים. לכן גם ייאלץ להסכים לדרישת נתניהו להעביר חוק עוקף בג"ץ שיבטיח את כהונתו של נתניהו כראש הממשלה החליפי. לא על נתניהו הוא חושב, אלא על עצמו. החוק הזה הוא הדרך היחידה לסלול את דרכו ללשכת ראש הממשלה. 

גנץ מבין, מאוחר, את המהומה שחוללה בתוך ביתו התפטרותו של זמיר וניסה בכל כוחו למזער נזקים, להסיט את האש ולזחול בחזרה לבסיס הפוליטי הזועם. המינוי המהיר של אורית פרקש למחליפתו של זמיר, הבעת האמפתיה שלו ושל גבי אשכנזי להתפטרות וההודעה הנלעגת על "ההוראה" לשר המשפטים לקדם מינוי פרקליט מדינה, כל אלה נועדו לשרת את אותה מטרה, שהצלחתה מוטלת בספק רב. 

נראה כי הממשלה במתכונתה הנוכחית כבר היתה אמורה מזמן להגיע לסוף דרכה. כבר תקופה ארוכה שכחול לבן היא אופוזיציה בתוך הממשלה ובאופן כזה אי אפשר לתפקד. כששונה החוק בהתאם להסכמים הקואליציוניים דיברו לא מעט על השינוי הקונסטיטוציוני בעקבותיו, אולם איש לא נתן דעתו אז על הבעיה האמיתית באמת שנוצרה עם כינון הממשלה, כאשר מחצית משריה אינם כפופים למעשה לראש הממשלה. במציאות שבה אינו יכול לפטרם, רבים ניצלו זאת לתקוף אותו פומבית, להפר את המשמעת הקואליציונית ולהתבטא חופשי נגד הממשלה שבה הם חברים. 

במצב הנוכחי, מערכת בחירות לא נשמעת פתאום התרחיש הפוליטי ההזוי ביותר שנמצא על הפרק. כשבוחנים את החלופות, לא נראית באופק אלטרנטיבה ראויה בהרבה מזו. 

ממשלת מעבר כבר ניצחה את הקורונה בגל הראשון, וייתכן שתוכל לעשות זאת שוב בגל השני. בינתיים הנגיף הקטן והטורדן, ששלח המונים ברחבי העולם למכונות הנשמה, הוא היחיד שמנשים את הממשלה הזאת ומאריך את ימיה.