בהיותי תלמידת חטיבת ביניים, בשנות ה־70, נהגה המורה לאנגלית לנזוף בנו: "בגללכם יש לי אולקוס". אחחחח, היו אלה זמנים יפים לישראל. היינו צעירים, במרכולים היו רק שני סוגי גבינה - לבנה וצהובה - הטלוויזיה היתה בשחור לבן, וכמו כן האמנו שאולקוס נגרם כתוצאה ממזג עצבני, אם כי למען ההגינות - לא חשבנו שהעובדה שהעברנו פתקים בשיעור היא הסיבה המרכזית למחלתה המצערת של המורה. מישהו בטח הרגיז אותה יותר מאיתנו.
למורה לאנגלית היתה סיבה טובה לחשוב שתלמידים רגועים יותר היו מרפאים את כיב הקיבה שלה. זו היתה העמדה המדעית המקובלת, עד שבשנת 1984 גילו שני חוקרים אוסטרלים, בארי מרשל ורובין וורן, שלא מתח נפשי ולא מזון חריף או עודף חומציות הם הסיבות לאולקוס, אלא חיידק בשם הליקובקטר פילורי. כדי להפוך את תגליתם מעניינת אף יותר, דחתה אותה הקהילה המדעית בבוז, כיוון שהעמדה המקובלת היתה שסביבת הקיבה חומצית מכדי לאפשר את קיומם של חיידקים.
כדי להוכיח את טענתם ביצע מרשל ניסוי מרשים ובוטח: הוא זלל צלחת פטרי גדושה בחיידקי הליקובקטר, ואלה מצידם העניקו לו דלקת בקיבה שבה טיפל באנטיביוטיקה. מרשל התפנה להמשיך בחייו עד שבשנת 2005 קיבל טלפון מהאקדמיה השבדית לאמור: תכין חליפה ובוא לקבל פרס נובל. וכל מי שחשב שהאולקוס שלו נגרם על ידי כעס מודחק או כעס מוחצן או בגלל שהילדים שוב בלגנו את הסלון - הלך לקופת חולים, קיבל אנטיביוטיקה, וחזר לביתו עם פתק מרופא שמרשה לו לריב עם מי שבא לו. אבל לא יותר מדי, שלא יקבל התקף לב חס וחלילה.
כך נפטר המדע מעולו של האולקוס, ובחוסר התחשבות השאיר את סוגיית העצבנות למומחים מסוג אחר: אלה שמאבחנים קרע בעם ויודעים מהן סיבותיו. היומרניים שבהם גם מאמינים שיש להם אנטיביוטיקה שתרפא אותנו מהמריבות הבלתי פוסקות בינינו לבין עצמנו. אלה מבקשים בנימוס רוחני שנקבל את האחר, אלה נוזפים בדידקטיות על רמת השיח, אלה נעלבים עד עמקי נשמתם לנוכח השיסוי והפילוג, ולכולם אני אומרת: תעזבו אותי באמאשכם. למה מה קרה? כולה רבים קצת.
בהיותי מדענית חובבת בעצמי, הרשו לי להציג לכם מוצג מסוג גבר. לא נציג הפטריארכיה, לא קרימינל, לא איש מערות. סתם גבר ישראלי מצוי, עיתותיו בידיו - הפעם ידיו מלאות עיתות שכן הוא בסגר. בנוסף יש לו פייסבוק, טוויטר, קבוצת ווטסאפ משפחתית, קבוצת ווטסאפ של המילואים, קבוצת ווטסאפ של החבר'ה, ולפעמים קרה לו הגרוע מכל והוא עובד בתקשורת. מה לדעתכם הוא אמור לעשות עם כל אלה? לגדל מרווה באדנית? לרקום מפית? לא! ברור שלריב עם גברים אחרים.
יש מצב שאילו חס וחלילה היינו נמצאים במלחמה, הוא היה עולה על מדים ומצטרף לכל אלו שהתכסח איתם לפני דקה. אבל עכשיו הוא אמור להילחם לא במחבל חמוש, אלא בנגיף. אין פלא שהוא מרגיש כמו הסבתא של עצמו. איך לא יהיה עצבני? תנו לו לריב, שייהנה.
ועכשיו אציג בפניכם דוגמית אנושית נוספת: בחורה שמתעניינת בפוליטיקה. אמת, כבר במאה הקודמת הזהירו אותנו מפני מתן זכות הצבעה לנשים, אבל הקידמה עמדה עלינו לכלותנו ולא שעינו לאזהרות. כמה עשורים אחר כך, בכל העולם המערבי נשים הולכות לקלפי, בוחרות ונבחרות, חלקן אף יושבות באולפני רדיו וטלוויזיה ומתכתשות עם בעלי דעות פוליטיות שונות ובכך מאותתות לדורות חדשים של ילדות רכות שזה בסדר לריב על פוליטיקה.
האם אפשר להתפלא על כך שהגברת שהצגתי בפניכם, כטוב ליבה בשעמום קיומי ובעל שלא יודע מה לעשות עם עצמו, אוספת את החברות שלה מקבוצת הפילאטיס, לובשת שחור ותחושת צדק ועולה להפגין על גשר? ומה תעשה חברתה הביביסטית? לא תנסח פוסט עוקצני? אוהו, ועוד איך תעקוץ.
עכשיו, אני לא טוענת שזהו מצב תקין. כמו כל אדם נורמלי שהיה בחטיבה בשנות ה־70 אני מאמינה שאישה שצועקת הרבה תתקשה להשיג בעל. אבל - את הנעשה אין להשיב, אז תנו לבחורות לריב. וכאן נראה לי שהמעשה הפמיניסטי הנכון הוא להעיר שאמנם מבחינה מדעית כעס לא גורם לאולקוס אבל בנות - הוא כן עושה קמטים, אז תביאו את זה בחשבון.
מודה, גם אני נופלת לפעמים בריבים על פוליטיקה. ברור שלא באשמתי, אלא בגלל שהפמיניזם לימד אותנו שכל מה שגברים עושים הוא חשוב וכיף, ומה לעשות - הושפעתי. לשמחתי, האינסטינקטים הנשיים הקדמוניים שלי מרככים קצת את החרון הקדוש ולא אחת אני חותמת טיעון ווטסאפ מוחץ באמוג'ים של לב, דגל ישראל וחתול.
אבל אני מודה שהדיאגנוסטיקנים של הקרע בעם, השיסוי והפילוג קצת גדולים עלי, בעיקר שלעיתים אני חושדת שכשהם מדברים על ריפוי ואיחוי קרעים הם מתכוונים שאני מעצבנת אותם, ולכן האנטיביוטיקה הנכונה היא שתיקה במעמד צד אחד. ייתכן כמובן שאני חושדת בכשרים, אבל מה לעשות, אני אישה ויש לי תחושות.
נוסף על היותי אישה בעלת תחושות, אני גם קשישה בעלת זיכרונות. נכון, לא חייתי בזמן הסזון, וגם לא עמדתי בחוף תל אביב כשירו על האלטלנה. אבל תמיד רבנו כאן על פוליטיקה. אתלה באילן גבוה: בשנת 1961, שנת הולדתי, יצא כאן המחזמר "איי לייק מייק", על בחור יהודי אמריקני שבא לישראל כתייר וכמובן שמתאהב בבחורה ישראלית ונשאר כאן.
הלהיט הגדול מתוכו הוא השיר "לחיי העם הזה", שנפתח במשפט "העם הזה המפולג כל השנה". שנת 1961, כן? לפני מלחמת ששת הימים, לפני ביבי המשסע והמפלג, לפני הקורונה, לפני מנדלבליט, לפני שכתבתי אפילו פוסט אחד בפייסבוק! לפני שמארק צוקרברג נולד אפילו! כבר אז ידע חיים חפר שהעם הזה מפולג כל השנה!
חבריא - תמיד היינו ככה. תרגיעו. תנו לריב בבית הזה למען השם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו