מגיפה בפיג'מה

רק אודם על השפתיים. אודם תחת מסיכה. יש לי שפתיים בתוך הסגר. הייתי אישה לפני פיג'מת הקורונה. החג היחיד שבו מצווה עלינו לשמוח תופס אותנו בתוגת גל שני. 

אני זקוקה לאודם חתרני, שרק אני יודעת עליו, כדי לחוג. מטַפֵּחַ פנימי. לעלות על עקבים למרות שלא הולכת לשום מקום. לענוד שרשרת למרות שאין אורחים. להתגנדר בתוך נווה תרצה שהוא החיים שלנו. צופיה לימדה אותי שצריך לצאת מהבית בבגדים תחתונים ראויים, למקרה של חלילה תאונת דרכים; כך אני שומרת על צלם שפתיים. אם יגידו פתאום שמותר להוריד מסיכה, לא אתפס בלתי מוכנה. 

אני מסתכלת בראי. בתוך שבעה חודשים הזדקנתי בשבע שנים. כמו חיי כלב שנספרים אחרת, חודש במגיפה הוא כשנת אדם או יותר. אספתי מילים שהוציאו אנשים מחללי הבטן, מילים שכתבו העצובים. מצאתי שהרבה קשור במים. טביעה. אין אוויר. מצוקה נשימתית. קריסת הריאות. גלים, גל ראשון, גל שני. הצפה. נחנקים. מערבולת. שקיעה. הדימוי הוא של מים - כי אין אדמה יציבה. 

*** 

מי אשם? הווירוס. מי אשם בווירוס? תגידו לי מי! אני רוצה לכעוס, לרקוע, להטיח, לסמן. קשה לחיות עם צרה בלי לתלות קולר אשמה על צוואר כלשהו. אבל דיבר איתי אבא שהילד שלו התאבד. מזמן. הוא זוכר איך כעס עליו במלתחות של הבריכה כשהיה ילד, כי לא הזדרז, ותהה אם שם נטע בו שנאה לחייו. אחרי תהליך הבין שהוא לא אשם. והחברה של הבן לא אשמה. והמפקד בצבא לא אשם. והרב בישיבה לא אשם. 

יש מקרים כאלה, יתומי אחריות. טרגדיות שבאות ככה. בלי זרע שנטמן. אסטרואיד פוגע בכדור הארץ, מותיר אותו נכה. ילד מסתלק מהעולם. מגיפה משתוללת. 

***

בסדנאות הכתיבה שלי אני נותנת תרגיל שבו כותבים על מבוכה שהיית אחראי לה, פעם בגוף ראשון ופעם בגוף שלישי. מדהים שתמיד בגוף שלישי מצטרפת החמלה. כשאני משחזרת בגוף ראשון איך הפלתי כוס ושברתי אותה, אני מרגישה את הזכוכית מחליקה לי מהידיים, אני אשמה. כשאני כותבת על מישהי אחרת שהפילה כוס, אני מרוחקת, רואה את כל התמונה, לא היתה לה ברירה, היה חם והידיים שלה הזיעו, מישהו הבהיל אותה, היא לא אשמה. אנחנו רגילים לתפוס אשם. אם זה לא אנחנו, זה מישהו אחר או מזג האוויר.

בקורונה אין את מי להאשים. אנחנו לא אשמים. אין אחר שהוא אשם, לא אשם בלעדי בכל אופן. לא הערבים. לא החרדים. לא הפרויקטור. לא המתחתנים. לא הילדים בבתי הספר. לא שר הבריאות הנוכחי או שר הבריאות הקודם. כולנו עשינו מה שיכולנו ביחס למה שידענו באותו רגע. החיפוש אחר אשם למגיפה והכנת שלטי קרטון להפגנה מולו לא יועילו.

בכל משחק מחשב יש רעים. בכל שורה בדפי ההיסטוריה יש רעים. וכעת, בעיצומו של אירוע בקנה מידה תנ"כי, אין רעים. זה מוזר. אין במי לתלות כעס ותסכול. אין חפים מפשע ואין גורמים לפשע. התנפצה פה כוס זכוכית כי עברה לידה רוח רפאים. כי ככה אלוהים החליט. אסטרואיד פגע בכדור הארץ. אסון טבע. הצורך לחפש אשמים הוא אנושי. היכולת להשתחרר ממנו היא אלוהית.

emilya@israelhayom.co.il