ליווינו את סבא צבי בדרכו האחרונה. קורבן נוסף של הקורונה. בתקופה האחרונה מצבו הבריאותי הידרדר והוא בא ויצא בשעריו של בית החולים. באשפוז האחרון הוא נדבק בקורונה בבית החולים והועבר למחלקת "כתר".
אני רוצה לספר לכם על הימים האחרונים בחייו. מרגע האשפוז במחלקת קורונה הוא נותק ממשפחתו. אמא שלי והאחים שלה שהיו כל הזמן סביבו במחלקה הרגילה, כמעט שלא יכלו להיכנס. רק מדי פעם אפשרו למי מהם להיכנס למספר דקות. כל כניסה כזו כוללת פרוצדורה מסורבלת של לבישת אמצעי מיגון מכף רגל ועד ראש. בשביל סבתא זה היה יותר מדי והיא לא יכלה להיכנס למחלקה.
גם היכולת לקבל מידע על מצבו לא פשוטה. הצוותים במחלקה עובדים בעומס בלתי רגיל וכל ניסיון לקבלת מידע הפך למרדף מתיש של טלפונים ועוד טלפונים.
המחלקה עצמה ממוקמת בחלק נפרד מבית החולים ואין לה חדר המתנה. אמא והאחים מצאו עצמם ממתינים במשך שעות בין מכוניות בחניון בתקווה שייתנו להם להיכנס לביקור קצר.
מי שמגיע לבקר אדם במחלקת הקורונה נחשב ל"מוקצה" מבחינת שאר בית החולים והוא לא יכול להיכנס אליו אפילו לא בשביל שירותים או קניית מים. ואז במוצאי יום כיפור החזיר סבא את נשמתו לבורא.
הלוויה יצאה בשעת לילה מאוחרת אל הר הזיתים וכללה גם היא מחזות שנראים כאילו נלקחו מסרט אפוקליפטי. קודם כל הלוויה מאוד מצומצמת כשרק המשפחה הקרובה ביותר נוכחת. כאשר אנשי החברה קדישא הובילו את סבא אל הקבר אחד מהם הביא עמו מיכל ריסוס. הצוות עצמו היה לבוש בבגדי מגן, כפפות, מסיכות וכיסוי ראש. מעל התכריכים הייתה הגופה עטופה בניילון - עוד שכבת הגנה מפני הנגיף. רגע לפני הקבורה התבקשנו להתרחק כי בשלב זה הוסר הניילון. גם אחרי מותו אדם עלול לסכן את קרוביו. סבא נטמן באדמתה של ירושלים מול מקום המקדש ורגע אחר כך היו הקברנים עסוקים בריסוס גופם ובריסוס האלונקה.
הימים האלה בין יום כיפור לסוכות היו כל כך אהובים על סבא. כמה הוא עמל כל שנה על בניית הסוכה. על הנחת הסכך. הוא היה אמור עכשיו לצאת ולקטוף ענפי ערבות מהעץ שליד הלול.
כמו שכתבתי, סבא לא היה בקו הבריאות בתקופה האחרונה. ברשימות של נספי המגיפה הוא בלי ספק נמצא תחת ההגדרה של מחלות רקע. אבל גם לאדם חולה לא מגיע להעביר את הימים האחרונים לחייו לבד. שמור עלינו מלמעלה סבא.