פחד משה

 

ערב נחגוג יום הולדת, וכפי שמקובל בחגיגות יום הולדת, בעיקר בחשובות שבהן, נשמיע בקול רם שורה ארוכה של תודות ולא נשכח להזכיר את מי שהביאונו עד הלום.

האומנם? באמת לא נשכח?

היעדרותו של משה מן ההגדה היא ללא ספק התעלומה המוזרה ביותר של התרבות היהודית. איך ייתכן שאנחנו חוגגים שנה אחר שנה את יום הולדתנו הלאומי, ולא מודים לאיש שהולידנו?

הסבר רווח, שמקובל מאוד בקרב חוקרי הדתות, תולה את עקירתו של משה מליל הסדר בחשש מפני גדולתו. משה גדול. גדול מדי. הוא הנביא הכי גדול (וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים), עושה המופתים הכי גדול (וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל), הילת אור מרחפת סביבו (וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו), הוא לא מזדקן (לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה), ואף אדם לא ראה את גופתו ואת קברו (וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה). 120 שנה מסתובב האיש הענק הזה בעולם, ויום אחד נעלם. כל מי שניחן בהבנה עמוקה בנפש האנושית, או בניסיון היסטורי רחב, יודע מה עלול לקרות לענקים שכאלה, או נכון יותר, למאמיניהם. וחז"ל, שהיו גם חכמים וגם למודי ניסיון, ראו מה קרה לנוצרים והחליטו לעקור את משה מליל הסדר שהתקינו לנו. הם לא רצו עוד יהודי שיהפוך בעיני העם לאל... 

העקירות של משה

עקירתו של משה מן ההגדה אינה אירוע בודד. העקירות מלוות אותו כל חייו: בינקותו נעקר מחיק אמו והושלך למי הנילוס, בילדותו נעקר מבית משפחתו וגדל בארמון פרעה, בנעוריו נעקר מסביבתו המצרית וברח אל המדבר, לאחר לידת בניו נעקר מן המדבר ושב למצרים, ואחרי כן עקר את עצמו ואת עמו ממצרים וחזר אל המדבר. העקירה מככבת לא רק בתחנות חייו השונות, אלא גם מבטאת את חזונו הגדול כמנהיג: יציאת מצרים. היש בשורת עקירה עזה מזו? אך העקירה הדרמטית ביותר בחייו מתרחשת בתחנה הבאה. אילו הייתי נדרשת לצייר תמונה אחת שמבטאת באופן המוחשי ביותר את דמותו העקורה של משה, הייתי בוחרת בשבירת הלוחות. כשנדמה שסוף סוף הוא מגיע אל שלוותו האידיאולוגית וזוכה לחבוק את חוקי הנצח של עמו, הוא עוקרם מבין זרועותיו ומשליך אותם אל התהום. 

העקירות מלוות את משה מלידה ועד מוות, והנוראה מכולן מתרחשת רגע לפני עקירתו מן החיים. אלוהים מעלה את משה אל פיסגת הר נבו, מורה לו להביט אל חבלי ארץ ישראל הרחוקים, ואומר את אחד המשפטים הכי מקוממים בתנ"ך: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא. משה מת בלי להגשים את שאיפת חייו הגדולה, שלמענה פעל והתייסר כל ימיו כמנהיג. זו הסצנה החותמת את ספר דברים. כמה אירוני שהתורה מסתיימת בנשיכת פרידה אכזרית שניתנת דווקא לאיש שמזוהה איתה יותר מכל ושהפך להיות חלק משמה: תורת משה. 

משה, איש שבע דחיות ולמוד עקירות, לא השלים עם עקירתו מן הארץ. הוא זעק והתחנן. אך תשובתו של אלוהים היתה נחרצת: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. 

עקירתו של משה מן הארץ מקוממת לא רק משום שהיא אכזרית, אלא גם משום שיש בה הפרת חוזה מצידו של אלוהים. במפגש הראשון שלהם, שנערך בסנה, אלוהים תבע ממשה להיות שליחו ולהנהיג את בני ישראל. משה סירב והסביר לאלוהים שהוא אינו מתאים לתפקיד. הסירוב חיזק את ביטחונו של אלוהים בבחירתו. אילו משה היה מגלה להיטות, אולי אלוהים היה חוזר בו. אבל מי שמסרב לשררה מעיד על עצמו שהוא מבין את גודל האחריות ואין ראוי ומתאים ממנו. אלוהים הודיע למשה שהוא לא מוותר והבטיח לו ששליחותו תצליח: עם ישראל ייצא ממצרים ויבוא אל הארץ המובטחת. שתי ההבטחות (היציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל) כרוכות יחד בעיסקת חבילה: משה ינהיג את עם ישראל - ואלוהים בתמורה ידאג שמשימתו תושלם. ואכן, משה מילא את חלקו והנהיג את עם ישראל - אבל אלוהים מצא פרצה ניסוחית כדי לצמצם מחצית מתנאי ההסכם: בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל, אך בלי משה.

תעלומת החטא המסתורי

בניגוד לעקירות האחרות בחיי משה, העקירה מארץ ישראל אינה מתוארת כגזירת גורל, אלא כעונש. התנ"ך מציג בפנינו עלילה בלשית מוזרה: העונש ידוע וברור, ואילו החטא נסתר ונעלם. חטאו של משה זוכה בתנ"ך לכמה אזכורים, כולם מעורפלים להפליא. המפורסם ביותר הוא סיפור בקיעת המים מן הסלע. לכאורה, כאן טמון החטא: משה היכה במטהו על הסלע במקום לדבר אליו, ובכך החליש את האפקט של המופע הניסי המרשים שאלוהים תיכנן להציג בפני העם. אך כשקוראים את הסיפור בלי דעות קדומות מבינים מייד שמדובר, אם בכלל, בחטא זניח, שאינו עומד בשום פרופורציה לעונש הכבד. משה נוטל את המטה אל הסלע על פי הוראתו המפורשת של אלוהים. לשם מה צריך ליטול מטה אם אין משתמשים בו? נניח שאלוהים התכוון שמשה רק יניף את המטה, ומשה לא הבין את כוונתו והשתמש במטה להכאה - בגלל זה נגזר עליו להיעקר מן הארץ ולא להגשים את ייעודו? 

היחס הבעייתי בין קלות החטא ובין עוצמת העונש הטריד את חכמינו לא רק בקשר למשה. כך נוצר הביטוי הידוע: "מדקדק הקב"ה עם צדיקים כחוט השערה". מי שסבור שההסבר הזה מעניק לאלוהים צידוק, מוזמן להמשיך ולאחוז באמונתו. 

משה תופס את אלוהים בבגדו

המפתח לתעלומת החטא המסתורי מצוי לדעתי בגרסותיהם השונות של משה ואלוהים, שמובאות במקומות שונים בתורה. אלוהים טוען שמשה לא קידש אותו מספיק בפני בני ישראל - ואילו משה טוען שאלוהים התנכל לו בגלל בני ישראל. כלומר, שני הצדדים ממקדים את החטא בשילוש הידוע: משה - ישראל - אלוהים, ומעמידים את משה ובני ישראל בעבר האחד, ואת אלוהים בעבר האחר.

מוזר מאוד. הרי משה נחשב למשרתו הנאמן של אלוהים ואף זכה לתואר עֶבֶד ה' (שחוזר בתנ"ך כ־20 פעם). ההנחה הרווחת היא שמשה ואלוהים ניצבים יחד, בשיתוף פעולה מתואם ועקבי, מול בני ישראל. העם קשה העורף נהג לגוון את שנות השוטטות הארוכות במדבר בסידרה של קיטורים מעצבנים ומעשים שלא ייעשו, ושני הוריו - משה ואלוהים, הטיפו לו מוסר, הענישו אותו וניסו להפוך אותו לילד טוב וצייתן.

האומנם כך הם פני הדברים? קריאה מדוקדקת של סיפורי המדבר הופכת את המשולש על פיו. שוב ושוב חוזרת התבנית הבאה: בני ישראל חוטאים (עגל, מרגלים, תאווה לבשר, צימאון מופרז, געגועים למצרים, סתם קיטורים), אלוהים מתכנן להשמיד אותם (או לפחות לבצע בהם הרג רב), משה מגן עליהם, ואלוהים נאלץ לוותר על תוכניתו המקורית ולהסתפק בעונש קל. 

מאבקיו של משה באלוהים מתבצעים בכל האמצעים העומדים לרשותו. הוא מעלה נימוקים יצירתיים לרוב ומסביר לאלוהים שהשמדת עם ישראל לפני הכניסה לארץ תעורר את החשד שהוא מנסה לחפות בכך על חולשתו. הגויים יגידו שאת המצרים הוא עוד הצליח איכשהו להביס, אבל עמי כנען חזקים ממנו. 

משה מעורר באלוהים את החשש מפני פגיעה תדמיתית, אבל במהלך אחד מן הוויכוחים המפורסמים ביניהם (שמתקיים לאחר חטא העגל) מתברר שמי שמעצים את תדמיתו החלשה של אלוהים אינם הגויים המנוולים, אלא הוא בכבודו ובעצמו. אלוהים אומר למשה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם. ועל כך אומרים חכמינו: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו ריבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחל ותסלח להם".

אני ממליצה לכם לשוב לקרוא את המשפט הזה, ובייחוד את המילים: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו". חז"ל אומרים לנו שיש בתורה דברים כל כך נועזים, שאילו הם לא היו כתובים, אסור היה לנו להגות אותם בלשוננו. 

אלוהים מבקש ממשה רשות לחסל את עם ישראל. בקשת הרשות המדהימה הזו הופכת על פיה את מערכת היחסים הבסיסית ביותר בין האדם לאל: משה הוא בעל הסמכות - ואילו אלוהים תלוי בהחלטתו. וזה עוד לא הכל. הסירוב של משה מצטייר בעיני חז"ל באופן הלא ייאמן הבא - משה תופס את אלוהים בדש בגדו וצועק עליו: אם לא תסלח לבני ישראל, יהיה לך עסק איתי.

משה מסתבך בתגרות אלימות

סיפורי הקריעה של משה מתארים אותו כאדם משתנה. בכל פעם מחדש הוא מעז להמיר את השיגרה הנינוחה והבטוחה בדרך חתחתים לא מוכרת. בדומה לאברהם, אבי האומה, גם משה מבצע "לֶךְ לְךָ" בחייו, אבל ה"לֶךְ לְךָ" שלו דרמטי ותכוף הרבה יותר. האם זו הסיבה שהוא נבחר להנהיג את בני ישראל בשעתם החשובה ביותר? אם נבחן את תולדות עמנו לאורך כל הדורות (עד ימינו!) לא יקשה עלינו לאבחן שכל מנהיגינו הגדולים שהצליחו להטביע בנו חותם משמעותי, ביצעו בחייהם קריעות מכאיבות. זה החומר שממנו צומחים מנהיגים נועזים, שלא מפחדים לחולל שינויים. 

אבל יש עוד תכונה שמאפיינת את משה. בכל הסיפורים על אודותיו הוא מתואר כרודף צדק אובססיבי. ההיכרות הראשונה איתו כאדם בוגר נעשית באמצעות שלושה סיפורי מריבה: בפעם הראשונה הוא מכה למוות מצרי שמתעלל בעברי, בפעם השנייה הוא גוער בעברי שמכה עברי אחר, ובפעם השלישית הוא מגרש מן הבאר רועים שמבקשים להשתלט על המים בכוח הזרוע. אפשר לקרוא את הסיפורים הללו ולהיאנח: אוף, איזה איש מריבה הוא משה הזה, כל הזמן הוא מסתבך בתגרות אלימות. אבל אני מקבלת בעניין זה את עמדתה של פרשנית התנ"ך הדגולה נחמה ליבוביץ, שמוצאת בסיפורים משמעות שונה לחלוטין. משה מתואר כאדם שמגן על החלשים והנדכאים באשר הם, בלי שום קשר ללאומיותם ולמעמדם החברתי. משה הוא הכי לא "ראש קטן" שאפשר להעלות על הדעת. הוא לא מסוגל לראות עוול ולסובב את הפנים הצידה. הוא חייב להתערב. לכן אלוהים בוחר בו. אלוהים יודע שזה האיש שיתייצב ללא מורא מול מעצמת הדיכוי מצרים וישחרר את עם העבדים לחופשי. זה האיש שיתייצב גם מולו, מול אלוהים, ללא רפיסות, ללא כניעות, ללא חנופה. זה האיש שיגן על עמו בחירוף נפש.

הבחירה של אלוהים הוכחה כנכונה. משה הצליח. בני ישראל יצאו ממצרים, שרדו את המדבר וזכו להיכנס לארץ המובטחת. אולם המחיר היה כבד. משה הגשים את חלומם של בני עמו על חשבון חלומו שלו. האיש שבע העקירות, שכל חייו חלם להגיע אל חבלי ארץ יציבים, מת עקור מן החלום. אלוהים בעצם אומר לו: לא קידשת אותי לעיני בני ישראל, העדפת את טובת עמך על פני כבודי, זה מה שהיית צריך לעשות, כך נוהג מנהיג אמיתי, אבל אתה חייב לשלם על כך. מעתה והלאה תהיה אות ומופת לכל המנהיגים שיבואו אחריך, ומנהיג צריך לדעת לשלם מחיר ולהקריב את טובתו האישית למען בני עמו. מנהיג גדול באמת חייב להיות מוכן להקדיש את חייו למען הגשמת החלום, גם אם בסופו של דבר הוא עצמו לא יזכה ליהנות ממנו. 

משה אאוט - אליהו אין

איזו אירוניה. אלוהים עקר את משה מארץ ישראל - ואילו עם ישראל עקר אותו גם מסיפור יציאת מצרים. עקירתו של משה מההגדה לא נובעת רק מן החשש שמא יהפוך בעינינו לאל, כפי שאומרים החוקרים. משה אכן מאפיל על אלוהים - אבל לא בכוחו (אלוהים חזק יותר), לא בעוצמת המופתים (כולם נעשים בזכות אלוהים), לא בזקנותו המפוארת (אלוהים לא מזדקן כלל), וגם לא בהילה שקורנת ממנו (האור שבוקע מאלוהים הוא כה עז, עד ש"לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"). משה מאפיל על אלוהים במוסריותו. אילו היינו מספרים בליל הסדר את סיפורי התורה כפי שהם, ללא עיבוד וצנזורה, אלוהים לא היה יכול להיות הגיבור הראשי שלנו. משה כל כך יותר מרשים ממנו. 

סיפורי התנ"ך מגלים לנו שאלוהים לא חושש להצטייר באור לא מרשים. לא אכפת לו שהמנהיגים שלנו יאפילו עליו. הוא לא רוצה מנהיגים חנפנים ומתרפסים. כשהוא נתקל במנהיג דוגמת אליהו, שבמקום להגן על בני עמו מנסה להתסיס נגדם (וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל), מייד הוא מפטר אותו (וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק... וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ). 

סיפורי התנ"ך מלמדים אותנו לא לפחד כלל. מאף אחד. אפילו לא מאלוהים. אלוהים לא צריך את הפחד שלנו. הוא מחפש אצלנו דברים אחרים.

אבל אנחנו צריכים את הפחד של עצמנו. לכן עקרנו את משה מליל הסדר ושתלנו במקומו את אליהו. אליהו לא מאפיל על אלוהים. ליד אליהו אלוהים מצטייר באור יקרות. ליד אליהו גם אנחנו ומנהיגינו נראים די טוב... 

משה מאפיל על אלוהים, מאפיל עלינו, מאפיל על מנהיגינו. הוא מציב לנו רף כל כך גבוה, שלעומתו כולנו נהיים כחגבים. אני חושבת שחז"ל עצמם לא פחדו מגדולתו של משה, אבל הם ידעו שאנחנו כן נפחד. הם לא סמכו עלינו. 

ליל הסדר הוא זמן טוב לחשוב על התרבות שלנו. יש לנו תרבות אמיצה. הרבה יותר אמיצה מכפי שאנחנו מסוגלים להכיל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו