מי שיודע שירים את היד

 

המזמור "אחד מי יודע" הוא אחד השירים האהובים והאופטימיים של ליל הסדר. זה שיר שיש בו אווירת סוף קורס. הרשמיות בין המארח לאורחיו מתפוגגת, המחסומים נשברים, פותחים כפתור בחגורה, ויאללה קרחנה. "אחד מי יודע" מאותת לך שעוד מעט יגיעו המנות האחרונות והקפה, ועם קצת מזל, בתוך 40 דקות אתה באוטו, בדרך הביתה.

אין ספק שכותבי השיר רצו לייצר להיט שיפאר את אלוהים בצורה קלילה ובלי לסבך לנו את החיים. כדי שהפזמון יהיה קליט המנגינה חוזרת על עצמה, וכמו בשילוח טיל לחלל, הספירה היא לאחור, כשב"אחד" מתבצע השיגור. כשיש סדר והכל ברור, מובטח שגם הדוד שסובל מאוברדוז של קניידלך לא יתבלבל ויוכל לדפוק על השולחן בקצב. זה נשמע פשוט, אבל יש פה קאץ', שכן האתגר הוא לא לצאת מריכוז ולהאיץ את הספירה לקראת סוף כל סיבוב.

מדוע אנחנו צריכים גירסה מעודכנת של היצירה, אתם שואלים. ובכן, תנו לי רגע לחשוב... אוקיי. ראשית, יש לנו ממשלה חדשה ללא חרדים, מה שאומר שזוהי שעתם של החילונים להרים ראש ולתת פרשנות משלהם בענייני דת. ושנית, אנחנו חיים בעולם שמתעדכן כל הזמן. ואם אפל וסמסונג מעדכנים גרסאות כל חצי שנה, אז יש הצדקה לעדכן גם את "אחד מי יודע" פעם באלפיים שנה.

בואו נתחיל.

אחד אלוהינו. אין טעם לגעת בזה. אפשר להתווכח על פינוי התנחלויות, על מחירי הנדל"ן ועל מה יותר גרוע בפסח - עוגיות קוקוס או עוגיות בוטנים. אבל כולנו מסכימים שאחד אלוהינו. חוץ ממרב מיכאלי, שחושבת שיש 'אחת אלוהינו', ואולי עכשיו, כשהיא באופוזיציה עם החרדים, היא תשנה את דעתה. בקיצור, כשבאים לעשות שינוי, לא צריך ישר להרוס את כל מה שהיה קודם. לאמריקנים יש פתגם שאומר: "If it ain't broken, don't fix it". צודקים.

שני לוחות הברית. שלא כמו הסוסיתא והקדם אירוויזיון, הלוחות עמדו יפה במבחן הזמן. בהתחשב בזה שמדובר בשתי אבנים, הן בהחלט עושות את העבודה. שלא לדבר על זה שהמוסר של האנושות כולה מושתת עליהן. אבל עם כל הכבוד, לא כל הדיברות רלוונטיים גם היום. למשל, הדיבר "לא תישא את שם אדוני לשווא" לא ממש מסתדר עם הקריאה הפופולרית "יש אלוהים!" שנשמעת כששלומי שבת מסתובב ב"דה וויס", כשאראלה ממפעל הפיס מתקשרת או כשבית"ר מבקיעה סוף סוף שער. גם הדיבר "לא תנאף" נראה מגוחך מול שיטפון הפורנו באינטרנט. אולי כמו האזהרה על חפיסת הסיגריות, צריך לשים בצד העליון של כל סרט פורנו אזהרה בסגנון "קטע זה עומד בניגוד גמור לדיבר 'לא תנאף'". 

שלושה אבות. בעייתי. כיוון שקיים חוסר איזון מספרי עם ארבע אמהות, שמגיע מייד אחר כך, אני ממליץ על איחוד משפחות. צריך לאחד את האמהות ואת האבות, להוסיף את החד־הוריות ולתת לכולם בית משלהם.

מכאן הייתי מכריז על נוסח חופשי, שבו כל אחד קובע את הרשימה לפי סדר עדיפויות שהביא מהבית. הנה שלי:

ארבעה פוקריא. מי לא מכיר את הרגע המרגיז שחסרה יד לפוקר. אתה מנסה לשדל אל השולחן את סבתא שלך רק כדי שיהיה אפשר לשחק. ככתוב: מעשה ברבי חלפון, רבי טרפון ורבי חכמון שהיו מסובים כל הלילה בנתניה ומחפשים יד רביעית לפוקר. זו בעיה שהגיע הזמן להתפלל לפתרונה. למרות זאת, בקטגוריית ה"ארבעה" אני דווקא חושב שאשיר:

ארבעה ספריא. מאז שאפשר לקנות ארבעה ספרים במאה, ביתנו התמלא בספרים שלעולם לא אקרא. אתה חושב שעשית קומבינה וחסכת במחיר הספרים, ואז אתה בא הביתה ומבין שאתה חייב לקנות עוד מדפים. ושם הולך הכסף הגדול שחסכת.

חמישה משפחתיא. לכבוד חמש המשפחות החזקות במשק. יש לשיר בכוונה גדולה ולקוות שיום אחד גם המשפחה שלך תיכנס למועדון האקסקלוסיבי הזה, שיאפשר לך לקחת הלוואות בעשרות מיליונים וכשיגיע זמן הפירעון לעטות על עצמך פרצוף מסכן ולהתחנן לרחמים (וגם לקבל).

שישה קילוגרמיא. אלו הם ששת הקילוגרמים שנוספו לי מאז פסח שעבר, ומה שמפריד בין מכנסי הג'ינס הצמודים שלבשתי בקיץ לטרנינג הרחב שאני מסתובב איתו בימים אלה.

שבעה ימי סטלה. בטקסט המקורי מנסים לבלבל אותנו עם שבעה ימי שבתא, כאילו מדובר בימי חופש ושביתה. סליחה, מתי זה בדיוק? כוונת המשורר היא סתם לימות השבוע. אז כדי שלא יהיו אי הבנות, אני ממליץ לשנות לשבעה ימי סטלה. לזה אנחנו זקוקים, ואני ממליץ למקם אותם קצת אחרי חנוכה. שם יש רצף ארוך של עבודה ללא חגים, שמקשה על כולנו.

שמונה אותיות סיסמה. על שם שמונת התווים שמשמשים אותנו כסיסמאות כניסה לאתרי האינטרנט השונים. לחשבון בבנק, לקופת חולים, לאתר בית הספר, לג'ימייל, לחברת האשראי וכך הלאה. אני חרד שאלך לעולמי בטרם הספקתי להעביר ליורשותיי את כל הסיסמאות. אירוע כזה עלול למוטט את המשפחה ולהכניס אותה לתוהו ובוהו שיימשך שנים.

תשעה ימי חופשה. מדובר בימי החופש שצברנו. לפעמים מנהל החשבונות מכריח אותנו לקחת אותם בניגוד לרצוננו, ומצד שני, לפעמים הבוס מכריח אותנו לוותר עליהם, כי יש מלא עבודה. 

עשרה מוצריא. כולנו מכירים את הקופה המהירה בסופר לאלה עם עשרה מוצרים בלבד. רעיון מקסים, שנרמס תמיד על ידי אלה שנעמדים בתור בלי בושה עם חמישה מוצרי חלב, שלושים סוגי פיתות, לחמניות ולחמים וסל מלא ירקות ואומרים לך: "מה קרה לך, זה שלושה מוצרים. ירקות, פחמימות ושומנים".

מכאן, במקום לחפש סתם אחד עשר, שנים עשר ושלושה עשר, שזה מה שעשה המשורר בהגדה, אני מציע כמה מספרים עם משמעות יותר רלוונטית:

שבעה עשר אחוז מע"מ. כי יש שמועות שתכף מוסיפים לנו אותם גם על הפירות והירקות. 

עשרים ושניים ממשליא. על שום הממשלה הקטנה, שנולדה במשקל 22 שרים. זה המקום לברך אותם ולאחל לעצמנו "זה הקטן גדול יהיה". יאללה, תפתיעו אותנו.

חמישים דקות פקקיא. הזמן שלוקח להגיע הביתה אחרי ליל הסדר. הילדים ישנים מאחורה, אשתך חורפת על הדשבורד, ורק אתה נוהג. ועוד אחרי הארוחה הדשנה.

סעו בזהירות וחג שמח. 

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו